לפני כמה שנים, במסגרת אחד התפקידים בשירות הציבורי, יצא לי לחוות אירוע מכונן מבחינתי, הן ברמה האישית והן כחלק מהמערכת הציבורית. אירוע שמלווה אותי עד היום. 

באחד הבקרים הגיע אליי הממונה שלי, ואמר: היום בערב תיקח חלק בישיבה עם דרגים שעדיין לא זכית לפגוש בתפקידך כאן. היה זה במסגרת ישיבת עבודה על נושא מסוים שהיה בתחום אחריותי. הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה מהתרגשות לקראת הערב. במשך שעות התכוננתי לישיבה הזאת, כדי להציג את הדברים בצורה הטובה ביותר שאני רק יכול. הגיעה השעה הנקובה, ואני עמדתי מוכן ומזומן לרגע החשוב מבחינתי (שמבחינת אחרים היה סתם עוד רגע, סתם עוד ישיבה). נכנסנו לחדר, התיישבתי על הכיסא בהתרגשות, עוד לא הספקתי להרגיש את הריפוד בכיסא – וכבר הגורם הבכיר בישיבה, בלי לשאול לשמי או לתפקידי בכוח, בלי לברר מה היכולת שלי לתרום לדיון, בטח בלי להכיר אותי ובלי להחליף מילת "שלום", הסתכל עליי והוציא אותי החוצה בפני כולם. לא אשכח את המבט הזה לעולם. זאת הייתה הישיבה הקצרה ביותר בחיים שלי, ואורכה היה שניות אחדות; אבל מצד שני, זאת הייתה הישיבה שהשפיעה עליי יותר מכל עד כה.

כוחי ועוצם ידי

סכנה גדולה יש בהתאהבות עצמית, בהבנה שאתה המרכז, בכוחך ובתפקידך. סכנה גדולה טמונה בתחושה החזקה שאתה בעל הבית, שהדברים שייכים לך ושאת כל מה שיש לך השגת בזכות עצמך, בכוחך ועוצם ידך. בפרשת עקב, משה רבנו ממשיך ומלמד את בני ישראל דרך חיים, יסודות פעולה שאמורים לסייע בהתנהלותם היומיומית הן כפרטים וכן כאומה. מתוך הבנת נפשו של האדם ומניעיו, משה רבנו מזהיר אותנו גם בנושא זה:

 "פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל..". (דברים ח, יב-יח)

התורה מבינה שכאשר אדם "שבע", כשיש לו למשל הרבה בתים, נכסים, כסף וזהב, או לחלופין תפקיד עם הרבה כוח – הוא יכול להשתכר מכל אלו ולשכוח הכול. לשכוח מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, מה התכלית ולשם מה הוא פועל. הוא יכול אפילו לשכוח מהאנשים שנמצאים סביבו, ולא להבין עד כמה הוא פוגע בהם ומזלזל בהם, גם אם הוא "גדול ורם" והם "כחגבים". 

מצב כזה אינו צץ ביום אחד, אלא נבנה כמו כל דבר בחיים – בתהליך. זה מתחיל בהצלחה אחת, ועוד אחת, ממשיך בצבירת נכסים ועושר, באמונה שלמה שהכל מכוחך, בתפיסה שיש לך שכל מבריק ויכולות מיוחדות, ולבסוף מגיעים למצב של "ורם לבבך". גאווה, תחושה שאני טוב מאחרים, שאני יודע טוב יותר מכולם, שאני מבין את המערכת הכי טוב, שאני זה שיודע מה לעשות. פתאום המרכז הוא אתה, ואתה הוא המרכז. 

התורה משתמשת בביטויי מדהים בעיניי: " וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה". אילו היה כתוב "ואמרת מלבבך", המשמעות הייתה שאדם מדבר מדם ליבו, והביטוי היה מובן. אבל הביטוי כאן הוא שאדם מדבר בלב, זהו מצב שאדם חי בתוכו את "כחי ועצם ידי" וזאת מהותו. 

"שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת"

מהי דרך ההתמודדות?

