סמיכות ברכת הכוהנים לפרשת הנשיאים

אנו נמצאים יותר משמונה חודשים מאז פתיחת המלחמה, אשר נראה בימים האחרונים שהיא עוד לפנינו. בחודשים הראשונים למלחמה נראה שהאומה הישראלית הפנימה את גודל השעה ועוצמת המשימה וכולם עשו מאמצים גדולים ביותר לשמור על השלום והאחדות פנימה. לא רק למען מי שנפל וקידש את הארץ, אלא בכדי שנוכל כולנו להמשיך לחיות כאן – ביחד. אחדות זו באה לידיי ביטוי ברובד הפוליטי עם כניסת גנץ וחבריו לממשלה, היא באה לידי ביטוי ביהדות העולם אשר התגייסה במלא עוצמתה לטובת מדינת ישראל, היא באה לידי ביטוי בהתגייסות צבאית ואזרחית יוצאת מן הכלל של כלל הסקטורים והארגונים בחברה הישראלית.

אני נושא איתי רגעים לא מעטים בהם הרגשתי על בשרי כמה החברה הישראלית העריכה, כיבדה וחיבקה את לובשי המדים בעת הזאת, את המשפחות ואת המפונים.

בחודשים האחרונים התחושה הזאת הולכת ומתחלפת לה במחאות ותחושות אשר קדמו לאירועי המלחמה. הביטוי הפוליטי של זה היה השבוע עם פרישת גנץ וחבריו מהממשלה, אבל זה רק ביטוי חיצוני לתחושות ולמציאות של חלקים בחברה הישראלית אשר מבקשים להחזיר אותנו לפילוג הפנימי ולהגדיל את הקרע ביננו גם בתקופה שבה כוחותינו נלחמים. אם חלקים באומה הישראלית אינם מסוגלים להחזיק מעמד ומבקשים הם להחזיר אותנו לימי הפילוג, השיסוי ולהרחבת הקרע בשל שאיפותיהם השונות, מצופה מהם שיכבשו את שאיפותיהם בעת הזאת רק עבור אלו שכבר נפלו על הארץ הזאת וציוו לנו חיים, לפחות לתקופת המלחמה.

עוד מהאתר

בלשון מקרא – להפטרת פרשת עקב

חיים של קידוש ה'

אשריך ישראל

לדעת לומר: לא יודע

ועשו לי מקדש

לא לפחד כלל

ברכת הכוהנים וקרבנות הנשיאים

פרשת "נשא" אשר נקרא השבת היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה והיא מכילה פרשיות רבות. החלק האחרון של הפרשה הוא חנוכת המשכן על ידי נשיאי ישראל, כאשר בכל יום הקריב נשיא אחד של כל שבט. הפרשיה הקודמת לפרשת הנשיאים היא "ברכת הכהנים" :

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.  יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן… וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם:  הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים". (במדבר ו, כב – ז, ב)

בכלל, חז"ל נותנים משקל רב לסמיכות הקיימת בין פרשיות מסוימות בתורה, מה באה ללמדנו התורה כאשר הסמיכה את הציווי על ברכת הכהנים לקורבנות הנשיאים ?

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מסביר שסמיכות זו נובעת מהעבודה שהאירועים, ברכת הכהנים הראשונה שעשו אהרון ובניו לעם ישראל וחנוכת המשכן על ידי קורבנות הנשיאים, התרחשו בסמיכות זה לזה :

"וטעם ויהי ביום כלות משה. אחר ברכת כהנים כי כן היה כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם החלה חנוכת המזבח". (במדבר ז׳, א׳)

מדרש רבה מביא שני טעמים שונים בדבר. הראשון, קבלת התורה במעמד הר סיני הייתה בבחינת הקידושין בין בני ישראל לבין הקב"ה. בקידושין אלו שלטה עין הרע ועובדה היא שעם קבלת לוחות ראשונים חטא העם בחטא העגל ולוחות הברית הראשונות שהן סמל הקידושין, נשברו. חנוכת המשכן מסמלת את הנישואין, את הכניסה למערכת יחסים קבועה ויציבה. בעת הזאת, ביקש הקב"ה לנטרל את העין הרע כנגד נישואין אלו ולכן הקדים למעמד חנוכת המשכן את ברכתו, באמצעות הכהנים :

