פרשת נצבים: הנסתרות והנגלות

פרשת נצבים היא מהפרשיות הקצרות שבתורה – היא כולה מונה 40 פסוקים (פרשת וילך קצרה ממנה ומונה 32 פסוקים סך הכל), והיא תמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה , הסיבה לכך היא כנראה בגלל תוכן הפרשה – אין בה מצוות, אך תוכן הפרשה מתאים מאוד לתקופת  ראש השנה כפי שהוא כיום: היא עוסקת בברית שבין הקב"ה וישראל,  במקרה בו לא תישמר הברית ומה ההשלכות לכך על עם ישראל,  בנושא התשובה – תשובת עם ישראל אל הקב"ה ושיבת ה' אל ישראל ובנושא הבחירה החופשית –'ובחרת בחיים'.

בפרשה, בסיום תיאור העונשים שיבואו על העם אם לא יעמדו בברית עם הקב"ה אומרת התורה:

הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת:

את הפסוק הזה פרשו הפרשנים בכמה כיוונים, וננסה להציג איזו שהיא תמצית שלהם בכדי לנסות להבין את הפסוק על כל המשמעויות שלו:

רש"י כותב:

הנסתרת לה'– ואם תאמרו: מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הירהורי היחיד: פן יש בכם איש או אשה וגו׳ (דברים כ״ט:י״ז), ואחר כך: וראו את מכות הארץ (דברים כ״ט:כ״א). והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו? אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהם לי״י אלהינו, והוא יפרע מאותו יחיד. אבל הנגלות לנו ולבנינו – לבער הרע מקרבינו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו הרבים.

רש"י מתייחס לשאלה- האם ניתן להעניש את הציבור על חטאי היחיד? הרי אדם יודע רק את מה שהוא רואה, ואם יש דברים שאדם אחר עשה והוא לא יודע- למה שייענש גם הוא? על כך עונה רש"י- הקב"ה הוא ששופט על הנסתרות, על הדברים שאי אפשר לראות אצל האחר, אך אתם בני ישראל, צריכים להתמודד עם מה שאתם רואים, עם הנגלות.

הרשב"ם, נכדו של רש"י, מפרש מכיוון העונש:

הנסתרות לה' אלקינו – … על הנסתרות הסתרים היו הברכות והקללות, שאין הדבר ליענש ביד בית דין, אלא ביד הקב"ה. לנו ולבנינו – לעשות דיני עונשין על פי עד..

הרשב"ם מסביר שיש דברים שבית דין לא יכול להעניש עליהם, אלו הנסתרות, ולכן ה' יעניש. אבל לנו יש את דיני המשפט שלנו ועל פיהם אנו שופטים. יש בכך גם תשובה למצבים בהם לא רק שמדובר אם ידוע על החטא או לא, אלא מצבים בהם ברור שקרה משהו אבל אי אפשר לשפוט- למשל אם אין שני עדים. במצב כזה הדיינים לא יכולים לטפל בחוטא אבל זה לא אומר שהוא 'יצא נקי' כי הקב"ה ימצה אתו את הדין.

בכיוון קצת שונה הולך הרמב"ן. אם רש"י והרשב"ם הסתכלו מהצד של החברה והטיפול שלה בחוטא, הרמב"ן מסתכל מצד האדם עצמו:

 ודעתי בדרך הפשט: כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם… יאמר הנסתרות לשם לבדו הם, אין לנו בהן עוון אשר חטא, אבל הנגלות, שהם הזדונות, לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם…

הרמב"ן מתייחס למצב שונה- אדם רוצה לקיים את התורה ולשמור את חוקיה, אבל לא תמיד הוא יודע אותם ויש מצבים בהם אדם חוטא ללא ידיעתו, על אלה נאמר הנסתרות והם לה' ולנו אין בהם עוון – הקב"ה יתייחס אליהם כשגגות ולא בגללם הוא יעניש אותנו או את העם כולו, אבל מה שנעשה במזיד – אלו הנגלות, ולגביהם האחריות מוטלת עלינו.

