שלום יהיה לי?

כאשר אני שומע את המשפט : "לי זה לא יקרה", אני מודאג. יש לי חבר שרצה וביקש להתקדם בשירות הציבורי בצורה משמעותית. נפלה לידו הזדמנות אשר היה בה אליה וקוץ בה. סביבת העבודה הייתה מאוד בעייתית, סביבת עבודה שהכרתי היטב ומקרוב. המלצתי לו שיחכה להזדמנות הבאה כי הוא יכול לצאת חבול מאוד מהמהלך. הרצון (המובן) לאחוז כבר בתפקיד גבר על הכל, מבלי לשים לב להיסטוריה ולדברים הידועים לו. התשובה שלו הייתה ברורה – "לי זה לא יקרה". אחרי מספר חודשים מועט, הם נפרדו עם נזק לשני הצדדים. כל מה שקרה בעבר לאחרים, קרה גם לו.

אנחנו עומדים בשבת האחרונה לפני ראש השנה תשפ"ד, זמן מיוחד לחשבון נפש כנה, אמיתי ועמוק. השבת נקרא את פרשיות "ניצבים-וילך" אשר מכניסות אותנו לעיצומה של הברית בין עם ישראל לקב"ה. ברית נצחית אשר אינה ניתנת לערעור, אך יש בה עליות ומורדות ביחסים בין עם ישראל לקב"ה. משה מבין את המורכבות הקיימת ביחסים שבן בני אנוש לבורא עולם, את המורכבות בנפשו של כל אדם והוא מזהיר ממספר תהליכים אשר יכולים להוביל את האדם להתרחקות מהקב"ה:   

"וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ:  לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה. לֹא-יֹאבֶה ה', סְלֹחַ לוֹ–כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה; וּמָחָה יְהוָה אֶת-שְׁמוֹ, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". (דברים כט, יח-יט)

פשט הפסוקים הוא שאדם יקשיב לדברי הברית, הברכות והקללות ויאמר לעצמו – אצלי יהיה שלום, עליי לא יבואו הקללות. הוא חסין, לו זה לא יקרה, כמו שמסביר לנו  רש"י (1040-1105, צרפת) :

"והתברך בלבבו. לְשׁוֹן בְּרָכָה, יַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ בִּרְכַּת שָׁלוֹם לְעַצְמוֹ לֵאמֹר, לֹא יְבוֹאוּנִי קְלָלוֹת הַלָּלוּ, אַך שלום יהיה לי". (רש"י, דברים כט, יח)

מה מביא את האדם להבנה שאומרת "לי זה לא יקרה" ? מה מביא את האדם להיות כל כך בטוח בעצמו ?

הרמב"ן (1194-1270, ספרד) מביא שתי סיבות יכולות להוביל את האדם למצב זה. האחת היא כאשר אדם יאמר לעצמו כל הזמן במחשבתו "לי זה לא יקרה", הוא בסוף יאמין בזה, גם אם זה לא נכון. תחזור על דבר שוב ושוב, תמלא את ראשך במחשבות שגויות –אז גם תפעל שגוי :

"והתברך בלבבו לאמר כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא לדור או לדורות. או יהיה טעם "כי" לאמר יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות כלשון חכמים". (רמב"ן על דברים כט, יח)

הפירוש השני של הרמב"ן מדבר על אדם אשר בוחר שלא להיכנס לשבועה ולברית בין הקב"ה לבין עם ישראל. זה אדם שבזמן השבועה, מחליט שהוא לא מקבל את השבועה ואת הברית ולכן הוא סבור ש- "לו זה לא יקרה" כי הוא לא כפוף לברית.  מציאות האלות לא יכולה להתממש בו. אותו אדם רק לא מבין שאם אתה חלק מעם ישראל, אתה בברית הזאת – רוצה או לא רוצה. מעבר לזה, מציין הרמב"ן שאדם כזה אשר בוחר שלא להיות חלק מהברית, הקב"ה אינו יכול לסלוח לו.