התורה בהמשך מביאה גם דרך התמודדות עם המצב, איך לא להגיע למקום הרע הזה: " וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל". אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר (1696 – 1743, מרוקו וארץ ישראל), מסביר את הדברים:

וזכרת את ה' – פירוש שצריך לתת לבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי כי לזה סמך מאמר שאחרי זה והיה אם שכוח תשכח פירוש אם שכוח דבר זה שה' הוא המטיב לך וגו' סופך שתשכח את ה'… הא למדת, שהזכירה זו גדר גדול לעבודת ה'…

"צריך לתת ליבו על טובתו כי מה' הייתה לו" – ולא מעצמו ומכוחו הגדול. אם תזכור כל העת שהקב"ה הוא הנותן לך לעשות חיל, אם תזכור שאתה לא המרכז ולא המהות, אם תבין שאכן יש לך יכולות וכוחות גדולים אבל הם מהקב"ה, יש סבירות גבוהה יותר יותר שלא תגיע למצב של "ורם לבבך" ושל תחושת "כוחי ועוצם ידי" תמידית. 

הזכירה היא דרך התמודדות שיכולה לסייע, אבל מה קורה כשלא זוכרים? ואיך בכלל אפשר לגרום שתמיד נזכור? 

בהמשך הפרשה התורה מציגה דרך התמודדות נוספת, שלדעתי היא יסודית ומהותית יותר, ומטפלת בבעיה מהשורש שלה: 

 וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה ה' אֱלֹקיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ… וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד. (דברים י, יב-טז)

הזכירה היא דרך התמודדות עם "כוחי ועוצם ידי"; מילת הלב והעורף היא טיפול שורש בבעיה והסרתה. הרמב"ן מסביר מהי התכלית של הסרת "ערלת הלב והעורף": 

ומלתם את ערלת לבבכם – שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת, לא כאשר עשיתם עד היום…ועורפכם לא תקשו עוד – שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה, שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם, והם קשים לעזוב דרכם… שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים. אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים…ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו…

"שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת" – כשמגמתו של אדם היא לדעת את האמת, הוא מבין קודם כל שהאמת אינה בהכרח אצלו, שהוא לא בהכרח צודק בכל מה שהוא אומר ועושה בדרכו. זה יביא אותו ללמוד, להקשיב לאחר, לכבד את האחר. כמה עוולות, לשון הרע ופגיעות אישיות נעשו בעקבות אי הבנת האמת, אי חיפוש אחר האמת, אי יכולת להבין שיש אמת אחרת מזו שלך.

בנוסף לדברי הרמב"ן, אם נבין שיש רק גורם אחד ביקום כולו שלו הגדולה והגבורה – הסבירות להגיע ל"ורם לבבך" ול"כוחי ועוצם ידי" תהיה נמוכה הרבה יותר. 

רבנו בחיי, בפירושו על הפרשה, מסביר מהי ערלת הלב ומה הבעיה בה: 

"פחיתות המדות והיצירה מגדר השוייתם יקרא ערלה, כי כל ערלה תוספת חסרון, וכל מי שהוא ערל לב אין בו כח לקבל המושכלות ולהבין דרך האמת".

מי שהוא ערל לב אינו יכול להבין את דרך האמת. הוא אטום, ליבו סגור, הערלה שמכסה את ליבו מקשה מאוד על תפקודו ועל היכולת שלו להסתכל על המציאות בצורה מפוכחת. הוא מרוכז בעצמו ושומר על ערלתו. 

נסיים בדבריו של הרב קוק, שעומד על המונח "קשיות העורף": 

"הָעַקְשָׁנוּת לַעֲמֹד תָּמִיד בְּדֵעָה אַחַת וּלְהִתָּמֵךְ בָּהּ בְּחֶבְלֵי הַחַטָּאת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְמִנְהָג, בֵּין בְּמַעֲשִׂים, בֵּין בְּדֵעוֹת, הִיא מַחֲלָה הַבָּאָה מִתּוֹךְ שִׁקּוּעַ בְּעַבְדוּת קָשָׁה, שֶׁאֵינָהּ מְנִיחָה אֶת אוֹר הַחֵרוּת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה לְהָאִיר בְּעֹצֶם חֵילָהּ; כִּי הַתְּשׁוּבָה הִיא שׁוֹאֶפֶת לְחֹפֶשׁ מְקוֹרִי אֲמִתִּי שֶׁהוּא הַחֹפֶשׁ הָאֱלֹהִי, שֶׁאֵין עִמּוֹ שׁוּם עַבְדוּת". (אורות התשובה ה, ה)

רק על עצמי יש לי רשות לדבר – אני יודע שאצלי יש עוד ערלת לב וקשיות עורף כלפי דברים מסוימים. ובכל זאת, אני חושב שבכוחנו וביכולתנו, בעבודה קשה ומאומצת, להסיר את הערלה, לשחרר את העורף, לצאת מה"מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה" ולהגיע להבנת המושכלות ודרך האמת.