עגלת קניות

על שומרי מצוות ושומעי מצוות

שמיעה דורשת בירור ודיוק, הבנה והעמקה. היא מחייבת להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו כדי לגלות מה באמת נכתב ונאמר, מה עיקר ומה תוספת, מה שורש ומה ענף, ומתוך כך להבין מה ההלכה באמת רוצה.

על שומרי מצוות ושומעי מצוות

שמיעה דורשת בירור ודיוק, הבנה והעמקה. היא מחייבת להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו כדי לגלות מה באמת נכתב ונאמר, מה עיקר ומה תוספת, מה שורש ומה ענף, ומתוך כך להבין מה ההלכה באמת רוצה.

מספרים שפעם אחת יצאה שמועה בארה"ב, שפוסק ההלכה הגדול ביבשת, הרב משה פיינשטיין, הסיר את הסכמתו לכשרות שניתנה לאחד מיצרני החלב ביבשת. אלפי יהודים הפסיקו באופן מיידי לקנות את החלב, והחברה החלה לצבור הפסדים. לא עבר זמן רב, עד שנציגי החברה הגיעו אל הרב כדי לברר מדוע הסיר את הסכמתו לכשרות שניתנה להם.

למרבה ההפתעה, הסתבר שהרב פיינשטיין מעולם לא הסיר את הסכמתו לכשרות, והחלב כשר לשתייה. "מדוע אם כן ראינו את הרב אוחז בבקבוק החלב, מתבונן בכיתוב שעליו, וזורק אותו הצידה?", שאלו אותו עוזריו. "האם הרב לא הראה בכך שהוא לא סומך עוד על הכשרות הזו?". "מה פתאום", ענה הרב פיינשטיין. "לא הסתכלתי בכלל על תווית הכשרות אלא על תאריך התפוגה. הסתבר שהחלב פג תוקף. לכן זרקתי אותו".

הסיפור הזה אולי משעשע, אבל למעשה הוא מגלם בתוכו את אחת הבעיות הגדולות שעומדות בפני המסורת היהודית, ואולי בכלל בפני עולם המידע המודרני – בעיית ה"מיסאינפורמציה". בשונה מדיסאינפורמציה, שהיא הפצת מידע כוזב באופן מכוון, בעיית המיסאינפורמציה משקפת מציאות שבה מידע משתבש באופן שאינו מכוון. וזה עלול לקרות בכל מקום – בהלכה, במוסדות החינוך, ועד התקשורת והרשתות החברתיות. כיצד מונעים את הדבר? איך גורמים לכך שאנשים לא יפסיקו לצרוך כשרות רק בגלל שרב חשוב זרק קרטון חלב פג-תוקף?

בסוגייה הזו עוסקת לדעתי פתיחתה של פרשת 'עקב'. גם בפרשה הזו עוסק משה בדאגה המרכזית שאותה הוא משמיע לאורך ספר דברים – שמירת המצוות של עם ישראל בארץ ישראל. אלא שכאן נכנס לתמונה איום חדש ומפתיע. לא מדובר הפעם בגורם חיצוני – השפעת העמים השכנים על עם ישראל, אלא בגורם פנימי. וגם מבחינה זו, לא מדובר בכפירה מודעת של בני ישראל אלא בשיבוש שעלול ליפול בדרך מסירת התורה, במעבר מתקופת המדבר אל תקופת הנחלה בארץ.

*

 

 

כך פותחת הפרשה:

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך.

אילו הפרשה היתה פותחת במלים 'והיה עקב תשמעון ב…' או 'והיה עקב תשמעון ל…', היו הדברים ברורים. משה מבקש להציב את קיום המצוות כתנאי לשגשוג בארץ. אך הניסוח של משה שונה. הוא לא מדבר על שמיעה בקול המשפטים אלא שמיעת המשפטים עצמם ("תשמעון את המשפטים"). רק לאחר מכן ידבר על שמירתם ועשייתם. מה פשר ההצהרה הזו? מדוע השמיעה זוכה כאן ליחס מיוחד?

דומני שבדברים הללו מבקש משה להתמודד עם בעיה חמורה, שבה צפוי להיתקל עם ישראל לאחר הכניסה לארץ. בהיותו נותן התורה, משה היווה את המקור הסמכותי והברור למסירת המצוות. כל שאלה או ספק שהתעוררו התבררו אצלו באופן מיידי. כך היה עם אותם טמאים לנפש אדם מפרשת 'בהעלותך', שביקשו לחגוג עם עם ישראל את הפסח, כך היה עם בנות צלפחד מפרשת 'פנחס', שערערו על דיני הירושה, וכך היה עם בני יוסף בפרשת 'מסעי', שדרשו לתקן את דיני ירושת הנשים בעקבות הפגיעה בהם.

אך מה יקרה לאחר הכניסה לארץ? שאלות וספקות ודאי שיעלו; הרי לא דומים תנאי החיים בארץ לחיי המדבר. משה כבר לא יהיה בחיים כדי לספק מענה, וסמכותו של יהושע תהיה רק בנושאים הנוגעים לכיבוש. מי ידאג לשמירה נכונה של דיני התורה בתנאי החיים המתחדשים?

