איש אשר רוח בו

השיח על מנהיגות ומנהיגים עולה לא מעט פעמים בשיח הציבורי. כמה פעמים נתקלנו במשפטים: "איפה המנהיגים של פעם?", "דור הולך ונעלם " וכיוצא בזה.  בעת החלפת תפקידים, ולאו דווקא רק תפקידי מנהיגות, נוצרת לעתים התחושה שבעל התפקיד היוצא רוצה להוכיח משהו. חשוב לו להפגין שהוא היה הטוב היותר בתולדות תפקידו ואין בלתו, והלוואי… הלוואי ואחריו יהיה כאוס מוחלט כדי להוכיח זאת.

כן, זו משאת ליבם של כמה בעלי תפקיד. כמה פעמים פגשנו בעל תפקיד יוצא שבאמת רוצה שמחליפו יצליח בתפקידו, ואף מסייע לו בכך בכל מאודו? אם נהיה כנים ונשים יד על הלב, התשובות לשאלות אלו קשות ולא נעימות. אבל צריך להגיד עוד משהו לפני שנתחיל – גם לנו, האנשים הפשוטים, יש חלק בשיעור הקומה של המנהיגים שמנהיגים אותנו, ונגיע לדברים בסוף.

בפרשת פנחס מלמד אותנו משה רבנו שיעור חשוב במנהיגות, שיעור לדורות. לאחר שבנות צלפחד דורשות ממשה ממנו נחלה בארץ ישראל, הוא מבין מתוך ההתעסקות בחלוקת הנחלות שהוא לא יהיה חלק מהמהלך הזה, שיתרחש בזמן הקרוב. לאור זאת, הוא פונה מיוזמתו לקב"ה ומבקש ממנו מפורשות למנות מנהיג ראוי תחתיו. הוא אף קובע אילו תכונות צריכות להיות לו:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז, טו-יז)

המדרש מלמד אותנו שארבע פעמים בתורה התעקש משה עם הקב"ה לקבל תשובה ברורה והחלטית. במצבים כאלה, הוא לא עזב את ה' עד אשר תתקבל תשובה ברורה. אחת מהפעמים האלה היא ה"דיון" במינוי מחליף למשה:

מה תלמוד לומר "לאמר"? אלא אמר לו: הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו. עד שהשיבו הקב"ה ואמר לו: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח אלהים בו וסמכת את ידך עליו". ר' אלעזר בן עזריה אומר: בארבעה מקומות בקש משה לפני הקב"ה והשיבו על שאלותיו… אמר לפניו: הודיעני נא אם אתה גואלם ואם לאו, עד שהשיבו המקום על שאלותיו… אמר לפניו: הודיעני נא אם אתה רופא אותה אם לאו. עד שהשיבו הקב"ה על שאלתו… אמר לו: הודיעני אם אכנס לארץ אם לאו. עד שהשיבו המקום… (ספרי במדבר, קלח)

באותן עוצמה והחלטיות שבהן נאבק משה על גאולת עם ישראל מעבדות מצרים, על הריפוי של אחותו מרים מצרעת ועל כניסתו שלו עצמו לארץ ישראל, הוא נאבק גם על מינוי מנהיג ראוי לעם ישראל.

למשה חשוב למצוא את הראוי להחליפו במשימה המורכבת כל כך. נשמע לנו מוזר, אבל כך פועל מנהיג שמעניינת אותו רק טובת עם ישראל. לא טובתו האישית ולא שום דבר אחר זולת טובת העם.

מה נדרש ממנהיג?

יותר מזה, משה לא מבקש סתם מנהיג. משה מבקש מנהיג שיצליח במשימתו, מנהיג שבסופו של דבר יספק לעם ישראל את מה שעם ישראל צריך – "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

כדי שהמנהיג יצליח במשימתו זו, הוא צריך להיות כזה "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם", וכפירוש רש"י:

"אשר יצא לפניהם" – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג… כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש. "ואשר יוציאם" –
בזכיותיו. "ואשר יביאם" – בזכיותיו.

אם נשים לב ללשון הפסוק, נבחין בכפילות מיותרת לכאורה: "אשר יצא לפניהם" ו"אשר יוציאם". לדעת רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ,  הכפילות הזאת מדגישה את ההבחנה בין ענייני המלחמה של המדינה לענייניה הפנימיים:

"אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם" – בְּעִנְיַן הַמִּלְחָמָה.  "וַאֲשֶׁר יוצִיאֵם" – בְּעִנְיְנֵי הַנְהָגַת הַמְדִינָה.

רש"י עושה הבחנה דומה. את החלק הראשון הוא מייחס לענייני המלחמה, ומדגים את טענתו ממלחמות משה, יהושע ודוד. את החלק השני רש"י מייחס לזכויותיו של המנהיג. לדבריו, בכדי שהמנהיג יצליח להוציא את ישראל למלחמה ולהביאם חזרה, זכויותיו צריכות לעמוד לו. כלומר, הוא צריך להיות איש בעל זכויות רבות מאוד.

הנהגה אמיתית

אני מבקש לנסות ולבנות עוד קומה על דברים אלו: הכפילות הזאת נועדה להדגיש את יכולתו של המנהיג להביא ולהוציא את העם באמת, במובן העמוק ביותר. עליו להוביל לכך שהעם באמת יאפשר לו להוביל אותו, ויאמין שיש לו מנהיג שניתן ללכת אחריו.

משה רבנו מבין שהתכונה הבסיסית ביותר למנהיג היא יכולת אמיתית "להוביל אחריו עם". לא כסיסמה, לא בדיבורים, לא הנהגה שמתכנסת למסיבות עיתונאים או לבחירות אחת לתקופה. העם צריך מנהיג בעל יכולת אמיתית להוביל עם. לא רק במלחמות, אלא גם במהלכים פנימיים, חברתיים או כלכליים. משה מבין שזה הבסיס לכל היכולת "להביא ולהוציא", ולכן הוא מדגיש זאת בהכפלת העניין.

אבל לפני שמשה מציין זאת, עוד בפנייתו של משה רבנו לקב"ה טמונה בקשה נסתרת נוספת. בקשה זו משלימה את תיאור המנהיג המבוקש לעם ישראל. כאשר משה פונה לקב"ה, הוא פונה בזאת הלשון: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהי הָרוּחֹת". משמעות הביטוי "א-להי הרוחות" נידונה במדרש:

"איש אשר רוח בו" – לפי שאמר א-לוהי הרוחות שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד מכל בריה ותמנה אדם שידע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו. (במדבר רבה כא, טו).

רש"י מפרש את הביטוי באופן דומה:

"א-להי הרוחות" – למה נאמר? אמר לפניו: רבש"ע! גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

למנהיג ישראל צריכה להיות היכולת "להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו", או לפחות "לסבול כל אחד ואחד לפי דעתו". מנהיג חייב לדעת כיצד להתייחס לכל אחד בעם ישראל על פי מקומו ודעתו (מובן שאין הכוונה שעל המנהיג לרצות כל אחד ואחת). היכולת ובעיקר הרצון להבין, להתייחס, להיות קשוב לדעתם של האנשים, חיוניים להנהגת עם ישראל.

הקשבה והנהגה

אני מבקש לקשור בין שני הדברים. לדעתי, כדי שמנהיג יגיע למצב שבו הוא מסוגל להביא ולהוציא את עם ישראל, הוא מוכרח להיות מסוגל להקשיב. מנהיג חייב לדעת לקבל דעות, להתייחס לכל אחד ואחת ולדעת "להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו". בלי זה אין סיכוי שמנהיג יוכל להביא ולהוציא את עם ישראל מתוך חיבור אמיתי בינו לעם.

נסיים בדבריו של בעל ה"דגל מחנה אפרים", רבי משה חיים אפרים, נכדו של הבעל שם טוב (1742-1800), שמחבר בין ראשי הדור למעשיו של הדור:

והנה ידוע ראשי הדור הם לפי הדור, ולפי שורש נשמותיהן כן שולח ה' ברוך הוא היודע שורש נשמות של כל ישראל תמיד בכל דור ודור ראש ומנהיג להם כפי אותו הדור. וכפי מה שצריך אותו הדור בכדי שיוכל הראש הצדיק להעלות כל בני דורו לשורשן ולקרבן לפני ה'. ולכך אי אפשר שיתמנה ראש על הדור על ידי אדם כי אם על ידי ה' ברוך הוא, שהוא מקור המקורות ונשמה לכל הנשמות, ויודע שורש נשמות של כל דור ודור. כן הוא שולח ראש ומנהיג להם לפי מה שצריכין.

והמבין יבין.