עגלת קניות

כלי מחזיק ברכה

השלום, כמאמר חכמים, הוא הכלי המחזיק את הברכה, ולכן מאז ברכת הכהנים ולאורך כל הספרות והליטורגיה היהודית, השלום הרבה לחתום טקסטים וטקסים.

הוא היה אדם מבוסס מאד, אחד כזה שכשמתבוננים בו מהצד אי אפשר שלא לקנא בו. הוא היה בעשור השישי לחייו, איש עסקים שעשה כמה השקעות מניבות, שסידרו אותו מבחינה כלכלית לכל החיים. הוא גם היה אדם בריא, שהקפיד על פעילות גופנית מדי יום, ונראה צעיר לגילו. ממבט חיצוני, נראה היה שלא חסר לו דבר. כל העולם היה פתוח בפניו. ובכל זאת, בעיניו תמיד היה דוק של עצב. נראה היה שהוא לא מצליח ליהנות משום דבר. גם כשחייך או כשצחק, ראיתי שהוא לא שמח.

פעם אחת, כשהזדמן לנו לשבת יחד לשיחה, אזרתי אומץ ושאלתי אותו על כך. "אם לא חסר לך דבר, מדוע אתה לא שמח? למה אתה לא מצליח ליהנות?" תשובתו היתה כנה, חדה וכואבת. "אתה צודק", הוא אמר לי. "יש לי בחיים כל מה שמביא לאדם הנאה, אבל חסר לי דבר אחד – אין לי עם מי ליהנות. עם אשתי אני נמצא בסכסוך גירושין. ילדיי כועסים עליי שלא הייתי לצידם כשגדלו. החברים מסביבי רוצים בעיקר את הכסף שלי. אני יכול לנסוע לכל יעד בעולם, לצאת לכל טיול ולאכול בכל מסעדה שרק ארצה. אבל עם מי אני אבלה שם, עם עצמי?"

דבריו של אותו חבר לימדו אותי תובנה חשובה לחיים. אנו יכולים לזכות בשפע גדול בחיים, אבל אם אין לנו עם מי לחלוק את השפע הזה, הוא קרוב להיות חסר משמעות. אדם לא יכול לעשות מסיבה לעצמו ולא לחגוג עם עצמו. אם היה לו יום מוצלח בעבודה והוא שב הביתה ואין לו עם מי לחלוק זאת, הוא מרגיש חסר. האדם זקוק לחברה שתשמח איתו ושתבלה איתו. בלעדי זוגיות, משפחה, קהילה וחברה – יכול להיות לנו הכל, אבל למעשה לא יהיה לנו כלום. הברכה שקבלנו עלולה אז להתגלות כברכה לבטלה.

עם התובנה הזו אנו יכולים לגשת את פרשת 'נשא' ולפענח בה את אחד הטקסטים היפים ביותר שנכתבו בספרות הקודש. המדובר בברכה המקראית שאנו משתמשים בה הכי הרבה פעמים. בחוץ לארץ נוהגים לומר אותה רק בחגים, אבל בארץ היא נאמרת בכל יום. זו ברכת כהנים.

*

 

 

אנו מצויים בהכנות האחרונות לקראת תחילת המסע לארץ. המחנה סודר ומשפחות שבט הלוי הופקדו על המשכן. עם ישראל צווה להרחיק טמאים מן המחנה, מקבל את דיני אישה סוטה ונזיר, ואז, רגע לפני חנוכת המשכן על ידי הנשיאים, מצווה משה להורות לאהרן את לשון הברכה, שבה יברך את בני ישראל:

יברכך ה' וישמרך

יאר ה' פניו אליך ויחונך

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום

הברכה בנויה במבנה מרהיב של שלוש-חמש-שבע. זו שיטה מוכרת במקרא ובספרות חז"ל, והיא מבטאת עלייה והתקדמות לקראת מעמד גבוה. בכל שורה שם ה' מופיע במקום השני ובכל אחת מהשורות מופיעות שתי ברכות, המחוברות ביניהן בוא"ו החיבור. צורה זו מעידה על קשר שאמור להתקיים בין שני החלקים שבכל שורה, כך שהברכה שבסוף השורה היא מעין נגזרת של הראשונה.

