כי הלב הוא העיקר

הוא עשה לי "בית ספר", אבל מהליגה של הגדולים. עברתי שיעור שלא אשכח. כמו שכבר ציינתי בעבר, מזה כשנה וחצי זכיתי (באמת זכות עצומה) להיות מנחה בקורס "יעוד ויחוד" של צה"ל. בפלטפורמה הזאת אנו זוכים לגעת בלבבות של המפקדים הבכירים הבאים של צה"ל ואין דבר מרגש מזה. אבל יש כאלו שנוגעים בלבבות ויש כאלו שמחזיקים את הלבבות של המפקדים בידם.

לקורס שסיימתי השבוע "הוקפצתי", זה לא היה מחזור מקורי שלי ולכן הפעם באופן חריג העברנו חלק מהסדנאות שני מנחים – מנחה אחד מאסטר אמיתי בשם אריאל בן גיגי, ומנחה הדיוט, אנוכי. ואני, כמו מנחה בתחילת דרכו אשר מתכונן לשיעור, הכנתי לעצמי רשימת עזרים : סרטונים, מתודות של העברה והתחלתי לחשב בכל פרק זמן בסדנא מה קורה. המחברת שלי מאוד ברורה, מה עושים בכל פרק זמן בסדנא. בדרך לאחת הסדנאות המרכזיות אשר הייתה משותפת, שאלתי, כמו נושא כלים טוב, את אריאל : "להכין את המחשב ?" (כי על פי המערך היה צריך לפתוח עם קטע וידאו קצר) והוא זרק לי בפשטות: "סרטונים זה לחלשים". לא הבנתי.

נכנסנו לסדנא ואחריה הדברים אצלי השתנו בסדרי גודל. אחרי חימום קל אריאל מזהה נקודה שיכולה להיות הנקודה שתשנה את הסדנא ודרכה להיכנס פנימה. והוא בשני משפטים ומבט בעיניים פותח בעוצמה רבה את הלב של אחד המשתתפים וכמו אש בשדה קוצים מתחיל קונצרט צוותי שכולו עשוי מרגש ולב. מה שיצא שם היה אוצר גדול. ואז, ברגע הזה, הכוחות האמיתיים של כולם מתגלים, העוצמות האדירות יוצאות, המסכים עולים והמציאות נראית  אחרת לגמרי. אח"כ אמרתי לעצמי שהכלי עזר היחיד שאריאל משתמש בו: הלב. אי אפשר לעמוד בפניי הלב, ועכשיו הבנתי לעומק את התשובה של אריאל שסרטונים הם לחלשים…  

פרשת "ניצבים" אותה נקרא השבת נקראת תמיד לפני ראש השנה והיא מביאה איתה מחשבות רבות, תכניות ובעיקר רגשות אשר עולים ומוצפים. עיקרה של פרשת ניצבים היא הברית שכורת משה רבנו בין בני ישראל לבין הקב"ה וכיאה לכל סוג של ברית הלב משחק בה תפקיד משמעותי מאוד. 13 פעמים מוזכר "הלב" בצורה כזו או אחרת במעט פסוקים המרכיבים את "הברית".

אחד מחלקי הברית מתאר גם מצב שבו הברית "נפגמת" וצד אחד אינו ממלא את חלקו – זה מתרחש כאשר אדם מפנה אל לבבו :  

 "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ, וְלֹא תִשְׁמָע; וְנִדַּחְתָּ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם". (דברים ל, טו-יז)

הנקודה שבה מתחיל השבירה של הברית היא הפניית הלב. הנקודה שבה אדם מסוגל לעבור ממצב של עבודת ה' לעבוד אלוקים אחרים, היא הנקודה שהלב שלו לא איתו: "ואם יפנה לבבך, ולא תשמע". מה המשמעות של הביטוי "יפנה לבבך" ומה הקשר לאי שמיעה שמשה מציין, הרי לא שומעים דרך הלב, אלא באמצעות האוזניים ? 

"האלשייך הקדוש" (1506-1600, טורקיה וא"י) מסביר את פשט הדברים ואת הרצף הנגרם מהפניית הלב ביחס ליכולת שמיעתו של האדם:

 "כי אם שאתה תעשה את שלך ואז הוא יתברך יעשה את שלו ויוסיף לך אז יותר, כי הלא בעשותך מאהבה מאליו ימשך לך …. וגם שלא תעשה ליראת העונש לא שיבצר ממך אם תעשה את הרע כי אם יפנה לבבך … כלומר איני מגיד ומקלל כי אם מגיד אשר יהיה מעצמו נמשך מאשר לא טוב תעשה וענין הכתוב דע כי אם יפנה לבבך מלהרהר במצותי ימשך שלא תשמע שלא תאבה לשמוע ומן העדר השמיעה ימשך לך שונדחת שתהיה נדחה ונבוך באמונת ה' ותמשך להיות משתחוה וזהו והשתחוית ומזה תבא לעבד' בקרבנו'". (תורת משה, דברים ל', טו')

כאשר אדם מפסיק להרהר בדברים בו הוא מצוי, הוא בהכרח מפנה את ליבו למקום אחר והוא כבר אינו פנוי לשמוע בעניינו. כאשר אדם אינו מהרהר בעבודת הבורא, הוא בהכרח מפנה את ליבו כנגד דרך ה' וכתוצאה מכך הוא מסרב לשמוע.

