האדם מכבד את מקומו

האדם מכבד את מקומו

יצא לי פעם לצאת מטעם המשרד לשוויון חברתי לביקור עם כמה גורמים בניו-יורק. בכל הפגישות ניכרה הקפדה רצינית על קוד הלבוש, המיקום והתפאורה. הנראות, המיקום והסביבה העידו לא מעט על סוג הפגישה ואיכותה. עד שהגעתי לפגישה שבה המארח הגיע עם מכנסיים וחולצה פשוטים, בעוד כולנו נלחצים בחליפות. זה קרה אחרי ארבעה ימים של ביקור. להפתעתי, כשקיימנו את הפגישה, אותו אדם התגלה באיכותו, ברצינותו וביכולותיו הגבוהות בהרבה מאלו של שלל לובשי החליפות ומסדרי המיקומים.

בסיומה של הפגישה, שאל אותי אחד מהמשתתפים בנימוס: "אתה יודע למה האיש הזה לא לובש חליפות?". עניתי שלא. "כי הוא יכול", הייתה התשובה, "לא משנה מה הוא לובש – הוא המרכז". התברר שאותו אדם אינו כפוף למעמד מסוים, כי הוא עצמו יוצר את מעמדו.

פרשת "נשא" ממשיכה בפירוט תפקידם של משפחות גרשון ומררי. מיד לאחר מכן, ולפני שהתורה עוברת למגוון נושאים אחרים, מופיע הציווי הבא:

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (במדבר ה, א-ד)

רבי אברהם סבע (1440-1508, ספרד), בעל פירוש "צרור המור", מסביר את מיקומו של ציווי זה דווקא כאן:

לפי שבכאן חתם סדר הדגלים למושבותם. וסדר מחנה הלוים לד' רוחות העולם בסדר הדגלים. ואמר ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות. להורות שעד כאן אע"פ שהיה אהל מועד בנוי. אחר שלא היו סדורים הדגלים סביבו כביכול. עדיין לא היתה בו קדושה גמורה לשלוח טמאים. אבל עכשיו שכבר נשלמו הדגלים ונסדרו סביב לאהל מועד. עכשיו הוא ביפיו והדרו וקדושתו. ולכן סמך מיד עם תשלום הדגלים "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב". כי אין ראוי להיות מחנה קדוש כזה שהוא כדוגמת מחנה של מעלה, בין טמאים. (שם)

לאחר שהתורה מסיימת לפרט את סדר מחנה ישראל, מחנה לוויה וכל שבט על דגלו ועל אופן מסעו, המשכן מקבל את קדושתו והדרו. על עם ישראל כולו להקפיד מאותו הרגע על דיני טומאה וטהרה, בשלושת המחנות – משכן, לוויה וישראל. כך גם מסביר רש"י:

"וישלחו מן המחנה" – שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן, תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה, חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּמִדְבַּר סִינַי, הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל; הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן, הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַיִם, וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה.

למה בוחרת התורה להרחיק מן המחנות דווקא את הטמאים בטומאות הללו, ולא את שאר הטמאים? כמו כן, מדוע קיים שוני באופן ההרחקה מן המחנות?

עוד מהאתר

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם

ואשימם בראשיכם

כי שמו אברהם…

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי

בחטאו מת

שלטון הרוב ושלטון העם

חומרת הטומאה ומקורה

רבנו יעקב בן אשר (1269-1343, ספרד), בפירושו "הטור הארוך", מסביר על דרך הפשט שהתורה מציינת דווקא טומאות אלו כדורשות שילוח מהמחנה, כיוון שטומאות אלו מטמאות את כל מי שבא במגע עמן. הקב"ה מצווה: "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם", וכדי למנוע את התפשטות הטומאה מצווה התורה להפריש אנשים המחזיקים בטומאות אלו מן המחנה:

"כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" – כל אלו מטמאין אחרים, אבל בעל קרי שאינו מטמא אחרים אין טעון שלוח".

אם כך, מדוע קיים שוני בין השילוחים מהמחנות השונים? מדוע מצורע מסולק מכל המחנות, הזב ממחנה לוויה ושכינה וטמא מת משולח רק ממחנה השכינה?

הרמב"ם (1138-1204, ספרד ומצרים) מסביר שההרחקה מסוגי המחנות השונים נקבעת על פי דרגת הטומאה של כל מצב:

…שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד, ת"ל במצורע: 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו' – זה מחנה ישראל שהוא מפתח ירושלם ולפנים, מה מצורע שטומאתו חמורה,  חמור שלוחו משלוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שלוחו משלוח חבירו, לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלש מחנות שהוא חוץ לירושלם, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא. ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא. (הלכות ביאת מקדש ג, ב-ג).

