לא בשמיים היא

זכיתי להיות שותף בשני פרויקטים, שהיום אני יכול לומר שהיו מורכבים עבורי. האחד עסק בהקמת שכונה ייחודית וחדשנית לאנשים עם מוגבלות, בשותפות עם עמותת "אלין בית נעם", והשני עסק בסוגיה של השבת רכוש. בתחילת הדרך, כשהרעיונות רק עלו, התחושה הייתה שהדברים לא כל כך אפשריים, ותפסה אותי לא פעם חולשה. השינוי התרחש כאשר התחלנו, כל השותפים, להאמין שההוצאה לפועל של הדברים אכן אפשרית, והשארנו את הסקפטיות בצד. עם יד על הלב, לא האמנתי בתחילה שהדברים ברי יישום, אבל ברגע שהחלפנו את הדיסקט של המחשבה – המציאות השתנתה. 

פרשת ניצבים היא אחת מהבריתות שכרת הקב"ה עם בני ישראל, ברית שנאמרה בערבות מואב לפני כניסתם לארץ. תחת ברית זאת נכנסו כל עם ישראל, מכל הסוגים ומכל המינים, מבוגרים, צעירים, ראשי שבטים, גרים, חוטבי עצים, שואבי מים, כל איש ישראל, כולל כל הדורות הבאים, כפי שמופיע בפתיחה של פרשתנו: 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ….. וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה' אֱלֹקינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. (דברים כט, ט-יד) 

תכליתה העיקרית של ברית זו הייתה ליצור ערבות הדדית בעם ישראל, אחריות של המבוגרים על הצעירים ושל הצעירים על המבוגרים, אחריות של הראשים על יתר הקבוצות בעם ושל העשירים על העניים.

משימה אפשרית

ישנו מרכיב ייחודי נוסף לברית זו, שהופך אותה "ברית יישומית", שרלוונטית לדורי דורות ודווקא בארץ ישראל:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יא-יד) 

הדברים אפשריים. הברית ישימה. דקה לפני שנכנסים בני ישראל לארץ ישראל, ומתחילים לשבת בנחלתם, לחרוש את שדותיהם ולהתעסק עם הבנקים, הלקוחות, הבנייה והפיתוח – צריך לזכור שכל משימה שאנו עתידים לקחת על עצמנו כחלק מברית זאת היא בכוחנו, היא אפשרית והיא ישימה. התורה אומרת לנו: האם דברים יקרו או לא יקרו, אם נצליח לשנות מציאות או לא, אם נעמוד במשימותיך הגדולות והמורכבות – הכל תלוי בך ובכוונותיך. הדברים לא רחוקים ממך, גם אם לפעמים אתה מרגיש כך. הם בכוחך, בפיך ובלבבך. 

המדרש בפרשתנו על פסוק זה מביא משל לשני אנשים שמולם משימה קונקרטית, האחד מבצעה והשני בוחר להתייאש: 

אמר רבי ינאי: למה הדבר דומה? לכיכר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר: מי יוכל להביאו? ופקח אומר: לא אחד תלה אותו? מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך כל מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. (דברים רבה ח, ג) 

צעד צעד, לאט לאט, גם מול הדברים הגדולים והמורכבים. בלי להתייאש, רק עם רצון לעשות את הדברים ולהוציא אותם לפועל. אין דרך אחרת.

בפיך ובלבבך

בעל פירוש "תורה תמימה", רבי ברוך הלוי אפשטיין (1860-1942), מתמצת בעייני את הדברים באופן קצר ומדויק, ומסביר לנו מה צריך כדי שהדברים אכן יהיו קרובים ואפשריים: 

"בפיך ובלבבך" – אמר רבי יצחק, כתיב "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", אימתי קרוב אליך – בזמן שבפיך ובלבבך.

מה צריך לעשות כדי שהדברים יהיו קרובים אליך, ברי ביצוע ויישום? מה דרוש כדי שיהיו לך כוחות להתמודד עם המשימות המורכבות ביותר בעולם? צריך שהמשימה תהיה באמת בפיך ובלבבך. שתרצה מעומק הלב לעשות את הדברים, והעניין יהיה שגור בפיך. אחרת זה יישאר רחוק, בשמים או מעבר לים, לא בארץ. 

לא תמיד הרצון מספיק בשביל ההצלחה. רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א – 1726-1804), אשר אביו עלה מהעיר פאס שבמרוקו, בפירושו "חומת אנך", נותן לנו שני כללים עמוקים אשר בכוחם לסייע לנו לעמוד בברית ה', בקיום התורה והמצוות, ולהוציא את משימותינו לפועל: 

"כי קרוב אליך הדבר מאד" – אפשר לומר כי הנה יקשה מאד על האדם עניני התורה והמצות כי רבים הם ויצר לב האדם מתגרה בו מאד וכמה כחו גדול. אך יש תקון נקל מאד וסגולה גדולה לקיים הכל והוא להיות עניו באמת …. ואז נקל לו לעסוק בתורה ולקיים המצות. ומצינו גדולי עולם שהיו מוכתרים בכל הכתרים והיו ענווים הרבה. ולזכור גדולי עולם משה אברהם דוד ר"ת מאד ולהיות עניו באמת וזה שאמר בפיך ובלבבך פיו ולבו שוין. לעשותו לקבל לעשות כל מצוה שתבא לידו. 

ענווה ואמת, צניעות וכנות, ענווה ושוויון בין הפה ללב. אלו חייבים להיות בנוסף לרצון ולאמונה. בלעדיהם – הכל יתפרק. 

משימת החיבור – בכוחנו

בתוך כנפי הברית קיימות כל הקבוצות בעם ישראל, כל הסוגים וכל המינים – עשירים ועניים, ותיקים וילדים, צעירים ומבוגרים. החיבור ביניהם מורכב מאוד ולפעמים נדמה כלא אפשרי, פערי הדורות עצומים והאמצעים הדיגיטליים רק מגדילים את הפערים בין הדורות ובין קבוצות. 

בפנינו הרבה משימות, מורכבות ומיוחדות. אחת מהן היא לחבר בין הדורות ובין הקבוצות והאוכלוסיות, ועלינו להאמין ולדעת שמשימה זו היא בכוחנו. היא לא רחוקה, היא כאן ובכוחנו לעמוד בה – עם ענווה וצניעות, עם אמת ועוצמה. זאת אחריות שלנו ועלינו לעמוד בה. 

נסיים בדבריו של הרב יובל שרלו: 

"הדבר נכון גם במישור הציבורי. האמון כי ניתן לשנות את המציאות אף היא חלק ממשנת התשובה העומדת בפנינו… אין מדובר בניסים אלא בעבודה קשה, בנכונות להתגבש ביחד, ביכולת לפענח מה חיוני ומה משני, ביכולת לוותר ולהתפשר מחד גיסא ולעמוד על עקרונות מאידך גיסא, ובעוד עניינים שונים המתחייבים כדי להביא לשינוי המציאות. על אף המורכבות הזו אנו למדים כי הדבר קרוב אלינו מאוד, ויש באפשרותנו לעשות זאת. כל עוד בתנאי שאין האדם נכנע למציאות אלא מבקש להטות אותה לדרך היותר נכונה, ואין הוא מתייאש ושותק אלא נוטל על עצמו את האחריות להביא לכך". 

שנזכה ליטול אחריות ולהיכנס בערבות.