"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ וְעָשָׂה לְבִתּוֹ קִדּוּשִׁין וְשָׁלְטָה בָּהּ עַיִן הָרַע. עָמַד הַמֶּלֶךְ לְהַשִּׂיא בִּתּוֹ, מֶה עָשָׂה. נָתַן לָהּ קָמֵיעַ וְאָמַר לָהּ: הַקָּמֵיעַ זֶה יְהֵא עָלַיִךְ, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּךְ עַיִן הָרַע. כָּךְ כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, עָשָׂה לָהֶם פֻּמְבֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. וְלֹא הָיוּ אֶלָּא קִדּוּשִׁין…. וְשָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן הָרַע וְנִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת….כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ וְעָשׂוּ לָהֶם מִשְׁכָּן, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַבְּרָכוֹת תְּחִלָּה, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּהֶם עַיִן רָעָה. לְכָךְ כְּתִיב יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ תְּחִלָּה, וְאַחַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה". (מדרש תנחומא, נשא יז, א)

כמה מתוקה מערכת היחסים הנצחית בין עם הנצח לבורא העולם, עד כדי כך שהקב"ה מבקש שלא תשלוט במערכת יחסים זו עין הרע. המדרש מביא תירוץ נוסף בדבר:

"אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אֵין מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁנִּכְנַס בַּמְּדִינָה, מִשֶּׁבְּנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וּמְכַבְּדִין אוֹתוֹ, אַחֲרֵי כֵן הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶן וְעוֹשֶׂה לָהֶם נַחַת רוּחַ בַּמְּדִינָה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, עַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁכָּן, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַבְּרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. וְאַחֲרֵי כֵן, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן". ((מדרש תנחומא, נשא יז, א)

מלך רגיל, מנהיג אומה, מנהיג בשר ודם בדרך כלל כאשר הוא מגיע למדינה, לביקור, לסיור או לכל צורך אחר, קודם כל בני עמו מברכים אותו ומכבדים אותו ולאחר מכן הוא עושה את צרכיהם. הקב"ה הוא בדיוק ההפך, קודם כל הוא עושה את צרכי עמו ואח"כ שהם יעשו מה שהם מבינים שצריך לעשות. המדרש אינו מתייחס כלל לחלקו של העם, כאשר הוא מציין שהקב"ה מקדים את ברכותיו. הקב"ה מברך לפני כל מעשה שהוא עצמו עושה.

כמה צריכים אנו ללמוד מזה. כל שליח ציבור, כל נבחר ציבור, כל מי שצרכי הציבור תלויים בו בצורה כזו או אחרת – קודם כל תעשה את משימתך, קודם כל שרת את עמך, קודם כל תעשה מה שצריך ואח"כ אם ירצה העם להשיב לך מה טוב, ואם לא – תמשיך במשימותך למען העם.

לסמוך למען השלום

רבי יעקב בן אשר (1269-1340, גרמניה וספרד) מביא שני תירוצים. ראשית מבקשת התורה לרמוז בסמיכות זאת על ממלכת החשמונאים, משפחת כהנים, אשר לעתיד לבוא יבצעו את חנוכת המקדש, בדיוק כמו שחנכו כעת הנשיאים. ביקש הקב"ה לברך את ממלכת חשמונאי שלא תשלוט בהם עין הרע ובירכם תחילה לפני חנוכת המשכן. שנית, מלמד אותנו בעל הטורים יסוד עצום, בכל מקום וזמן שבני ישראל יבקשו לברך או להזכיר את שמו של הקב"ה, הקב"ה יקדים אותם ויברך אותם קודם לכן :

"ויהי ביום כלות סמך חנוכת המזבח לברכת כהנים רמז לחשמונאים שיעשו חנוכה ועוד כדי שלא תשלוט עין הרע במלכותם לכך ברכם תחלה וסמך למשכן שבזכות המשכן יהיה שלום…. ושמו את שמי ואני אברכם וסמיך ליה ויהי ביום כלות זהו בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". (קיצור בעל הטורים, במדבר ז׳,א׳)

הנשיאים באו לעשות את חנוכת המשכן, לקרוא בשם ה' ולהוריד את השכינה לארץ. הקב"ה הקדים אותם ובירך את עם ישראל כולו. אז אם אנו מבקשים להתברך מפי עליון, הנוסחה היא פשוטה – להזכיר את שם ה', לקרוא את שם ה' בעולם.