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מסביר שאפשר להגיע למצב הזה כאשר אדם מקשה את ליבו, מכווץ אותו, כאשר אדם אומר לעצמו – אני לא מפחד מכלום, לא מהשבועה, לא מהקב"ה, בדיוק כמו שפרעה חיזק אל ליבו כלפי הקב"ה :

"שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך. בחוזק לבבי שלא לירא מאלות הברית אחר שאינני מקבלם עלי מתחלה". (העמק דבר על דברים כט, יח)

הלב והנשמה שלנו הם המפתח להכל. אם הלב קשה, אם הלב מכווץ, אם אנחנו מתאמצים שלא לשמוע, לא להקשיב ולא להתקרב – אז כך יהיה ולא משנה מה המציאות משדרת לנו. אדם כזה בוודאי יגיד לעצמו "לי זה לא יקרה" כי הוא לא באמת מקשיב, הוא לא יכול להקשיב עם לב מכווץ.

המלבי"ם (1809-1879, אוקריינה) מסביר שמדובר באדם שהעבודה הזרה כבר שולטת בו, הוא באמת מאמין שכוחות העבודה הזאת יצילו אותו מעונשים ומכל דבר והיא תספק לו את השלום :

"ויכוין על העבודה זרה המושלת בסתר לבו, ויאמר שלא לבד שאין לירא מהאלות מפני כי הע"ז הולכת עמדי והיא תגין עלי מפורעניות אלא שעוד תשפות לו כל טוב ושלום וברכה יהיה לו (כי שלום כולל לכל הברכות כמשחז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום) …. וזה שכתוב "למען ספות הרוה" היא העבודה זרה  שלפי דעתו היא רויה ומלאה השפעות את הצמאה נפשי הצמאה להשפעות". (מלבי"ם על דברים כט, יח)

עכשיו בואו נדבר שנייה על הדורות שלנו. יש דברים שהכוחות שלהם מקבילים לעבודה זרה. הרדיפה אחרי המעמד, אחרי הכבוד, אחרי הכסף – הכוחות המופעלים על האדם, הם כמו הכוחות המופעלים על ידי עבודה זה. כאשר כוחות אלו משפיעים על דעתו של האדם וגורמים לו להיות עיוור ולחשוב באמת ש- "לי זה לא יקרה".

הספר "מרפא לנפש" הוא פירוש על חובת הלבבות אשר נכתב על ידי רבי רפאל בן זכריה מנדל (גרמניה, המאה ה- 18), שם מובא מציאות חיים אחרת אשר יכולה להביא את האדם לתפיסה של "לי זה לא יקרה" :

"ומהם והעשירי שלא ישיאהו אורך סתר הבורא כו' שלא יחשוב בלבו לחטוא ויאמר שלום יהיה לי כמו שעשיתי כל הרעות ולא נענשתי כן אעשה ואוסיף חטוא אל יאמר כן כי הקב"ה מאריך אפו עמו ויסתר פניו מחטאיו לפי שעה אבל הכל כתוב וספור ונמנה לפניו ואין שכחה לפניו ואין מנוס מדינו או בעוה"ז או בעולם הבא והאומר הקב"ה ותרן כו'". (מרפא לנפש שער שלישי – שער עבודת האלוהים ז׳)

אדם חי את היום יום, עושה מה שעושה ורואה שהמציאות לא משתנה כלפיו באופן ישיר. הכל בסדר והכל שגרתי, לא קורה כלום. גם אם הוא עושה רעות וצרות ואינו הולך בדרך ה', הוא לא מרגיש שום דבר מיוחד. בתקופת בני ישראל במדבר ובתקופות אחרות בעם ישראל שבהן היו נביאים – המציאות הייתה משתנה בהתאם למעשים.

בדורות שלנו יש חספוס גדול וזאת סכנה גדולה. התחושות נהיו מחוספסות, אנחנו לא מרגישים את ההשפעה שלנו על המציאות בגלל מעשינו. קשה מאוד להרגיש את ההשפעה הרוחנית, המציאות כביכול אינה משתנה. האמת היא שהיא משתנה והיא תלויה במעשינו – מעשינו כאומה, מעשינו כחברה ומעשינו כיחידים. אדם שאינו מרגיש שמעשיו משפיעים על המציאות בעולם, שמעשיו אינם משפיעים על נפשו, על מה שקורה סביבו ועל מה שמגיע אליו – נפשו מחוספסת וליבו אטום. בימים אלו, לפני ראש השנה, אנו נדרשים לנקות את האטימות ולהפחית את החספוס הקיים בנו. 

