לפי גודל משאם

לפני כשבועיים השתתפתי כצופה באירוע שבו לקחו חלק מספר אנשים מאוד בכירים בעולם היהודי, בכירים בעושרם ובכירים בהשפעתם. במסגרת הזו הם סיפרו סיפורים אישיים על המשמעות שלהם מה זה להיות יהודי ומה המשמעות.

אחד מהם, איש דתי בכיר מאוד ביהדות ארצות הברית, סיפר שלפני כ- 20 שנה הוא היה חייב להגיע לאירוע מסוים של ה- NBA אשר מתקיים כל שנה ובאותה שנה הוא התקיים בשבת. היה ברור לו שהוא לא מחלל שבת בשום מקרה. שכרו עבורו חדר במלון באזור, והם לא ידעו שהוא אינו יכול לנסוע ברכב, והמלון היה כשעה הליכה מהמקום של האירוע.

כאשר האדם הגיע לאירוע ראה אותו הקומישנר של ה- NBA ושאל אותו למה הוא מזיע ולמה הוא הגיע ברגל והוא הסביר לו את הסיטואציה אליה הוא נקלע. למחרת ביום ראשון, קיבל אותו אדם טלפון מהקומישנר והוא הודיע לו שהוא מאוד התרשם משמירת השבת שלו והבטיח לו שבכל פעם שהאירוע הזה ייצא בשבת, האירוע יתקיים באותו מלון שבו הוא יתאכלס ולא יהיה צורך ללכת ברגל. לאורך השנים – זה בדיוק מה שקורה כל שנה.

היה לו משפט חזק: "אם תלכו עם האמת, עם התורה ולא תתפשרו, העולם יעריך את זה וילך אתכם". בעוד כמה שעות ניכנס לחג השבועות, חג מתן תורה. חג שבסיסו הוא המועד שבו קיבלו בני ישראל את התורה מהקב"ה והורידו אותה לעולם הגשמי, הפיזי.

שבעה שבועות תמימים של ספירת העומר והכנה רוחנית יבואו לסיומם ונזכה לקבל שוב את התורה הקדושה. מיד לאחר החג ניכנס לשבת ונקרא את פרשת "נשא". ננסה הפעם לחבר את הדברים. פרשת "נשא" ממשיכה את מפקד בלי לוי אשר התחיל בפרשה הקודמת והיא ממשיכה בתיאור המפקד של בני גרשון :

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן–גַּם-הֵם:  לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, עַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּפְקֹד אוֹתָם:  כָּל-הַבָּא לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד…. בְּנֵי, מְרָרִי–לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית-אֲבֹתָם, תִּפְקֹד אֹתָם. ". (במדבר ד, כא-כט)

ללוי (הבן של יעקב) היו שלושה ילדים : גרשון, קהת ומררי. הבכור שבהם היה גרשון, אחריו קהת ואחריו מררי. מדוע התורה, אשר מקפידה בד"כ על מקומו של הבכור ומשקפת את בכירותו, סופרת אותו שני לקהת ולא ראשון ? ומדוע אצל שני הראשונים כתוב "נשא את ראש בני קהת ונשא את ראש בני גרשון ואצל מררי כתוב רק "בני מררי למשפחותם תפקוד אותם", בלי נשיאה ?

מדוע הוקדמו בני קהת לבני גרשון?

מסביר לנו רבי יהודה ברדוגו (מחכמי מרוקו, 1833-1866), בפירושו "מקווה מים", מדוע הקדימה התורה את מניין שבט קהת :

"במדרש רבה הדא הוא דכתיב "יקרה היא מפנינים ועל חפציך לא ישוו בה". מעיקרא דיבר בבני קהת בפרשה דלעיל, והדר בבני גרשון אף על פי כן שגרשון בכור. ומצינו בכל מקום חלק כבוד לבכורות , לפי שקהת היה טוען הארון, ששם התורה, הקדימו לגרשון. שבתחילה אמר "נשא את ראש בני קהת", ואחר כך נשא את ראש בני גרשון, הוי יקרה היא מפנינים – מבכור שיצא ראשון, ואין פנינים אלא תחילה, כמה דתימא לפנים בישראל". (מקוה מים, במדבר ד, כב)

הסיבה היחידה שקהת קודם לגרשון במניין למרות שגרשון הבכור היא סיבה אחת ויחידה, בעבודתו קהת נושא את ארון הקודש אשר בו שוכנת התורה הקדושה.

רבנו אפרים אנקווה (מחכמי אלג'יר, 1354-1442) מסביר שהקדימות לשבט קהת נינתה מפני כבודו של משה רבנו :

"יש לשאול מה טעם אמר גבי בני גרשון "גם הם". התשובה, יען כי הקדים נשיאות בני קהת לפני בני גרשון, והוא היה הבכור, וכמו שאמר הכתוב : "ובני לוי גרשון, קהת ומררי", לזה אמר אל יעלה בדעתך יען כי התחלתי בקהת, ושיניתי סדר היחס, שגרשון מגורש, אלא נשא את ראש בני גרשון גם הם. ואם תאמר מדוע שינה הסדר, אומר כי לפי דעתי, כי היה לכבוד משה רבנו ע"ה". (רבינו אפרים, במדבר ד, כב)

הקדימות לשבט קהת ניתנה לכבודו של משה רבנו שהיה משבט קהת, אם יש משהו שמשה מייצג באופן הכי מהותי זה – תורת ה', הוא היה זה שעלה להר פעמיים ארבעים יום בכדי לקבל לוחות ראשונים ולוחות שניים ואת התורה שבע"פ. הוא זה שלימד את התורה בע"פ לאהרון ובניו, לזקנים ולבני ישראל. לא בכדי נקראת התורה "תורת משה". התורה היא היסוד.

אבל גם כאשר התורה מבקשת להקדים את שבט קהת, היא מחבקת את הבכור אשר נדחק למקום השני ואומרת לו, אל תרגיש חלילה שיש בך איזה שהוא פגם. זה לא נוגע למשהו אצלך, זה פשוט כבוד התורה. הסיבה ששבט קהת מקבל קדימות במניין זה רק בזכות ועבור כבודה של תורה.

עוד מהאתר

אכילת מצה בפסח- מדוע?

והייתם קדושים

לפי דרכו והנאתו של יועץ

לצייר את החזון

עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל

את אחי אנוכי מבקש

מדוע לא נאמרה בבני מררי נשיאה?

רבנו אפרים אנקווה עומד גם על הסיבה שבמשפחת מררי מדוע לא ציינה התורה את השורש "נשא" :

"שאל השואל מדוע כתב כאן נשא בבני גרשון, ולעיל בבני קהת….ולא כתב לקמן בבני מררי נשא את בני מררי. ויש מפרשים, לפי גודל משאם היה גודל שמותם, יען כי בני גרשון היו נושאים את היריעות שהיה בהם עליונות מה, ובני קהת גם כן היו נושאים הארון, שהיו בו שברי לוחות שהיה בהם קדושה, לכן כתב בהם נשיאות. אומנם בני מררי כי משאם היו הקרשים שלא היו בהם שום קדושה, לזה לא כתב בהם נשיאות". (רבנו אפרים, במדבר ד, כב)

המשפחה לא גוררת את שמה ותוארה, הבסיס לנשיאה היא התורה ומה שהמשפחה נושאת. התורה היא זאת שנושאת את המשפחה ואת שמה ולא ההפך. המשפחה זכתה שהקב"ה "ישא" אותה, בגלל שהיא מחזיקה את התורה, בלי התורה – אין כלום ואין שום כבוד. התורה נושאת את נושאיה, המהות זה התורה.

לפעמים אנשים מתבלבלים בשליחותם. הם חושבים שהם המרכז והם העיקר והשליחות שבה הם נושאים היא האמצעי לקידומם האישי ולצורך קבלת כבוד ושררה. במצב הזה אנשים הולכים לאיבוד מהר מאוד והמצפן מתבלבל ואין כיוון.  זה בדיוק הפוך. השליחות היא העיקר, כל אחד ושליחותו בעם ישראל. בלי השליחות – אין כלום, אין דרך, אין כיוון וגם אין כבוד ונשיאה.

התורה נושאת את נושאיה

ננסה להבין, גם דרך הפרשה, את המרכזיות של התורה. מסביר לנו בעל "אמרי ברוך", רבנו ברוך אברהם טולדו (1890-1981, מחכמי מרוקו), מדוע התורה נושאת כאן את משפחות קהת ומררי ומהי הצדקה שעשה עם ישראל עם אומות העולם :

"איתא בחז"ל : לעתיד לבוא יאמרו אומות העולם, במה אתה נושא את ראשם של ישראל, הלא גם הם לא קיימו את התורה, ומה הם עדיפים עלינו. והקב"ה משיבם "אני מדבר בצדקה רב להושיע", כלומר בזכות הצדקה שהם עשו אני נושא את ראשם, ובאיזה צדקה, בצדקה שעשו עם עולמי. ויתבאר על פי מה שאמרו חז"ל: "אמר רבי אליעזר, גדולה תורה, שאלמלא תורה לא נתקיימו שנים וארץ, שנאמר : "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ומכאן מבואר דמה שקיבלו בני ישראל את התורה, זוהי הצדקה שעשו עם העולם כולו, שבזכות זה העולם קיים….לולא שאמרו ישראל "נעשה ונשמע", היה העולם חוזר לתוהו ובוהו".

עם ישראל הביא לעולם הגשמי, הארצי, את התורה הקדושה. אלמלא עם ישראל היה מקבל את התורה, העולם היה חוזר לתוהו ולא היה זכות קיום גם לאומות העולם וזאת הצדקה שעשה עם ישראל עם העולם כולו ולכן מגיע לעם ישראל שהקב"ה ישא אותו, הוא הוריד לעולם את התורה. על מרכזיותה של התורה בעולם לא צריך להכביר במילים. אבל כן צריך לזכור את הכלל היסודי שמלמד אותנו הזהר הקדוש :

"כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא" (תרגום : כל מי שמסתכל בתורה ומשתדל בה הוא מקיים את העולם, הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, האדם מסתכל בתורה ומקיים את העולם). (זהר, חלק ב', קסא ב)

התורה היה היסוד הרוחני של העולם, היא הבסיס שלו. לולא קבלתה – היה חוזר העולם לתוהו, לולא קיומה המתמשך מאז קבלתה על ידי עם ישראל ועד היום, עלול לחזור העולם לתוהו. ובימים אלו, לי ברור מתמיד, שגם אם אין הכוונה לתוהו פיזי, ברור לי שלולא התורה ואורה העצום, עלול העולם לחזור לתוהו רוחני וחושך עצום.

נסיים בדבריו של בעל ספר העיקרים, רבי יוסף אלבו (1380-1444, ספרד), אשר קובע שלימוד התורה היא הבסיס למעשה בעולם :

"ועוד כי בפירוש אמרו בקדושין כשנחלקו אם התלמוד גדול או המעשה גדול, נמנו וגמרו שהתלמוד גדול, ופירשו הטעם לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה, והוא מבואר שאחר שהתלמוד גדול מצד שהוא מביא לידי מעשה שהמעשה שהוא התכלית הוא העקר. כי כל שתי מלאכות שהאחת קודמת לאחרת קדימה טבעית, כמלאכת הרסן למלאכת הפרשות או כמלאכת האריגה למלאכת החייטות, שהמלאכה הקודמת היא פחותה במדרגה מן האחרת כי הקודמת כמשרתת לאחרת, כמו שמלאכת חציבת האבנים מן ההר היא פחותה במדרגה ממלאכת הבנאות אחר שהיא משרתת אליה, אף על פי שאי אפשר למלאכת הבנאות שתשלם בזולת חציבת האבנים, וכן המעשה אף על פי שאי אפשר שיגיע אלא עם התלמוד כי לא עם הארץ חסיד, מכל מקום אחר שהתלמוד אינו אלא כדי שיביא אל המעשה, הוא מבואר שהמעשה הוא העיקר". (ספר העיקרים, ג, כח).

שנזכה שהתורה תהיה מרכז מעשינו וחיינו או אז יכבדו את זה גם אומות העולם, אשר מבינים היטב שבסיסו של העולם הוא תורת ישראל. שנזכה בחג הזה לקבל כוחות רוחניים, ללמוד ולעשות ובעקבות המעשה להביא את אור התורה לעולם ולקיים אותו בקמצוץ. ושלא נשכח אף פעם – השליחות היא העיקר, היא זאת שנושאת אותנו ולא ההפך. חג שבועות שמח ושבת שלום ומבורך.