שגיאות מי יבין?

פרשת ניצבים נקראת בשבת שלפני ראש השנה  והסיבה לכך היא כנראה בגלל תוכן הפרשה – אין בה מצוות, אך היא עוסקת בברית שבין הקב"ה וישראל,  בהשלכות הברית הזו, בנושא התשובה – הן תשובת עם ישראל אל הקב"ה והן שיבת ה' אל עם ישראל ובנושא הבחירה החופשית –'ובחרת בחיים'.

באמצע הפרשה עומד פסוק מעניין מאוד:

הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת: (דברים כ"ח, כ"ט)

הפסוק מופיע באמצע הפרשה לאו דווקא מבחינת כמות הפסוקים שלפניו ולאחריו, אלא דווקא מבחינת המפנה בחל במתואר בפרשה: לפניו עוסקת הפרשה באי שמירת הברית עם הקב"ה ולאחריו החזרה בתשובה: ושבת על ה' אלוקיך…

ננסה להבין את הפסוק מתוך דברי הרמב"ן, והוא מביא בדבריו שני פירושים: הראשון הוא דעת רוב המפרשים המקשרים פסוק זה עם הקודמים לו ושעוסקים בעבודה זרה, ומסבירים כי הנסתרות הם אותם חוטאים בסתר שהחברה לא יודעת עליהם, הם  לה' אלוקינו–  הקב"ה הוא יעניש וינקם מהם. לעומת זאת והנגלות, אלו שגלוי לנו שהם עובדים עבודה זרה וסרו מאת הקב"ה – לנו ולבנינו, עלינו מוטל לטפל ולהעניש אותם.

הסבר שני מביא הרמב"ן בדרך פשט:

הנסתרות הם החטאים שנסתרים מעושה החטא- אלו השגגות, ולעומתן יש את הנגלות שהן הזדונות.  מסביר הרמב"ן כי השגגות הן לה' אלוקינו – הן נסלחות על ידי הקב"ה. לעומתן הזדונות הן לנו ולבנינו – הן נספרות לנו ועליהן עתידים לתת את הדין או שעליהם נעשה תשובה.

יש משהו לא ברור לגמרי בפרשנות של הרמב"ן: לכאורה, בדרך פשט פירוש הדברים היה צריך להיות: הנסתרות הן עבירות ששכחנו שעשינו וכן לא נזכור לעשות עליהן תשובה, ולכן הן לה' אלוקינו- הן כבר אצל הקב"ה במאזן נגדנו (משום שלא ביקשנו עליהם סליחה). לעומת זאת הנגלות, שעליהן אנו זוכרים לעשות תשובה, הן לנו לזכות (משום שהאדם זכר אותן הוא חזר בתשובה עליהן ואז הן נעשות כמצוות). אז מדוע לא הלך הרמב"ן בדרך זו? ונוסיף, הרי השגגות הן לא בהכרח נסתרות מהעין, אז מדוע הוא מחשיב אותן כנסתרות?

נראה שהרמב"ן רוצה לענות על שאלה נוספת כאן המתקשרת לנושא התשובה: בתחילת הפרשה מתואר מצב בו שואלים הגויים – על מה חורי האף הגדול הזה? והתשובה היא – על אשר עזבו את ה' אלוקיהם, המצב המתואר הוא שעם ישראל חטא לקב"ה וכשהקב"ה דן זכויותיו כנגד עבירותיו, עם ישראל יצא חייב ולכן נענש. על מצב זה יכול עם ישראל לשאול: כאשר אנחנו יודעים מה חטאינו – אנחנו יכולים לחזור עליהם בתשובה, אבל מה עם אותם המצבים בהם החטא נעשה בשגגה? יש מצב בו אדם יודע שאסור לעשות משהו אך בטעות הוא עשה אותו וכמובן שהוא יודע גם שהוא צריך לבקש סליחה על כך, לעומת זאת יש מצבים בהם אדם בכלל לא ידע שדבר מסוים אסור – אז כיצד יבקש על כך סליחה? והדבר תקף לא רק לעניין המעשה אלא גם באמונה, ישנן אמונות שאנשים לעיתים לא מבינים עד כמה הן (קרובות ל)כפירה.. האם גם על כך ייענשו? 

על כך בא הרמב"ן ואומר לא! כאשר הקב"ה בוחן את מעשי האדם, הוא יודע את כוונתם וכאשר הוא רואה שגגה כזו הוא לא מחשיב אותה לרעת האדם או העם, אבל לעומת זאת הזדונות, שהן נגלות- שגלוי וידוע לאדם שהוא עושה עבירה ולכן עליהן, במידה ולא יחזור בתשובה, יבוא אתו הקב"ה דין וחשבון.

אבל יש כאן עוד דבר: הרמב"ן בסבטקסט- במה שנאמר ללא מילים,  בעצם מחזיר את האחריות אל עם ישראל- שגגה לא נוצרת סתם ככה, היא נוצרת מבורות, מחוסר למידה או מחוסר תשומת לב. הקב"ה אולי לא יעניש את העם על כך, אבל העם צריך לקחת אל ליבו: ללמוד יותר, לדעת יותר ולשים לב יותר, אם יעשה זאת- גם השגגות ימנעו, וכנראה שגם חלק נכבד מהזדונות..

————————–

הרמב"ן על הפסוק:

הנסתרות לה'  אלקינו – על דעת המפרשים יאמר כי השם אלקינו לו לעשות משפט בעובדי עבודה זרה בסתר, כי כל התעלומות גלויות לפניו, והנגלות עלינו ועל בנינו לעשות להם את כל דברי התורה הזאת – להכות עובדי עובדה זרה כדין התורה. וגם כפי המדרש (בבלי סנהדרין מ״ג) כן הוא.

ודעתי בדרך הפשט: כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו: שגיאות מי יבין מנסתרות נקני (תהלים י״ט:י״ג). יאמר הנסתרות לשם לבדו הם, אין לנו בהן עון אשר חטא, אבל הנגלות, שהם הזדונות, לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם, שכך קבלנו: על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות עולם. ולפי שהביא באלה לעשות כל המצווה הוציא מן החרם העושה בשגגה, שלא יתקלל באלה הזאת.