בעל "צרור המור" (1440-1508, ספרד ומרוקו) מסביר שעם סיומה של ברכת הכהנים, ברגע שהקב"ה בירך את עם ישראל בברכתו הכל היה מוכן למסעות בני ישראל, רק דבר אחד היה חסר להם. הלווים לא יכלו לשאת את קרשי המשכן הכבדים ואת כל הציוד של המשכן ולכן הביאו הנשיאים את "עגלות הצב" כדי שיוכלו הלווים לשאת את הדברים. לאחר תרומת עגלות אלו המופיע בקרבנות הנשיאים, דגלי בני ישראל שלמים והם מוכנים למסע. אבל גם בעל "צרור המור", פותח פירושו זה במעלת השלום :

"אח"כ אמר ויהי ביום כלות משה וגו'. לפי שברכת שלום של מעלה היא לכנסת ישראל שנקראת אחותי כלה…. וכן סמך לכאן חנוכת הנשיאים. להורות כי אחר שהיו להם דגלים והיו ראויים ליסע בסדר ד' מחנות של מעלה. וכבר היו מבורכין בברכת לויה. וידוע כי משא המשכן ובפרט קרשי המשכן בריחיו ועמודיו ואדניו. לא היו יכולים הלוים לישא אותם כמו שהיו נושאים בני קהת הארון. לזה נדבה רוחם אותם להתנדב שש עגלות צב לשאת הדברים הנזכרים…לפי שכל הדברים צריכים סיוע…. ולכן נסמכה פרשה זו לברכת כהנים להשלים ענין הדגלים. ולכן ויביאו את קרבנם שש עגלות צב וי"ב בקר למספר שבטי בני ישראל". (צרור המור, במדבר ז,א)

אני מבקש לסיים בדבריו הכל כך קשים, אבל המדויקים של בעל "הכלי יקר" (1550-1619, צ'כיה), תלמידו של המהר"ל מפראג, אשר צועק לבני דורו – אם אין ברצונכם לעשות שלום מאינטרסים שלכם ומשאיפות המובילות אתכם לאבדון, תעשו את זה עבור המתים שכבר מתו עבורך היכולת שלכם להמשיך לחיות. כאילו שורות אלו נכתבו עברנו :

"סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום כי אם אין שלום אין כלום, לפיכך השלום בא בגמר החתימה ואחרון חביב, כי כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים עד ביאת הברכה שאחריה הבאה למלאות מה שחסרה הברכה הראשונה, אבל האחרונה אינה חסירה כלום כי אין צורך עוד בשום ברכה שתבא אחריה למלאת חסרונה…..ואמרו עוד "גדול השלום שאפילו המתים צריכין לו"….אין הפירוש שיש איזו קטטה ומריבה בין המתים שיצטרכו אל השלום, אלא המתים צריכין שיהיה שלום בין החיים כי אם אין שלום בין החיים והם מחרפים זה את זה עד מהרה ירוץ דברו לחרף את החיים ואת המתים עד שאפילו לשוכני עפר אין מנוחה בקבר מריב לשונות של החיים….  וכמעשה בכל יום בדורינו, ע"כ צריכין המתים שיהיה שלום בין החיים ואז ינוחו על משכבותם שלום. ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז גם כן  השלום כי מטעם זה נאמר בראשון "וקרבנו" בוי"ו העיטוף כאילו קדמו אחר שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון, גם לא הזכיר בו שם נשיא שלא יתנשא לאמר אני אמלוך והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע …ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל י"ב נשיאים כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו וכל זה סבת השלום". (כלי יקר, במדבר ז, יב)

שנזכה לקבל את התבונה וההבנה שיש עת לכל דבר, גם להגשמת שאיפות עצמיות. עכשיו העת לשלום, כל עוד התותחים רועמים ואם לא עבורנו, אזי עבור נופלינו ונרצחנו אשר חרפו את נפשם רק למען היכולת שלנו לחיות כאן בשלום.

שבת שלום.