*

שאלה זו היא הרקע לדעתי לפתיחתה המיוחדת של פרשת 'עקב'. משה רומז לבני ישראל שלא די בקיום מצוות; השאלה היא אילו מצוות יקיים העם. שכן, בקלות יכולים אנשים לטעון שעם הכניסה לארץ פג תוקפן של המצוות שניתנו במדבר ויש לאמץ דת חדשה. על כך מקדים משה שמירה לעשייה ("ושמרתם"). כמו אדם ששומר על פיקדון, כך על עם ישראל לשים לב שהמצוות שאותן יקיימו בארץ יהיו אותן מצוות שמשה נתן במדבר; שלא יהיה בהן תוספת או חסרון (כפי שנאמר בפרשת 'ואתחנן' "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"). זהו המובן הבסיסי של הביטוי "שומר מצוות". האדם אוחז בהן ומגן עליהם מפני שינויים.

אבל גם בכך לא די. שכן, את מה אמור עם ישראל לשמור? מצוות שונות הרי עוצבו בהתאם לחיי המדבר, כשמחנה ישראל היה מרוכז מסביב למשכן עם הנהגה כריזמטית של משה. ומה יקרה כעת, כשייכנסו לארץ, המן ייפסק, יתחילו לעבוד את האדמה והעם יתרחק מן המשכן? האם ידע העם לעשות את ההתאמה הנכונה מהחיים המדבריים לחיים הריבוניים בארץ ישראל?

לכך הקדים משה את עניין השמיעה ("עקב תשמעון") לשמירה. לא די לשמור מצוות. צריך קודם לכן לשמוע אותן בצורה הנכונה. יש להבין היטב מה אלוהים באמת מבקש, כדי לדעת כיצד לקיים ולשמור אותן בחיים החדשים בארץ ישראל. אלמלא כן, עלול עם ישראל המשיך לחיות בצורה מדברית גם בארץ ישראל. הוא ישמור מצוות, אבל יחמיץ לחלוטין את רצון האלוהים ממנו.

*

 

 

את הכשל הזה נפגוש בתורת הנביאים לא פעם ולא פעמיים. רבים יקדשו את הפולחן, שעמד במרכז החוויה המדברית, על חשבון המוסר והיושר בחיים הריאליים, שאמור לאפיין את החיים בארץ ישראל. הם ישמרו ויקיימו תורה, אבל יסטו מן הדרך שציווה אלוהים; רק כי לא שמעו והבינו מה אלוהים באמת מבקש מהם. שמואל יתרגז על שאול שלא המתין לו אלא הקריב קרבנות לפני המלחמה בעמלק ויגער בו: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים". ישעיה הנביא יוכיח את עם ישראל על כך שהוא מביא קרבנות לבית המקדש בעוד שהוא עושה עוול בביתו ויאמר לו: "כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי".

שלא נתבלבל. כל החוטאים הללו היו בטוחים שהם קיימו מצוות. לכן היה כל כך קשה לנביאים לשכנע אותם שהם טועים. הבעיה שלהם לא היתה ברצון ומוכנות לקיים מצוות אלא בשמיעה שלהן – בקבלה נכונה של המצוות, בהבנת סדרי עדיפויות, ובתפיסה נכונה של מה אלוהים באמת רוצה.

גם חז"ל עסקו רבות בעניין השמיעה, כלומר בשאלה מה אלוהים באמת אמר. את הפסוק מספר תהלים "אחת דיבר אלוהים שתיים זו שמעתי" הם דורשים, למשל, על שני הנוסחים של עשרת הדברות בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן ("שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו"). הם מבינים שהדיבור היוצא מאת האלוהים עובר טרנספורמציה כאשר הוא מגיע אל האדם, ולכן צריך האדם להקשיב היטב כדי לזהות את הממדים השונים שבו. אחרת, קיום המצוות יוחמץ.

במקום אחר הם דורשים את הפסוק מספר ירמיהו "אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי" על שלושה מקומות בהם הורים הקריבו את ילדיהם: מישע מלך מואב, יפתח ואברהם. יפתח חשב שקיים מצווה כשהקריב את בתו, אך למעשה לא זה מה שרצה אלוהים בדיני הנדרים. גם אברהם, שתכנן לעקוד את בנו, לא הבין בתחילה את רצון האלוהים, שכיוון להקרבת איל.

משום כך השמיעה היא אלמנט כל כך חשוב. כדי לשגשג בארץ צריך קודם כל לשמוע את המשפטים, להבין כיצד נכון לקיים אותם בארץ. לכן מדגיש משה פעמים כה רבות בספר דברים (92 במספר) את עניין השמיעה: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", "והיה אם שמע תשמעו", "ועתה ישראל שמע אל החוקים", "הסכת ושמע ישראל", ועוד. שמיעה נכונה היא שלב הכרחי במסירת התורה, והיא דורשת התייחסות רצינית. שמיעה היא פעולה אקטיבית, שאינה נטולת מאמץ. על השומע להשתדל לרדת לסוף דעתו של הדובר ולהבין את כוונתו. לכן "והיה עקב תשמעון". זהו הצעד הראשון וההכרחי לקראת הצלחת החיים בארץ.