בנוסף, הברכות מנוסחות בסדר עולה, כשבכל משפט נוסף אלמנט אחר לברכה. במשפט השני נוספות מלים לחלק הראשון שבברכה (פניו אליך) ובמשפט השלישי נוספות מלים לחלק השני שבברכה (לך שלום). אם מציירים את הברכה כפירמידה מוצאים שהציר המרכזי שלה (המילים המופיעות במרכז כל שורה מלמעלה למטה) הוא "ה' פניו אליך", שהן אותן מלים העומדות בלב השורות השנייה והשלישית. מכאן שעיקר הברכה נובע מן הקשר הבלתי אמצעי בין העם ובין אלוהים שנוצר במעמד הברכה.

הדבר המעניין הוא שלמרות המבנה הייחודי של הברכה, מבחינה תוכנית לא ברור מה היא אומרת. לא מוזכרים בה הדברים שאדם בדרך כלל מעוניין להתברך בהם, כמו רווחה כלכלית או ניצחון בקרב, בריאות או אריכות ימים (ברכות שהוזכרו בתורה בפרשות 'בחוקותי' ו'כי תבא'). כל שנאמר בה הוא דברים כלליים: ברכה, שמירה, הארת ונשיאת פנים, חן ושלום. מה אומרות בעצם הברכות הללו? למה לא מוזכרים עניינים מפורשים שאפשר להתברך בהם?

*

המפתח להבנת ברכת הכהנים טמון במילה האחרונה שבה – "שלום". המדרש מסביר את הרעיון הטמון בה (ספרי נשא מב):

ר' שמעון בן חלפתא אומר: גדול השלום, שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

השלום כשלעצמו איננו ברכה אלא הוא מוגדר כ"כלי מחזיק ברכה". הווה אומר: השלום הוא התנאי לכך שלברכה יהיה על מה לחול. אם אדם מתברך בנכסים אך אין שלום ושלווה במשפחתו, ריבוי הנכסים דווקא עלול להביא לקנאה ותחרות בין האחים, באופן שיאמלל אותו. אם אדם יאריך ימים, אך כל חייו יוציא על סכסוכים ומלחמות, הוא לא יצליח ליהנות מהחיים שניתנו לו. השלום הוא הכלי שמאפשר לנו להחזיק את הברכה ולשמוח בה. אחרת הברכה מאבדת ממשמעותה.

בדרך הזו ניתן להבין את ברכת כהנים כולה. נראה שהברכה עצמה מתמצית במילה הראשונה "יברכך". זהו הגילום של הציווי שניתן לאהרן "כה תברכו". משם והלאה, ברכת הכהנים עוסקת בכינון מערכת יחסים טובה בין האדם וסביבתו, כדי שלכל ברכה שהוא יקבל יהיה על מה לחול.

בתחילה, הכהנים מברכים "וישמרך", ובכך אומרים שהאדם יזכה להחזיק בכל הברכות שבהן יזכה ולא יאבד אותן. הם ממשיכים בברכה על הארת הפנים של אלוהים לאדם ("יאר ה' פניו אליך"), מה שיגרום לאדם לשאת חן בעיני סביבתו ("ויחונך"). האור מוביל לחן. והם מסיימים בברכה שה' יישא פנים לאדם, מה שישים אצלו שלום. "וישא" מוביל ל"וישם". הווה אומר: כמידת קרבתו של האדם לאלוהים כך הוא אמור להקרין יותר חן על סביבתו וליצור אווירה של שלום. רק בדרך הזו ניתן להתברך.

*

אין זה מובן מאיליו שדווקא הכהנים הם המברכים את בני ישראל. במסורת היהודית התפתחה לכהנים תדמית של אנשים קפדנים וכעסנים. מסיבה זו קבעו חכמים שכהן שרוצה לגרש את אשתו יצטרך לכתוב "גט מקושר", כלומר גט שצורת הכנתו מסובכת ולוקחת יותר זמן מהרגיל, מתוך מחשבה שעד שהגט יהיה מוכן, הכהן יתרצה ויחזור בו מהגירושין. עניין זה חשוב במיוחד אצלם, שכן כהן שהתגרש אינו יכול להחזיר את גרושתו (משנה בבא בתרא י, א; ר"ע מברטנורא שם).

אופיים הקפדני של הכהנים קשור לעבודתם, שהיתה מרובה בפרטים הלכתיים, דקדקנית ומסוכנת. המקדש היה מקום מסועף בפרטים הלכתיים, החל מדיני טומאה וטהרה, עבור בדיני הקרבנות ועד סדר העבודה. הכהנים היו אחראים על שמירת דינים אלה, וכל סטייה מהם היתה עלולה להמיט עונש כבד.

ניגוד מוחלט לאופי הקפדני הזה מצאנו במסורת חז"ל המתארת את אהרן כמי שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" (משנת אבות א, יב). הגמרא עוד מלמדת שדרכו היתה דרך של פשרה, בניגוד למשה שנקט בדרך של "יקוב הדין את ההר" (בבלי סנהדרין ז, ע"ב). כיצד מתיישבים הדברים אלה עם אלה?

פרשת 'נשא' היא אולי המפתח לשילוב המיוחד הזה. לאחר שקראנו בספר ויקרא על העבודה הקפדנית והמדוקדקת שלה הכהנים נדרשים בתוך המקדש, פרשת 'נשא' דורשת שאת הדקדוק והקפדנות הכהנים יפנו רק כלפי שמים, אך בעודם עסוקים בעם ישראל, עליהם לנהוג במידת השלום. הנה כי כן, הכהנים אחראים לבצע את טקס האישה הסוטה, אשר נועד להשכין שלום בין בני זוג ואף הותר להם למחוק את שם ה' לצורך כך. הכהנים גם צריכים לאפשר לכל אדם מישראל לקבל על עצמו נזירות ובכך לאמץ מדרגה רוחנית גבוהה, הזהה לזו שלהם. ומעל הכל הכהנים צריכים לברך את עם ישראל באהבה ולשים עליהם את ברכת השלום.

הרעיון הטמון בכך חשוב ועקרוני עד ימינו אלה: קפדנות הלכתית צריכה להיות מופנית לשמים, אך אסור לה להיות מופנית כלפי הציבור. כהן או רב צריכים להחמיר כשהם עסוקים בעבודת השמים שלהם אך לאחוז במידת המתינות והשלום כשהם פונים אל הציבור. שכן, אין ערך למדרגה הרוחנית הגבוהה שהם משיגים אם אין ציבור שבתוכו היא תוכל להתבטא.

אם עם ישראל אינו מאוחד ולא מסוגל לחיות בשלום עם עצמו, השכינה לא תשרה במשכן, גם אם כל סדר העבודה יתנהל באופן מושלם. אם קהילה בבית כנסת רבה ומסוכסכת בתוכה, אין ערך לתפילה ולטקסים הנערכים בה, גם אם הם יפים ומרהיבים. המסר שניתן בפרשת 'נשא' לכהנים הוא חד וברור. אם אתם רוצים לתת משמעות לעבודת השמים שלכם דאגו גם שבעם ישראל יהיה שלום. אחרת, לא יהיה באמת מקום לשכינה לשרות.

*

אין זה מובן מאיליו שדווקא הכהנים הם המברכים את בני ישראל. במסורת היהודית התפתחה לכהנים תדמית של אנשים קפדנים וכעסנים. מסיבה זו קבעו חכמים שכהן שרוצה לגרש את אשתו יצטרך לכתוב "גט מקושר", כלומר גט שצורת הכנתו מסובכת ולוקחת יותר זמן מהרגיל, מתוך מחשבה שעד שהגט יהיה מוכן, הכהן יתרצה ויחזור בו מהגירושין. עניין זה חשוב במיוחד אצלם, שכן כהן שהתגרש אינו יכול להחזיר את גרושתו (משנה בבא בתרא י, א; ר"ע מברטנורא שם).

אופיים הקפדני של הכהנים קשור לעבודתם, שהיתה מרובה בפרטים הלכתיים, דקדקנית ומסוכנת. המקדש היה מקום מסועף בפרטים הלכתיים, החל מדיני טומאה וטהרה, עבור בדיני הקרבנות ועד סדר העבודה. הכהנים היו אחראים על שמירת דינים אלה, וכל סטייה מהם היתה עלולה להמיט עונש כבד.

ניגוד מוחלט לאופי הקפדני הזה מצאנו במסורת חז"ל המתארת את אהרן כמי שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" (משנת אבות א, יב). הגמרא עוד מלמדת שדרכו היתה דרך של פשרה, בניגוד למשה שנקט בדרך של "יקוב הדין את ההר" (בבלי סנהדרין ז, ע"ב). כיצד מתיישבים הדברים אלה עם אלה?

