לברך באהבה

לברך באהבה

היה זה תקופה קצרה לאחר שסבי, ר' אהרון הכהן סקלי, נפטר מן העולם. באחת התפילות תפס אותי רב העיר בית שמש, הרב שמעון ביטון שליט"א, שהיה חבר נפשו של סבא. הוא סיפר לי שסבא שלי הקפיד מאד על ברכת הכהנים בכל בוקר, עד כדי מסירות נפש בכדי להגיע לברך את הקהל. עוד סיפר, שכל פעם שסבא עלה לדוכן לברך הוא עשה את זה בחיל וברעדה, ומתוך אחריות עצומה לתפקיד שהקב"ה נתן לו – לברך את עם ישראל. הוא הבין את חשיבות הרגע שבו הקב"ה מברך את עם ישראל דרך הכהנים. איזה דור של נפילים היה דורו של סבי.

בפרשת נשא מופיע הציווי על הכהנים לברך את עם ישראל בכל יום ב"ברכת הכהנים":

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ה'  וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.  יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם". (במדבר ו, כב-כו)

הברכה מורכבת משלושה חלקים נפרדים, ואני מבקש להתמקד בחלקה השני של הברכה – "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ" – ולהבין את משמעותו.

עוד מהאתר

על חגבים ונמלים

וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר

על תורת חיים ותורת הכתב

הִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם

בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית

המשפט והחברה

משמעות הברכה

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מפרש שהארת הפנים משמעה שכל אשר יבקש האדם – ייענה בהארת פנים וברצון מצד הקב"ה. בנוסף לכך, הוא מבאר כי משמעות המילה "ויחונך" היא שהקב"ה ייתן לאדם את מבוקשו. כמו שחנווני בחנות נותן לקוניו, כך גם הקב"ה נותן לבניו:

"יאר ה' פניו אליך" – כטעם באור פני מלך חיים, והטעם וכל אשר תבקש ממנו ובשעת שתדרשו יאר פניו, והטעם יקבל אותך וירצה למלא' שאלתך מיד, ואם בקשת אותו בעת צרה הוא יחנך. גם יתכן היות ויחנך ויתן לך בקשתך כטעם חנוני אתם אשר חנן א-להים, מגזרת חנן".

לפי "אור החיים" הקדוש (1696-1743, מרוקו וארץ ישראל), מהות הברכה היא שאור השכינה של הקב"ה יאיר את עם ישראל באופן ישיר, בלי מסכים, בלי מחיצות ובלי מבדילים. לדבריו, משמעות המילה "ויחונך" היא נתינת חן וחסד מאת הקב"ה:

"יאר ה'" – פירוש שלא יהיה מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל. ויחנך וגו' – פירוש יתן לך חן וחנינה, ועיין מה שפירשתי: "ויהי ה' את יוסף" – ויט אליו חסד ויתן חנו וגו'.

לפי רבי יוסף בכור שור (המאה ה-12, מבעלי התוספות בצרפת), משמעות הברכה היא שהקב"ה יספק לאדם את מבוקשו בסבר פנים יפות ומאירות, ולא בצורה של כעס ופורענות. את המילה "ויחונך" הוא מפרש כהטיית חן וחסד כלפי האדם:

"יאר ה' פניו אליך ויחונך" – יש נותן מתנה לחבירו אבל לא בסבר פנים יפות, כמו שנתן הקב"ה את השליו שנתנו ונפרע מהם כדכתיב: "והבשר עודינו בין שיניהם". לכך אמר הקב"ה יאר ה' פניו אליך, שבסבר פנים יפות יתן לו מתנה זו. ויש שנותנין מתנה טובה והכל עצבים עליה חוץ מן הנותן שנתנה לו, ולכך "ויחונך", שתעלה לחן על רואיך וישמחו על טובתך, וגם משמע שבסבר פנים יפות יתן לך מתנתך, שויחנך לשון מתנה כמו צדיק חונן ו.כמו חנני אלקים כחסדך וגם משמע לשון רחמנות כמו חנוני אתם ריעי". (שם)

הארת הפנים מתקשרת גם לברכה שמברכים הכהנים, בעת עלייתם לדוכן: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרון, לברך את עמו ישראל באהבה". אי אפשר לברך את בני ישראל ללא אהבה. מה שלא נובע מאהבה לא יתבצע ואין בו צורך, אפשר לווותר עליו. רק ברכה מאירה מאהבה מתקבלת.

כולה חסד

בחג השבועות נהגו רבים לקרוא את מגילת רות. מדוע אנו קוראים את מגילת רות בשבועות? ישנן "הסיבות הטכניות" לפיהן סיפור המעשה היה בעת זמן קצירת החיטים, שזהו הזמן שבו חל חג השבועות. עם זאת, ודאי יש לכך גם סיבה מהותית יותר.

תשובה נמצאת בדברי המדרש:

אמר ר' זעירא: המגילה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים. (רות רבה, כ)

הבסיס של מגילת רות הוא החסד. החסד שעושה רות עם נעמי, החסד שעושה בועז עם רות ועוד. כאשר בועז פוגש לראשונה את רות בשדה, זהו המשפט הראשון שהוא אומר לה: "וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לה' בִּתִּי–הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן:  לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים–אִם-דַּל, וְאִם-עָשִׁיר" (רות ג, י). החסד הוא מהותה של רות.

אנו קוראים את מגילת רות דווקא בחג השבועות, כדי שנלמד ונבין היטב שבלי חסד בעולם אין קיום גם לתורה. התורה כולה נכתבה כדי ללמד אותנו להתנהג בחסד. הגמרא מלמדת אותנו שתורת ישראל כולה, מתחילתה ועד סופה, חסד:

דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים דכתיב: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא". (סוטה יד, א)

המהרש"א (1555-1631, פולין) כותב בפירושו שם:

"תורה תחלתה גמילות חסדים כו'" – הוא הוראה במעלת התורה כי התורה כולה מראשה ועד סופה כולה חסד כמו שכתוב "ותורת חסד על לשונה", וידוע מעלת מדה טובה זו על הצדקה ושאר מדות בכמה מקומות וק"ל.

מחסד לגאולה

מעבר ללימוד חשוב זה אפשר ללמוד דבר נוסף. מרות ומבועז, שני ענקי החסד, יצאה מלכות דוד – שממנה ייצא גם משיח בן דוד. אפשר ללמוד מכך שהעוסק בגמילות חסדים, בכוחו להביא גאולה לעולם.

נסיים בדבריו של ה"חסד לאברהם", רבי אברהם אזולאי (1570-1643, מרוקו וחברון), אשר מתייחס למידת החסד וחשיבותה לקיום החברה:

כי זאת המצווה היא קיום העולם, כנזכר לעיל: "העולם עומד" – והעניין הוא שהקיבוץ המדיני שהוא קיום העולם, הוא קיומו ועיקרו על זאת המצווה שאי אפשר שיהיה הקיבוץ המדיני ולא יושלם סידורו אלא בהיות בני המדינה עוזרים זה לזה וגומלים חסד זה לזה במלאכות ובפעולות כנודע. שאם לא יעזרו זה לזה או ינגדו זה לזה, יפסיד הקיבוץ המדיני – ולזאת הסיבה נתרחקו עמון ומואב מלבוא בקהל, מדה כנגד מדה, הם לא רצו לעשות עם ישראל גמילות חסדים, כי "לא קדמו אותם בלחם במים", גם כן נענשו שלא יהיה להם קיבוץ מדיני עם ישראל ולא יבואו בקהל מידה כנגד מידה. (אהבה בתענוגים על מסכת אבות, כד)

שנזכה להיות מזרעו של אברהם אבינו, "גומלי חסדים". שנזכה להארת פנים ולאהבה, כפי שמברכים אותנו הכהנים, ושמידת החסד תהיה חלק בלתי נפרד מאתנו. ולוואי שנזכה גם למעלות התורה, ולתרום משהו קטן וטוב לעולם המטורף הזה.