עגלת קניות

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן

פרשת נשא ממשיכה במפקד הלויים ותפקידיהם, ופותחת בבני גרשון, פתיחה שמעוררת את השאלה: מדוע לא זכו בני גרשון לשאת את כלי הקודש?

פרשת נשא ממשיכה במפקד הלווים ותפקידם, ופותחת בבני גרשון:

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

מעיר כל כך בעל הכלי יקר ואומר:

היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור, ומה שרצו לתקן זה במדרש הרבתי (ו׳:א׳) לומר שלפי שנמסר משא הארון אל קהת ע״כ מנאו תחילה לכבוד הארון היא גופא קשיא למה לא מסר משא הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה.

לכאורה, אומר הרב, היו בני גרשון ראויים להימנות ראשונים משום שהם צאצאי הבכור- אם כן מדוע נמנו בני קהת לפניהם (בפרשה הקודמת)?

המדרש רבא מביא על כך תשובה:

דָּבָר אַחֵר: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, מְדַבֵּר בִּקְהָת וְגֵרְשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁגֵּרְשׁוֹן בְּכוֹר וּמָצִינוּ שֶׁבְּכָל מָקוֹם חָלַק הַכָּתוּב כָּבוֹד לַבְּכוֹר, לְפִי שֶׁהָיָה קְהָת טוֹעֵן הָאָרוֹן שֶׁשָּׁם הַתּוֹרָה הִקְדִּימוֹ הַכָּתוּב לְגֵרְשׁוֹן, שֶׁבַּתְּחִלָּה אָמַר (במדבר ד׳:ב׳): נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר: נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וגו׳, הֱוֵי: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, מִבְּכוֹר שֶׁיָּצָא רִאשׁוֹן, וְאֵין פְּנִינִים אֶלָּא תְּחִלָּה, כְּמָה דְּתֵימָא (רות ד׳:ז׳): וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל.

תשובת המדרש היא שבני קהת היו נושאי הארון ולכן הוקדמו לבני גרשון, ובעצם כבוד התורה קודם לכבוד אנושי כדוגמת הבכור. אולם על תשובה זו מעיר הרב שהיא גופא קשיא – היא הקושי עצמו, שהרי למה התורה לא ציוותה על בני גרשון לשאת את הארון?

משום כך מוצא הרב רעיון בדברים שבא ללמד אותנו לגבי היחס לתורה ובנוסף הוא גם מקשר אותנו עם חג השבועות-  חג מתן תורה:

והקרוב אלי לומר בזה, שרצה הקב״ה להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרא לקדוש ה׳ מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה׳ אשר אתו…

קודם כל לומד הרב מהקדמת קהת הוא את מה שעולה מדברי המדרש, והוא שהקב"ה רצה ללמד את בני ישראל שכבוד התורה קודם למיני כיבודים אנושיים. דבר זה נלמד לא רק מהקדמת קהת במפקד, אלא מעצם זה שניתנה לבני קהת המשימה לשאת את הארון וכלי הקודש:

…ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון, ע״כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכול ליתן כבוד לתורה וללומדיה.

 

 

עד כאן דיבר הרב על היחס אל התורה- כיצד על עם ישראל להתייחס אל התורה ומחזיקה, אבל הרב ממשיך ומוסיף להעמיק בדברי המדרש:

אך מדסמך בעל המדרש ענין זה לפסוק יקרה היא מפנינים (משלי ג׳:ט״ו) כדאיתא ברבתי ודאי כוונתו להורות שכתר תורה הפקר לכל ועל כן לא ניתן הארון אל הבכור שלא יהיה תפארתו לומר: אני ראוי לכתר תורה יתר מזולתי, אלא הכול שווין בה…

המדרש דורש את הפסוק: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכׇל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ שבספר משלי, ולדעת הרב מטרת דרשה זו היא לומר לנו כי התורה הפקר לכול וחלקו של כל אחד מישראל שווה בה. בתורה אין זכויות יתר, אין פרוטקציה ואין מקום לכבוד אנושי, אלא כל מי שרוצה ליטול- יבוא וייטול, ועצם דרשת דווקא פסוק זה מלמדת על כך, וכך הוא כותב:

לכך נאמר יקרה היא מפנינים! היינו, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. כי לכתר כהונה אין זוכה כי אם מי שהוא מזרע אהרן, אבל כתר תורה- הפקר לכל והכל זוכין אליו!

ויקרה היא מפנינים- מכתר מלכות שיש לו זהב ורב פנינים, ואין זוכה בו כי אם מי שהוא מזרע דוד. אבל לכתר תורה- הכול זוכין!  

ומטעם זה דרש ברבתי: יקרה היא מפנינים מן הבכורה כד״א וזאת לפנים בישראל, (רות ד׳:ז׳) כי אל הבכורה אין זוכה כ״א מי שנולד ראשונה, אבל לתורה הכול זוכין!