רבנו החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (1724-1806, ארץ ישראל), מבאר כי שלושת המחנות הם כנגד שלושת אבריו החשובים של האדם – מוח, לב ובטן. המוח מסמל את השכינה במשכן, הלב מסמל את מחנה הלוויה והבטן את מחנה ישראל. כל הנטמא עקב חטא באחד מאותם אברים מתרחק מן המקום שכנגדו חטא:

רמז כתב הרב של"ה שירחיק האדם מן המוח שהוא נגד מחנה שכינה הרהורים רעים. ומלבו שהוא נגד מחנה לויה שיהיה לב טהור. ומבטן נגד מחנה ישראל מאכלות אסורות וצנוע… ואפשר להרחיב הדברים דבמוח אם יהרהר בכפירה ח"ו או בעבירה מטמא הנפש דמחשבה של עבודה זהרה מצטרפת וגם הרהורי עבירה קשים מעבירה. ולכן צריך להרחיק מחשבת פגול מהמוח שהוא החשוב מהכל כמו מחנה שכינה.… ולכן צריך להרחיק ממחנה שכינה אשר המוח רומז עליו טמא נפש כל דבר המטמא הנפש והם הרהור מינות ועבירה. והלב הפעם ילוה כנגד מחנה לויה כי הוא ראש לאברים ונברא לכבודו יתברך כלוים עובדי עבודתו וצריך להרחיק משם זב שלא יתור אחר לבבו בעמקי תאות עריות עד שיהיה זב וצריך להרחיק כל דבר שע"י יכול להיות זב. והבטן כנגד מחנה ישראל שהבטן מקור ישראל וצריך להרחיק משם מצורע שלא יגרום על ידי ביאות אסורות ומאכלות אסורות להיות מצורע". (פני דוד, נשא ב)

הלקח מהמצורעים

מי שנטמאו ונשלחים מן המחנה מבודדים מאותם מחנות שמהם הם נשלחים. למרבה הפלא, דווקא מאותם אנשים בחר רבי יוסי ללמוד כלל גדול לחיים:

תניא, רבי יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו. שכן מצינו בסיני, שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא", נסתלקה שכינה אמרה תורה "במשוך היובל המה יעלו בהר". וכן מצינו באוהל מועד שכל זמן שאוהל מועד נטוי אמרה תורה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב", הוגלל הפרוכת – הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם. (ילקוט שמעוני נשא)

רבי יוסי מלמד אותנו שאין המקום עושה את האדם, אלא האדם עושה את מקומו. את דבריו הוא מבסס על גורלם של שני מקומות שונים בתורה. ראשית הוא אומר על הר סיני, שכל עוד השכינה הייתה על ההר – אסור היה להתקרב אליו בשל קדושתו, ועם סילוקה מההר ניתן לעלות בו. שנית, הוא מעיין בשילוח הטמאים מהמחנה, ומציין שהם יכולים לחזור למחנה ישראל לאחר שקופל המשכן. כלומר, המצורעים רשאים להיכנס למחנה ולצעוד יחד עם שבטם, אף שבעת החנייה עליהם להישלח מהמחנה.   . לעומת זאת, בעת שהמשכן עומד והשכינה שורה במחנה ישראל, הטמאים צריכים להתרחק מן המחנות. כאשר המשכן בתנועה והשכינה אינה שורה על ארון ה', הרי שהטמאים יכולים לנוע יחד עם כולם.

המצורע תלוי רק בעצמו

אפשר לגמרי להבין את הלימוד לגבי הר סיני. אכן, ברור שהשכינה עושה את ההר ולא ההר את השכינה. אך לא יכול היה רבי יוסי למצוא דוגמה ראויה יותר לכך שהשכינה עושה את המקום, מאותם אנשים הנשלחים מהמחנה בעת השראת השכינה?

אולי רוצה רבי יוסי להגיד לנו שני דברים, דווקא דרך הפריזמה של האנשים הטמאים המורחקים מן המחנה. האחד, שנדע כולנו, שגם בעת ריחוקם – אנשים אלה הם עדיין חלק מהמחנה. גם אם הם מבודדים, הם עדיין בני אדם שצריך להתייחס אליהם בכבוד. הרי בעוד כמה ימים טומאתם תפוג, והם ישובו להיות טהורים כמו כולנו. שנית, גם אנשים במצב שכזה, המצב הנחות ביותר לכאורה, מסוגלים במעשיהם לכבד את מקומם. הם יכולים במעשיהם, גם בעת הרחקתם מן המחנה, לעשות מעשים גדולים, ובזכות עצמם ומעשיהם להפוך את המקום למקום ראוי. זה תלוי בהם ולא במצבם.

ידוע הסיפור על ארבעת המצורעים, בתקופת אלישע הנביא ומלך ישראל בשומרון. אותם ארבעה מצורעים, שישבו מחוץ לעיר שומרון הנצורה, היו הראשונים לגלות שצבא ארם ברח, והם שהביאו לעם את בשורת הגאולה. הם המבשרים הדגולים שהודיעו על סיום המצור הקשה על מלכות ישראל. בהתנהגותם ובמעשיהם הם הוכיחו שהם העיקר ולא מקומם, גם בעת היותם מצורעים.

שנזכה לדעת ולהבין לעומק שאין המקום, התפקיד או החליפה עושים את האדם, אלא בדיוק להפך- אנחנו במעשינו, בדרכנו ובהחלטותינו יוצרים את המציאות, בונים את עצמנו ומפארים את המקום.