הפרשן האחרון שנביא הוא הרלב"ג שהולך בשיטה שונה. מבחינת רלב"ג הנסתרות והנגלות מתייחסים לשני צדדים בקיומה של המצווה- למצווה יש טעם נסתר לקיומה, ויש את מעשה המצווה עצמו שהוא ניגלה. אדם יכול לטעות ולומר שמשום שאנו לא מבינים את הטעם הנסתר- קיום המצוות שלנו לוקה בחסר ולכן אנו עלולים להיענש משום שלא קיימנו את התורה כולה, על כך עונה הרלב"ג:

 והנה להסיר זה הספק אמרה התורה כי הנסתרות שבמצות התורה והם הפעולות אשר תכווין אליהם בהם … הם דברים לא יושגו על תכליתם כי אם לשם יתעלה לבדו, ולזה לא ייוחס חטא לבלתי עמוד על כוונותיה! ואולם, הנגלות ממצותיה והם הפעולות והדברים שצוותה התורה לעשות או להימנע מהם הם חובה לנו ולבנינו תמיד לדורותינו לעשות כפי מה שגזרה התורה מהם. 

אם כך ראינו שיש שלוש חלקים בהבנה המלאה של הפסוק: חלק ראשון עוסק בפן החברתי ומסביר כי החברה אחראית על החטאים שהיא רואה, ועל הצדק שבתוך החברה בתחומים שהאדם יכול לראות ואילו הנסתר מהאדם – הוא בטיפולו של הקב"ה, חלק שני מתייחס לאדם עצמו ולפרט שבתוך החברה ומסביר שעל השגגות שהן נסתרות מהאדם הוא לא נענש אך על הזדונות שגלויות לו שהוא חוטא בהן הוא נענש – לאדם עצמו יש אחריות אישית לגבי המעשים שעשה במודע והוא צריך לדעת שהם משפיעים גם על הסביבה שלו, החלק השלישי מתייחס למצוות עצמן ומפרידה בין הכוונה הנסתרת של המצווה שאותה אנו לא יודעים לבין קיומה שהוא בידיים שלנו, וכך גם כחלק מהכלל האדם אולי לא מבין תמיד למה דברים קורים בצורה מסוימת אבל זה לא מוריד ממנו את האחריות לעשות ולתרום למסגרת בה הוא חי.

הבנה מלאה של הפסוק גם מתקשרת לתקופה שלנו ולכך שהפרשה נקראת תמיד לפני ראש השנה:

כשקוראים את הפרשה רואים שהפסוק נמצא בקו התפר בין החלק המדבר על החטא והעונש ובין החלק שמדבר על עם ישראל שחזר בתשובה. לפני הפסוק הזה נקרא על כך שהעם  רואה את  המצב הבעייתי: וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנוכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהֹוָה בָּהּ…וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם 

העם מבין שיש בעיה ושיש צורך בתשובה, אבל התשובה של העם לא יכולה להיות חסרת הכוונה, היא צריכה לנגוע בשלושת התחומים שדיברנו עליהם:

1. היא צריכה לעסוק במישור החברתי ובערבות שבין כל החלקים שבעם – מה שייצגה הפרשנות של רש"י והרשב"ם.

2. היא צריכה לעסוק בפרטים שמרכיבים את החברה, באדם הפרטי  – מה שייצגה פרשנותו של הרמב"ן.

3. והיא צריכה לעסוק בעשייה הנכונה, אם כל החברה והאנשים הפרטיים יתאגדו לעשות משהו לא  נכון- מה עשינו בזה?! ולכן הפן של המצוות עצמן וההכרה מהי עבודת ה' היא שמאחדת את הדברים –ואת זה ראינו בפרשנות של רלב"ג.

רק אז העם יכול להגיע לשלב שבו נקרא : וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכול לְבָבְךָ וּבְכול נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן