כל אחד ויומו – קרבנות הנשיאים

בשנים האחרונות יצא לי ליטול חלק בארגון לא מעט כנסים ואירועים מקצועיים, עם שותפים מהחברה האזרחית, ממשרדי ממשלה אחרים ומרשויות מקומיות. מצאתי את עצמי לא מעט במצבים לא נעימים שבהם נידונו השאלות מי מדבר ראשון, איפה הסמל יהיה גדול יותר, את מי יראו יותר בקהל, מה יהיה כתוב בהזמנה, מה סידורי הישיבה וכיוצא בזה. בחלק מהמקרים הנושאים האלו הפכו להיות חלק עיקרי מארגון הכנס, עד שנושאי הכנס נדחקו לשוליים. לא פעם, בתום אותם טקסים, הייתי יושב עם עצמי ושואל: על מה נאבקת? יכול להיות שנאבקת כדי לבלוט? לא שזה עזר לי, כי אני עצמי חוזר על הטעות הזאת שוב ושוב. לא ברור לי עד היום למה היו מקרים שבהם נלחמתי על המקום שלי. לא ברור לי למה היה חשוב לי לשבת מקדימה, ב"פרונט", וששמי יבלוט בהזמנה. את חטאיי אני מזכיר היום.

פרשת "נשא", הפרשה הארוכה בתורה, מכילה נושאים רבים. החלק האחרון של הפרשה מתאר את חנוכת המשכן על ידי שנים עשר נשיאי ישראל, כאשר כל נשיא הביא ביום אחר את קרבנו למשכן. התורה, באריכות לא אופיינית, מתארת את קורבנו של כל נשיא ונשיא בנפרד. ראשון להביא את קרבנו היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.  וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם:  הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים…..  וַיְהִי, הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן–אֶת-קָרְבָּנוֹ:  נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב, לְמַטֵּה יְהוּדָה.  וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן—לְמִנְחָה… (במדבר ז, א-יז)

מי שיקרא את כל פרק ז' בפרשה יבחין שכל נשיא ונשיא הביא בדיוק אותו דבר. מבחינת סוגי הכלים, מבחינת הכמויות, מבחינת הקרבנות עצמם – הכל היה אותו דבר. כולם הביאו בדיוק את אותם הקרבנות, יום אחר יום.

במדרש מסופר שבתחילה לא היה ברור למשה רבנו סדר ההקרבה. מי מקריב ראשון? האם לפי סדר התולדה או לפי סדר המסעות? האם מקריב בכל יום נשיא אחד או שכולם יקריבו יחד? ובכלל, האם על הנשיאים להקריב קרבנות?

על כך אומר המדרש:

"ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח" –  באו ועמדו לפני המזבח ולא קבל מהם משה, עד שנאמר לו מפי הקב"ה: "יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח". ועדיין לא היה משה יודע כיצד יקריבו: אם למסעות אם לתולדות?  עד שנאמר לו מפי הקב"ה: יקריבו אותם למסעות. ועדיין לא היה משה יודע כיצד יקריבו: אם כולם כאחד, אם כל אחד ואחד יומו? עד שנאמר לו מפי הקב"ה: כל אחד ואחד יומו, שנאמר: "נשיא אחד ליום, נשיא אחד ליום". (במדבר רבה י, כא)

 לאחר כל הבירורים הללו והתשובות מהקב"ה, נחשון בן עמינדב הקריב את קרבנו. שבט יהודה, שבטו של נחשון, היה זה שנוסע ראשון במסעות, ועל כן הוא זה שהקריב ראשון את קרבנו.

עוד מהאתר

ראשית העומר

קידוש החודש

יחיד וחברה – שבת ומשכן

בניית בית המקדש בימינו

מהיכן באות הקללות?

זכירת האבות שלנו

ראשון לכולם, שווה לכולם

על פי מדרש אחר, השבטים הם אלו שפנו לנחשון בן עמינדב. לפי גרסה זו,  הנשיאים הם מי שכיבדוהו בהקרבה ראשונה, בשל מעשיו בים סוף:

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "נשיא אחד ליום", אמר להם משה לנשיאים: לכולכם אמר לי הקב"ה שתקריבו, אבל לא נאמר לי מי יקריב ראשון. נתנו עיניהם בנחשון: זה קידש שמו של הקב"ה על הים, זה ראוי להוריד את השכינה והוא יקריב ראשון לכולם. וכן עשה, זהו שכתוב: "ויהי המקריב ביום הראשון … נחשון". (במדבר רבה י, כא)

הנשיאים בוחרים באח שלהם, בקולגה שלהם – בנשיא שבט יהודה – להדליק ראשון. נחשון, כזכור, קפץ ראשון למים בקריעת ים סוף. השבטים, שראו זאת, כיבדו אותו על מעשה זה בהקרבה ראשונה.

כאמור, תיאור קרבנותיו של כל נשיא זהה לגמרי לתיאורי קרבנותיהם של שאר הנשיאים. עם זאת, בתיאור הקרבתו של קרבן נחשון חלו שני שינויים. ראשית, אצל כל הנשיאים נזכר תואר הנשיא ושם שבטו. כך למשל לגבי שבטי יששכר וזבולון: "בַּיּוֹם, הַשֵּׁנִי, הִקְרִיב, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר–נְשִׂיא, יִשָּׂשכָר… בַיּוֹם, הַשְּׁלִישִׁי, נָשִׂיא, לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב, בֶּן-חֵלֹן". עם זאת, אצל נחשון לא צוין התואר "נשיא לשבט יהודה".

כמו כן, אצל שאר הנשיאים נאמר: "קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת…" אך אצל נחשון בן עמינדב כתוב: " וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת". לכאורה, דווקא אצל נחשון היה צריך לכתוב "קרבנו", שכן הוא היה הראשון, ואצל הנשיאים שהצטרפו אחריו הייתה צריכה להופיע ו' החיבור.

על השאלה השנייה עונה המדרש:

יכול מי שהקריב ראשון הוא היה חביב יותר, ויהודה שהקריב תחילה הוא יהיה חביב מכולם? לכך א"ר חלבו: בכל השבטים כתיב: "קרבנו", ובנשיא יהודה כתוב: "וקרבנו" אתמהא! הוא הקריב ראשון ואמר "וקרבנו"! לא היה צריך לומר כן, אלא הראשון – "קרבנו" והאחרונים – "וקרבנו". למה כן? א"ר ברכיה הכהן ברבי: בשביל יהודה שהקריב ראשון. שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחילה, הם משיבים אותו ואומרים לו: אתה הוא שהקרבת אחרון, שכך כתוב "וקרבנו" – עשה אותך טפלה לאחיך. (במדבר רבה יג, ח)

התשובה לשאלה הראשונה מופיעה בפירוש "חזקוני" לרבי חזקיה בן מנוח (1250-1310):

"נחשון בן עמינדב" –  לא נקרא כאן נשיא כדי שלא יתגאה על שהקריב ראשון, וכל האחרים נקראו נשיאים לפי שהשפילו עצמם והקריבו אחריו. (במדבר ז, יב)

נחשון בן עמינדב היה יכול להתגאות ולהתרברב בכך שהוא הראשון להקריב את הקרבנות במשכן, אבל התורה אומרת לו באופן ברור:  אתה לא תיקרא נשיא, ולמרות היותך ראשון תהיה נלווה לאחיך הנשיאים. אין מצב לגאווה, אין מצב לשררה, אין מצב לכבוד אישי. אתה נשיא כמו כולם. ההקרבה שלך, על אף היותה הקרבה ראשונה, יונקת את קדושתה מקרבנותיהם של אחיך הנשיאים. אתה רק נלווה אליהם, או בלשון המדרש: "עשה אותך טפלה לאחיך".

גדולתם של הנשיאים

לאילו תעצומות נפש נזקקים הנשיאים, באותם רגעים שבהם כל עם ישראל מסתכל עליהם. עליהם לבחור, במעמד חניכת המשכן, מי יהיה זה שידבר ראשון, מי יהיה זה שיופיע ראשון, מי יפתח. חשבו על מאורע כזה היום, ולא צריך להרחיב יותר. אילו כוחות גדולים, אמיתיים וכנים צריך כדי להגיד: "אחי היקר, אתה תהיה ראשון. אחי היקר, אני מכבד אותך בתפקיד זה או במעשה אחר". זה לא ייאמן.

אבל הנשיאים עשו הרבה יותר מזה. ביום הראשון, כאשר הקריב נחשון, ראו כולם בדיוק מה הביא, כיוון שהקריב את קרבנו ברב עם. היה יכול הנשיא שהקריב למחרת להביא קרבן גדול ומכובד יותר. ועם זאת, הנשיאים, כל נשיא ביומו, הביאו בדיוק אותו דבר. ר' זלמן סורוצקין, בעל "אזנים לתורה" (1881 – 1966), אשר חי ממש בדור האחרון, מסביר את הדברים:

שדברה תורה בשבחם של הנשיאים שהשני לא הוסיף על הראשון והשלישי על השני וכן כולם, ולא כדרך אנשים הרגילים באופנים כאלה במעמד כל ישראל להתפאר בנדיבות ליבם ולהראות לכל כי עולים המה על חבריהם והם לא עשו זאת.

זוהי גדלות נפשית נדירה, ולוואי והיינו זוכים לה בימינו.