*

 

 

בעולמם של חז"ל, שמיעה נכונה כוללת שני שלבים: גירסה והעמקה. קודם כל על האדם לשנן, כלומר לקבל את התוכן כפי שהוא, באופן המדויק ביותר, ולאחר מכן עליו להתבונן ולהעמיק בו כדי להבין אותו. כך מורים חכמים במסכת שבת (סג, ע"א): "ליגמר איניש והדר ליסבר", וכך גם במסכת ברכות (סג, ע"ב) "לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה". היום היינו מכנים זאת כ'הקשבה ממעלה שנייה'. כלומר, קודם יש להאזין במדויק למה שנאמר, ואז לנסות ולהבין את מה שמעבר לכך – את ההקשר, את המניע ואת הכוונה.

חכמים גם הקפידו במיוחד על שמיעה נכונה בלימוד נושאים רגישים כמו דיני עריות. "אין דורשים בעריות בשלושה", מורה המשנה במסכת חגיגה (ב, א), כאשר הטעם לכך הוא שמא תלמיד אחד יברר עניין עם רבו, והשניים האחרים יעסקו בענייניהם ולא יטו אוזן, וכך יטעו בשמיעת הדינים. באותו אופן, תולים חז"ל את ריבוי המחלוקות בעם ישראל בתלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכם, וטעו בקבלת עיקרי ההלכות מרבותיהם. עד כדי כך השמיעה חשובה, עד שקבעו חז"ל בפרק קניין תורה, הנלווה למסכת אבות, שהמידה השנייה (מתוך ארבעים ושמונה) שבה נקנית תורה היא "בשמיעת האוזן".

אמנם, כיום התורה אינה נמסרת עוד בעל פה. הכל כתוב ומתועד. ועם זאת, עדיין יש חשיבות רבה לעיקרון השמיעה. שמיעת האוזן דורשת מאתנו להיות נאמנים לדיוק בהעברת המסורת, לבירור אמיתי של מה שנכתב, ולהבנת כוונת ההלכות. אחרת אנו עלולים לטעות בקיום הנכון של מצוות התורה.   

משום כך תמך ראש הישיבה שבה למדתי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', בשילוב מתודות מחקריות בלימוד הגמרא וההלכה. המחויבות הבסיסית שביקש להוריש לנו היא בראש ובראשונה לאמת, לשמיעה מדויקת של מה שנכתב. וכששאלתי אותו האם לגילוי כתבי יד או נוסחים מדוייקים של כתבים קדומים יכולה להיות השפעה על פסיקת ההלכה כיום, הוא ענה בוודאי שכן. בלי שמיעה נכונה, אי אפשר להבין מה דורשת ההלכה מאתנו ומה מטרתה.

*

אמת, לא כולם הולכים בדרך זו. כשהרב עדין שטיינזלץ התחיל במפעל הביאור שלו לתלמוד הבבלי היו שהתנגדו לו מפני ששילב בביאורו הרחבות מחקריות לעניינים שהוזכרו בתלמוד. כשהחזון אי"ש נשאל מה נעשה אם נגלה שפלפולים והלכות נקבעו על סמך גירסה מוטעית של כתבי הרמב"ם, הוא טען שהם אמת, שכן רוח הקודש גלגלה שדווקא הטעות תתקבל.

מסתבר שישנם יחידים וקהילות, שעדיין חיים בדומה לאותם אנשים מהסיפור בו פתחנו. הם מנהלים את חייהם על בסיס לחצים חברתיים או שמועות, שאין להם כל מקור בדברי חכמים או בהלכה, ובטוחים שבכך הם מקיימים את התורה. הם נוהגים בצניעות מוגזמת, שאין לה כל מקור בתורת משה; נמנעים מלהתפרנס בשם אידיאל שלא קיים; מפתחים יחד מתנשא כלפי לא-יהודים בשם הבנה משובשת של קטעי מדרשים, ועוד. הבעיה אצלם איננה חוסר נכונות לקיים את התורה אלא שיבוש בשמיעת התורה, בתפיסה לא נכונה של מה שנמסר וניתן, ובהבנה מוטעית ביחס למה שאלוהים באמת רוצה.

לכן השמיעה כל כך חשובה. שמיעה דורשת בירור ודיוק, הבנה והעמקה. היא מחייבת להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו כדי לגלות מה באמת נכתב ונאמר, מה עיקר ומה תוספת, מה שורש ומה ענף, ומתוך כך להבין מה ההלכה באמת רוצה. רק לאחר שנשמע, נוכל לפנות לשמירת המצוות וגם לקיימן. זהו הסדר הנכון. מי שידלג על השלב הראשון, יחשוב אולי שהוא מקיים מצוות, אך הוא לא באמת יקיים את רצון האלוהים וודאי שלא יזכה לשגשג בארץ. אין הברכה שורה אלא במי שיודע קודם כל להקשיב. זה השער לה' צדיקים יבואו בו.       

Picture of הרב ד"ר עידו פכטר

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן