אִישׁ עַל הָעֵדָה

איש על העדה

לקראת סופה של פרשת פנחס מספרת התורה על עליית משה רבנו להר נבו לראות את הארץ. עלייה זו מבטאת את סיום מנהיגותו של משה משום שבכך מובן למשה כי הקב"ה לא שעה לתפילתו להתיר לו להיכנס לארץ, כפי שמספר משה עצמו בפרשת ואתחנן:

וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (דברים, ג', כ"ה – כ"ו)

הכרה זו של משה מובילה אותו לבקש מהקב"ה למנות מנהיג תחתיו, והקב"ה נענה לבקשה זו וממנה את יהושע למחליפו:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (במדבר, כ"ז, ט"ו – י"ח)

הנוסח בו משתמש משה בבקשתו מעורר קושי: קודם כל, לשם מה באה הבקשה- האם יתכן שהקב"ה לא היה ממנה מנהיג תחת משה? בנוסף, מדוע משתמש משה בתיאור כל כך מיוחד לקב"ה: יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה? ומדוע גם החזרה הכפולה על תפקידו של המנהיג החדש: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם?

משה בוודאי ידע שהקב"ה ימנה לו מחליף, ולכן נראה כי הנוסח המיוחד שבו הוא משתמש בבקשתו בא לא ללמד רק על הצורך במנהיג אלא בעיקר על אופיו של המנהיג שיבחר (ואכן הקב"ה מתאר את יהושע בלשון דומה: אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ). משה עומד על הר נבו בידיעה שלא הוא ולא הדור שהוציא ממצרים יכנסו לארץ, ונראה שהכרה זו מביאה איתה גם בחינה עצמית של אופי מנהיגותו ומידת הצלחתה, וננסה לראות כיצד הנוסח המיוחד של בקשתו מבוסס על בחינה זו.

עוד מהאתר

נגע הנתק

הסיפור הוא שלנו

כִּי עוֹדְךָ חָי

שוקיו של משה

לא תכבה

ותצא דינה

יפקוד ה' אלוהי הרוחות

הרב שלום משאש זצ"ל, מתייחס לשאלה מדוע לא נבחר פנחס להמשיך את משה? ומתוך כך הוא גם דן בדרכו המיוחדת של אהרון בהנהגה:

..הרבה מרבותינו ז"ל אמרו שהקנאות והתגרות ברשעים טובה רק לעיתים רחוקות, כדבר היוצא מהכלל, ואין ראוי להשתמש בה הרבה- כי אליבא דאמת היא מידה רעה, ועל הרב המנהיג ומורה העם להתהלך במתינות באהבה ובריצוי עם כל אדם, ההנהגה העיקרית היא דרך השלום- כמו שכתוב באהרון קדוש ה': בריתי הייתה עימו החיים והשלום… כשהיה אהרון מהלך בדרך, פגע באדם רשע ונתן לו שלום, למחר ביקש אותו רשע לעשות עבירה, אמר: אוי לי! איך אשא עיני ואראה את אהרון- בושתי הימנו שנתן לי שלום, נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העברה!

הרב מדגיש את הצורך של המנהיג במתינות וביכולת שלו להביא את האדם ללכת בדרך הנכונה בדרכי שלום והוא מביא את אהרון כדוגמה לדרך מנהיגות זו. ועולה השאלה: אבל מה עם משה? משה שלא פעם ולא פעמיים עמד מול הקב"ה להתחנן על בני ישראל ולהציל אותם, מדוע לא מזכיר הרב את משה?

נראה שהתשובה על כך מבוססת על דברי המדרש המנגיד בין דרכם של משה ואהרון בהתנהלותם מול העם:

מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום, אנשים ונשים? מפני שדן אהרן דין אמת לאמיתו, מניין? לא אמר לאיש: שסרחת, ולא לאשה: שסרחת, לכך נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל. אבל משה שמוכיחן בדברים קשים נאמר ויבכו בני ישראל את משה. ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן, שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם שהיה משים שלום בין איש לאשתו ומזדווגין זה עם זה והיו קורין שם הילוד על שמו. (אבות דרבי נתן)

המדרש עוסק בתגובת העם למות משה ואהרון, ושם לב להבדל שבין התיאורים- באהרון נאמר שכל בני ישראל בכו אותו, ואילו במשה כתוב בני ישראל בכו אותו. הבדל זה נובע מאופי ההתנהלות האישית של כל אחד מהם: בהתנהלותו היה אהרון יחד עם העם ובדרך של שלום. הדרך בה הוא משכנע היא על ידי דוגמה אישית, רגש וקירבה: אוי לי! איך אשא עיני ואראה את אהרון- בושתי הימנו שנתן לי שלום.

לעומת אהרון, המדרש מדגיש את התנהלותו ההפוכה של משה: אבל משה מוכיחן בדברים קשים.. המוכיח לא נמצא עם העם אלא מול העם, הוא מראה לעם מה הם לא עשו בסדר ומשום כך יש לו קושי להכיל את הטעויות שלהם (במידה רבה ניתן למצוא דמיון בין דרך זו לדרך הקנאי).

ברור ללא ספק שגם לאהרון וגם למשה היה אכפת מהעם, וכל מעשיו של משה יעידו על כך, אבל ההבדל הוא בדרך בה ביטא כל אחד מהם את הדאגה לעם. זו גם הסיבה שהרב משאש לא מזכיר את משה בדבריו- התנהלותו של משה יותר מדי דומה למעשהו של פנחס ודווקא אהרון הוא המדגים את הדרך ההפוכה.

כאשר משה העומד על ההר ובוחן את מנהיגותו- האם גם הוא מגיע להכרה הזו? נראה שדרך בקשתו מעידה שכן, ולכן הוא משתמש במילים אֱלֹהֵי הָרוּחֹת:

ר׳ תנחומא דרש: יפקוד ה׳ אלהי הרוחות- אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם אלהי הרוחות אתה. ומבין מה בלב כל אחד ואחד. ודעת כל הבריות גלויים לפניך שאין דעתן של בניך דומה זה לזה. מנה עליהם פרנס שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.(ילקוט לקח טוב)

המדרש מסביר כי התאור אלוקי הרוחות מתייחס לבני ישראל- לכול אחד מהם רוח שונה, אופי שונה, ולכן יש צורך במנהיג שידע להתמודד עם מגוון דעות ורוחות אלו. הסבר נוסף למושג הוא מכיוון המנהיג עצמו:

יפקוד ה׳– כיון ששמע משה שימות, התחיל לבקש רחמים על ישראל, שיתן להם רועה שיהיה לו רוח לסבלם, והתחיל ואמר רבונו של עולם אתה יודע כל רוחות של בני אדם, מי הוא סבלן, ומי הוא רגזן, אתה פקוד איש על העדה אשר יצא לפניהם במדבר, ואשר יבא לפניהם לעשות כל צרכם, ואשר יוציאם בזריזות, ואשר יביאם בתפלותיו…

מדרש זה שם את הדגש על המנהיג: המילה רוח מתייחסת לאופי, ולכן קודם כל מבקש משה לבחור במי שיש לו אורך רוח לסבול ולהכיל כל אחד ואחד מישראל. משמעות זו משמשת גם להסביר מדוע דווקא הקב"ה הוא שיבחר- שהרי רק הוא מכיר את רוחו ואופיו של כל אחד מישראל ולכן הקב"ה הוא שידע לזהות את מי שאופיו יתאים בצורה הטובה ביותר להנהיג.

למשה ברור שלצורך כיבוש הארץ יש צורך במנהיג וברור לו שהקב"ה יעשה זאת- העם חייב את זה ולכן אין צורך שהוא יבקש זאת, משום כך ניתן להבין שמה שמשה מבקש מהקב"ה הוא לבחור את צורת ההנהגה כאילו אומר משה: דרכי שלי לא הצליחה- תן מקום לדרכו של אהרון!

אשר יצא ואשר יבוא

נשאלת השאלה מדוע משה מבקש מנהיג: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, לכאורה ישנה כאן כפילות- מי שיצא לפניהם הוא גם זה שיוציאם, ומי שיבוא לפניהם הוא זה שיביאם, אם כן מדוע לכפול את הדברים?

מרבית הפרשנים מסבירים עניין זה על הדוגמה האישית בהנהגה הצבאית:

אשר יצא לפניהם אשר יוציאם ואשר יביאם– לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות, והם באים לבסוף, אלא כשם שעשה משה, שנאמר: ויאמר ה' אליו אל תירא אותו, וכשם שעשה יהושע, שנאמר: וירץ יהושע ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, וכשם שעשה פנחס, שנאמר: וישלח אותם משה אלף למטה לצבא (במדבר ל״א, ו׳). (ספרי)

אולם הרש"ר הירש שם לב לכך שהביטוי 'לצאת ולבוא' אינו משמש רק במובן הצבאי:

אשר יצא לפניהם וגו׳ – ״יצא ובא לפני..״ מציין יותר מאשר סתם הנהגת החילות בצאתם למלחמה… נמצא ש״יצא ובא״ הוא ביטוי לפעילותו הכללית של האדם שהועמד בראש האומה. יתירה מכך… נמצא שהוא כולל בביטוי ״לצאת ולבא״ לא רק את היכולת הצבאית אלא את הכישרון הכללי לפעילות ציבורית מכל סוג. ״יצא״ מורה על יציאה לרשות הרבים, בניגוד ל״בא״ המורה על חזרה לרשות היחיד. יש צורך באיש ״אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם״. איש זה ״ילך לפני״ העם, ויהווה דוגמא עבורם, הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים.

אם כן המילים אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, מתייחסות למנהיג עצמו- ליכולות ולכישרונות שלו, ולכן מבקש משה מהקב"ה למנות מנהיג שיהיו בו את התכונות הנכונות להנהגה. בהמשך לכך מסביר הרש"ר כי המילים וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם אינן חזרה על הדברים הקודמים אלא מתייחסות לעם והן מבטאות את מידת הצלחת המנהיגות הנמדדת במעשי העם:

ואשר יוציאם ואשר יביאם – על ידי הדוגמא שהוא מעמיד, ובאמצעות השפעתו הכללית, הוא יביא אותם גם למלא את כל החיובים, הציבוריים והפרטיים – כפי שנצטוו.

לאור דברי הרש"ר מסתבר שחלקו הראשון של הפסוק עוסק בפרמטרים לבחירת הממשיך- שיהיה בעל יכולות לשמש בהנהגה ולשמש כדוגמה לעם, ואילו חלקו השני עוסק בהוצאה לפועל של כישרונות אלו שמתבטאים בכך שבני ישראל הולכים בדרך הנכונה, דבר שתלוי לא מעט בדרך ובצורת ההנהגה שלו. משה רבנו יודע כי הדרך בה הוא פעל לא הביאה להצלחה מלאה ולכן חשוב לו לבקש ממשיך שידע לפעול גם בדרך אחרת.

גם חז"ל עצמם התייחסו לשאלת הצלחת המנהיגות של משה, ואחד המדרשים העוסקים בשאלה זו שם אומר כך:

 אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאֵיזֶה פָּנִים אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לָאָרֶץ, מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁיָּצָא לִרְעוֹת צֹאנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְנִשְׁבֵּית הַצֹּאן, בִּקֵּשׁ הָרוֹעֶה לִכָּנֵס לַפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אִם אַתְּ נִכְנַס עַכְשָׁו מַה יֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת שֶׁאַתָּה הִשְׁבֵּיתָ הַצֹּאן. אַף כָּאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שִׁבְחֲךָ הוּא שֶׁהוֹצֵאתָ שִׁשִּׁים רִבּוֹא וּקְבַרְתָּם בַּמִּדְבָּר, וְאַתְּ מַכְנִיס דּוֹר אַחֵר.. (במדבר רבה).

השליחות של משה הייתה להביא את בני ישראל לארץ- כאשר הדגש הוא על דור יוצאי מצרים, ובמשימה זו הוא לא עמד. הקב"ה במדרש אומר זאת בצורה חריפה: שִׁבְחֲךָ הוּא שֶׁהוֹצֵאתָ שִׁשִּׁים רִבּוֹא וּקְבַרְתָּם בַּמִּדְבָּר– למעשה כל מנהיגותך נמדדת בשאלה האם נכנסו דור יוצאי מצרים לארץ? יש הרבה זכויות למשה, וברור שהמשימה שקיבל הייתה מהקשות ביותר, אך בסופו של יום דור המדבר לא נכנס לארץ ולכן משה נכשל במשימתו.

הרב יונתן זקס זצ"ל מתייחס גם הוא לחזרה הכפולה בפסוק ומחלק את הפסוק לשניים: אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם– המנהיג צריך להנהיג מקדימה, הוא המוביל, הוא מתווה את הדרך הוא צריך לדעת לאן אנחנו צריכים להגיע. לעומת זאת החלק השני:  ואשר יוציאם ואשר יביאם–  המנהיג צריך לדעת לא רק לאן ללכת, אלא גם איך להביא, איך לדאוג לכך שבני ישראל מגיעים יחד איתו. אסור לו לרוץ קדימה רק בכדי לגלות שהוא לבד שם.

אם הרש"ר דיבר על תכונות המנהיג והדרך בה הן באות לידי ביטוי, הרב זקס שם את הדגש על מטרת ומשימת המנהיג והדרך בה הוא מנחיל מטרה זו לעם. אך צריך להוסיף נקודה נוספת: לדעת רש"י בקשתו של משה מהקב"ה היא להתייחס גם לרמת הקושי של המשימה, ולקחת את מורכבות שלה כחלק ממערכת השיקולים של הקב"ה במדידת הצלחת ממשיכו ולכן הוא אומר: אשר יביאם – שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ.

לסיכומם של דברים, נראה שעליית משה להר נבו וההכרה הסופית בכך שהוא לא עתיד להיכנס לארץ הביאה לרפלקציה עצמית של משה לגבי הנהגתו את עם ישראל, ומתוך כך בחר למקד את בחירת ממשיך דרכו בכמה נקודות:

יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר – הנקודה הראשונה היא יכולת הנהגה מכילה היכולה להתמודד עם המורכבות של העם. נקודה שנייה היא אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם– מנהיג שיוכל לשמש כמודל ודוגמה בפני העם, הן מבחינת תכונותיו והתנהגותו והן מבחינת המטרות שהוא מציב לעם. נקודה שלישית היא וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם- מנהיג שיוכל להביא להגשמת החזון הלאומי והדתי של העם.

בקשות אלו של משה מלמדות הרבה על גדלותו. נכון, משה לא הצליח להביא את העם לארץ ישראל, אבל על מידת המחויבות שלו לעם אי אפשר לערער. ישנם אנשים ומנהיגים אחרים שלא יזוזו מדעתם- גם אם ברור להם שהם טועים ומביאים סבל על הסביבה שלהם, וכל זאת רק בכדי שלא להודות בטעות. לא כך משה שרואה בטובת העם את העיקר, וגם אם המשמעות היא לבחור בדרך הנהגה אחרת או להודות בטעות- אם זה יביא את העם למקום טוב יותר, כך יהיה.