החיד"א (רבי חיים דוד אזולאי (1726-1804, ארץ ישראל) מלמד אותנו עוד דרך שבה אדם עלול להגיע למציאות שבה הוא סבור "שלום יהיה לי". זה קורה כאשר הוא רוצה להוביל למקום מסוים, והוא מחפש סביבו איזה שהיא סברה במציאות כדי להיתלות בה ועל בסיס סברה זו לטעון את טענותיו ולהסביר מדוע אצלו, לא משנה מה יקרה "שלום יהיה לי":

"כל העולם שואלין ודורשין איזה סלקא דעתך היה לומר בשמעו דברי האלה שלום יהיה לי דלאו בשופטני עסקינן וצריך למצוא איזה סברה שיש מציאות לטעות בה". (פני דוד – פני דוד, דברים, נצבים ב׳)

בסיפור של החבר, הוא רצה מאוד להיות בתפקיד ולא משנה מה. לקח איזה מציאות אחת שהייתה שבה מי שהיה מנהלו התנהג באופן סביר, נתפס בזה ומחק את השאר.

לא מעט אנשים בלא מעט פעמים, מתאמצים למצוא איזה שהוא חלק במציאות שיכול להתאים להם ועל בסיסה נבנה מהלך ההמשך כולו.  הכל כדי להצדיק מדוע מה שעושים זה הכי נכון, גם אם זה הכי לא. אתפס ב- 5% של מידע התומך את עמדתי, רצוני ובקשתי ואספר לעצמי שאני חסין, גם אם 95% מהמידע אינו תומך את זה. זאת שיטה ידועה, שלצערנו מבוססת ברובה על שקר – לוקחים פיסת מידע נכונה, ועליה בונים תיק שלם מטעה, כדי להשיג את הנדרש.

נסיים בדבריו המופלאים של המהר"ל מפראג (1512-1609, צ'כיה) אשר מלמד אותנו כי האדם הוא הנברא היחיד בבריאה אשר נברא עם הפוטנציאל ועליו להשיג את הפוטנציאל שלו, כל שאר הבריאות בעיונים ובתחתונים כבר נבראו עם מיצוי הפוטנציאל שלהם. מזהיר אותנו המהר"ל אל נחשוב שהגענו לנחלתנו במיצוי הכוחות שלנו, אל נחשוב "שלום יהיה לי", על כל אחד ואחת מאיתנו לפעול להביא את עצמנו מן הכוח אל הפועל :

"האדם עם מעלת נפשו האלקית … אל יקבל אונאה בעצמו לומר כי יש לו מעלתו האחרונה בפעל, ויחשוב בנפשו שלום יהיה לי אף אם אני יושב בטל מבלי עמל כלל, הרי המעלה שלו ומדרגתו יגין עליו, על מקומו ישיבנו, ועל כנו יחזירנו, כי משלו יתן לו, ואין צריך לקנות לו שום מעלה. דבר זה מחשבת פגול לא ירצה, ולא יחשוב כך, כי הוא טעות בנפשו. כי אין מעלת נפשו האחרונה בפעל, והוא מיוחד מבין כל הנמצאים עליונים ותחתונים, שאין מעלתו האחרונה בפעל. וכי יעלה על דעת האדם שיהיה נמצא לאדם מעלתו האחרונה בפעל, כי זהו מדרגת העליונים שהם בפעל, אבל התחתונים שהם בעלי חומר, אינם בפעל. ודבר זה יכריח כי אין לאדם מעלתו האחרונה עד שנחשב מדרגתו בין העליונים ויהיה לו מהלכים בין העומדים האלה, רק שנברא בכח, ואינו בפעל, שאין לו מעלתו האחרונה בפעל. ונמצא לך ההפרש שיש בין האדם ובין כל הנמצאים התחתונים ועליונים…. אך האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל". (תפארת ישראל ג׳)

יכולות להיות לנו סיבות רבות להגיד "לי זה לא יקרה", יכולות להיות לנו סיבות רבות להגיד הגעתי למקומי, הגעתי למיצוי הפוטנציאל שלי, לא משנה מה יקרה "שלום יהיה לי". האמת היא אחרת, דרושה עבודה יום יומית והבנה כנה ואמיתית כדי להבין שלך זה גם יכול לקרות ושעוד לא התחלנו לגרד את מיצוי הפוטנציאל שלנו ברמה הפרטית וברמה הלאומית ולוואי ונפעל למיצוי.

שנזכה. שבת שלום.