פרשת 'נשא' היא אולי המפתח לשילוב המיוחד הזה. לאחר שקראנו בספר ויקרא על העבודה הקפדנית והמדוקדקת שלה הכהנים נדרשים בתוך המקדש, פרשת 'נשא' דורשת שאת הדקדוק והקפדנות הכהנים יפנו רק כלפי שמים, אך בעודם עסוקים בעם ישראל, עליהם לנהוג במידת השלום. הנה כי כן, הכהנים אחראים לבצע את טקס האישה הסוטה, אשר נועד להשכין שלום בין בני זוג ואף הותר להם למחוק את שם ה' לצורך כך. הכהנים גם צריכים לאפשר לכל אדם מישראל לקבל על עצמו נזירות ובכך לאמץ מדרגה רוחנית גבוהה, הזהה לזו שלהם. ומעל הכל הכהנים צריכים לברך את עם ישראל באהבה ולשים עליהם את ברכת השלום.

הרעיון הטמון בכך חשוב ועקרוני עד ימינו אלה: קפדנות הלכתית צריכה להיות מופנית לשמים, אך אסור לה להיות מופנית כלפי הציבור. כהן או רב צריכים להחמיר כשהם עסוקים בעבודת השמים שלהם אך לאחוז במידת המתינות והשלום כשהם פונים אל הציבור. שכן, אין ערך למדרגה הרוחנית הגבוהה שהם משיגים אם אין ציבור שבתוכו היא תוכל להתבטא.

אם עם ישראל אינו מאוחד ולא מסוגל לחיות בשלום עם עצמו, השכינה לא תשרה במשכן, גם אם כל סדר העבודה יתנהל באופן מושלם. אם קהילה בבית כנסת רבה ומסוכסכת בתוכה, אין ערך לתפילה ולטקסים הנערכים בה, גם אם הם יפים ומרהיבים. המסר שניתן בפרשת 'נשא' לכהנים הוא חד וברור. אם אתם רוצים לתת משמעות לעבודת השמים שלכם דאגו גם שבעם ישראל יהיה שלום. אחרת, לא יהיה באמת מקום לשכינה לשרות.

*

מאז ברכת הכהנים ולאורך כל הספרות והליטורגיה היהודית, השלום הרבה לחתום טקסטים וטקסים. ר' יהודה הנשיא בחר לסיים את המשנה עם המדרש שציטטנו על אודות השלום ככלי מחזיק ברכה (ראו משנה עוקצין ג, יב). את תפילת שמונה עשרה אנו חותמים עם בקשת "שים שלום… עלינו" וחותמים במילים "המברך את עמו ישראל בשלום". את הקדיש אנו חותמים בתפילה "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", ועל פי המסורה, שלום הוא גם אחד משמותיו של אלוהים ולכן אסרו לאמרו במקומות המטונפים.

גם את ימות המשיח מציירת ההלכה היהודית כעידן של שלום, בו אפילו חיות טורפות יחיו בשלווה לצד חיות אחרות, וכל שכן שעמים ישכנו יחד מבלי להילחם האחד השני. אי אפשר לפקפק אפוא בכנותה של היהדות בנוגע לשאיפתה להשיג שלום. כל מי שרואה אחרת את היהדות או מציג אותה אחרת מעוות את יסודותיה העמוקים ביותר. הצורך בשלום ככלי מחזיק ברכה הוא אחת התובנות המשמעותיות ביותר של עם ישראל וגם הבשורות הגדולות שלו לעולם. בלא שלום, גם ברכה עד בלי די, לא תוכל לחול. בלי אחווה לא נוכל ליהנות אפילו מהמעט שיש.

לכן, במיוחד בעת הזו, מה שאנו זקוקים לו יותר מכל הם "גיבורים של שלום", כפי שכינה אותם הרב יונתן זקס. גיבורי המלחמה, שהרגו או שנהרגו עבור האמונות שלהם, הם הגיבורים שאנו בדרך כלל מאדירים וזוכרים. אבל לא פחות מהם חשובים הגיבורים של השלום. אלו שיודעים להשכין שלום בין אנשים, שמקדמים פשרה ומתינות. שמכירים בצורך של ויתור כדי לחיות יחד.

אותם גיבורים של שלום הם אלו שהופכים אותנו לכלי מחזיק ברכה. הם אלו שממשיכים את דרכם של הכהנים אשר מברכים את העם מדי יום במידת השלום. הם הסיכוי שלנו לחיות ולשמוח מעושר הברכות שזכינו בהן ומן הפוטנציאל שקיים בנו. חיינו אינם ארוכים. השלום יאפשר לנו להעביר אותם בטוב, בשמחה ובאושר. בלא השלום, נבזבז את זממנו וניפטר מתוסכלים מן העולם. ברכת כהנים מזכירה לנו מדי יום שלכלי הזה, כלי השלום, אנו זקוקים, והיום אולי יותר מתמיד.

*

 

דילוג לתוכן