בעם ישראל ובמסגרת החברתית שהתורה מדברת עליה ישנם מעמדות- הבכור נתפס לא רק כראשון הילדים שנולדו אלא גם כמכובד מבניהם, הכהונה נתפסת כקדושה משאר העם וכמובן המלוכה ששלטת על העם כולו. לכאורה בהסתכלות חברתית כזו נראה שיש גם מעמדות ביחס לקרבה אל הקב"ה ואל התורה, ואת המחשבה הזו בדיוק באה הבחירה בקהת להוקיע:

כהונה, מלוכה ובכורה הם לא דברים שבשליטת האדם- אין לו את היכולת להכריע לאיזה משפחה הוא נולד ובאיזה סדר הוא ייולד, לעומת זאת מה הוא יעשה עם חייו מרגע שנולד–  זה באחריותו האישית. הביטוי לאחריות זו הוא כתר התורה שעל הזכייה בו  משפיע רק מה שאדם עושה או לא עושה, רק מעשיו משפיעים על קרבתו לקב"ה.

לדברי הרב יש חשיבות גם לימינו אנו, ימים שאין בהם מלוכה, שלבכור אין מעמד מיוחד מבחינה משפטית ושללא בית מקדש- הכהונה איבדה את עיקר משמעות ייחודה. גם היום אדם עלול לראות בעצמו כחסר יכולת להתקרב אל הקב"ה, גם היום יש כאלו שרואים לעצמם זכויות יתר על התורה, וגם היום לאמירה של בעל הכלי יקר יש משמעות דוורא בגלל העברת האחריות אל האדם על מעמדו הרוחני: לתורה הכול זוכין![1]

וניתן להוסיף:

חז"ל מדברים על שלושה כתרים- כתר כהונה, כתר מלכות וכתר תורה, ונראה כאילו כתר תורה הוא הפחות מכולם – לא רק כי הכהונה והמלוכה הם המעמדות השליטים בחברה, אלא משום שכהונה ומלוכה הם מעמדות סגורים וקטנים ביחס לשאר העם (בדומה ליחידה מובחרת שלא כולם יכולים להתקבל אליה) ואילו כתר תורה הוא פתוח לכל.

בא בעל הכלי יקר ורואה את הדברים בצורה הפוכה: הכמות והמעמד הסגור אינה הצבעה על איכות ביחס לשאר העם, למעשה היא מבטאת תפקיד פונקציונאלי שיש לכוהנים ולמלוכה כחלק ממבנה העם (ולהרחבה- דעת מקרא לפרשת אמור).

אם אנו מסתכלים מבחינה חברתית, ברור שלכהונה ולמלוכה ישנו מעמד חברתי מיוחד בעם, אבל מעמד זה לא מבטא שלמות אישית, ויותר מכך, אינו מבטא את מהות הקרבה לאל ולתורה (יעידו על כך מלכים שלא הלכו בדרך ה' או כוהנים שהחטיאו את העם).

לעומת זאת כאשר הרב מסתכל על הדברים הוא רואה דרך העיניים הפרטיות של כל אדם: מה קובע את מעמדי האישי מול הקב"ה? מהי היכולת שלי להתקרב על ה'? ועל כך תשובתו הפשוטה: אתה קובע!

למעשה, מהבחינה האישית, עצם זה שאין בחירה אם להיות כהן או מלך מצביע על סוג של חיסרון (כהן לא יכול להתגאות בכך שהוא כהן כי הוא לא עשה כלום בכדי להיות כהן, לעומת זאת הוא יכול להתגאות בכך שהוא כהן טוב שהולך בדרך ה' משום שזה תלוי רק במעשיו), כי מה שמגדיר את מהות האדם ואת מעמדו מול הקב"ה הם הבחירה והעשייה שלו, וכדברי הרב לפרשת אמר: שור או כשב או עז כי יולד – אמרו המפרשים שביום היולדו יש לו עליו שם שור או כשב כי אינו מוסיף על שלימתו ועל עצמותו כלום כי הוא נולד עם כל שלימתו, לאפוקי האדם עיר פרא יולד (איוב י״א:י״ב) וקניית שלימתו תלוי במעשיו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

—————————

[1] ברוח זו מסביר בעל האור החיים הקדוש את הקדמת שבט יששכר בחנוכת המזבח: ביום השני וגו׳ – הקדים שבט יששכר, לצד היותו בן תורה הורם שבטו וקדם לראובן הבכור, ולא זו בלבד אלא גם זבולון המחזיק בידו ללמוד דכתיב (דברים לג) שמח זבולן בצאתך ויששכר וגו׳ ישב בצלו וקדם לראובן. (הערת הרה"ג שלמה סוויסה שליט"א)

דילוג לתוכן