העדר שמיעה זאת, יכולה להוביל אותו עד כדי עבודת אלילים ולהפניית הלב לאפיקים אחרים ונגדיים. כאשר ליבו של האדם אינו איתו בתוך המהלך שבו הוא נמצא, גם אם לא מדובר בסוגיות בעבודת הבורא, הרי שהאדם במקום אחר. הוא כבר פנה מאותו מהלך והוא כבר לא במקום שבו הוא היה. אדם נמצא היכן שליבו. הפנית לב זו גורמת לו להינעל, להיסגר, להיאטם כלפי הסביבה ומכאן הלב מוביל אותו לדרך הפוכה מהדרך בה הוא עומד.

 הכלי יקר, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1550-1619, צ'כיה) מסביר שהפניית הלב היא מעבר למצב של בטלה אשר מובילה בהכרח לידי שמעמום וחטאים :

"ואם יפנה לבבך – שתפנה לבך לבטלה ולא תעסוק כל הימים בעבודת האל יתברך אז "ונדחת", סופך להיות מודח מכל וכל מן ה׳ והשתחווית לאלקים אחרים כי הבטלה מביאה לידי שיעמום ותסיר לבבך מן ה׳ …. והיינו שאמרו רז״ל (אבות ג׳,ה׳( המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו". (כלי יקר, דברים ל', טו)

הפניית הלב היא הסטה של הלב מעיסוק בעיקר והפנייתו לבטלה. אין דבר יותר מסוכן משעמום ובטלה, זה מביא כל אדם למקומות נוראיים בכל רובד אפשרי עד כדי כך שחז"ל קבעו שכל מי שנמצא בסיטאוציה של בטלה, מתחייב בנפשו.

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר שהפניית הלב היא מצב שבו הלב של האדם אינו מלא כולו בעבודת ה', אם יש מקום בלב לעוד משהו אחר, הרי שהלב עלות לנטות למקומות אחרים שיובלו אותו למחוזות אחרים :

 "ואם יפנה וגו׳ הוא האפשרות האחרת שנמסרה לבחירתך החופשית: המרי, שסופו בבגידה גמורה – ״המות״, והחורבן שיבוא כתוצאה מכך – ״הרע״. לפי האמור במסכת סוכה ״ואם יפנה לבבך״ פירושו: אם לבבך איננו תפוס כולו בתורת ה׳".  (דברים ל, יז)

כאשר ליבו של אדם אינו מוכוון ב- 100% לשליחותו, שליחותו תיכשל. כאשר ליבו של אדם לא מוכוון עד הקצה למהלך שבו הוא מצוי ואותו הוא מבקש לקדם, המהלך בוודאות לא יתקדם בצורה ראויה. כאשר אדם לא מבין שכל מהלך בחייו הוא חלק מעבודת ה', ולא רק מועדי תפילות או קיום המצוות בפן הטכני– הוא ייכשל בעבודת ה'. כאשר אדם שם את כל ליבו פנימה, בלי עיכובים, בלי  פניות ובלי סטיות הוא יגיע לאן שהוא מבקש להגיע. הלב. 

רבי אברהם אבן עזרא (1092-1167, ספרד) קובע כלל עצום שהוא לכאורה כל כך ברור ופשוט, אבל הוא ממש לא :

"ואם יפנה לבבך – כי הלב הוא העיקר". (דברים ל', יז)

מה שקובע את הכל זה הלב, הוא העיקר. הוא המהות. הכל נובע ממנו. כל הכוחות כולם, כל העוצמות כולן, כל יכולות כולן – הכל מקורן במקום אחד – ליבו של האדם. ולכן, ככל שהוא יהיה מכוון יותר, מדויק יותר, גדול יותר, מקשיב ושומע יותר – כך האדם יהיה במקום גבוה יותר.

רבי אברהם אבולעפיה (1240-1291, ספרד) בספרו "גן נעול", מסביר שהכוח אשר מניע ושולט על כל הכוחות המצויים באדם – הוא הכוח המגיע מן הלב. הוא הכוח המסוגל לשלוט על כל הכוחות המצויים בו:

"דע יסוד גדול בחכמת הנפש. והוא שהשם ברוך הוא נטע כח באדם, שברצונו יוכל להמשיל הכחות שאינן עולות מאליהן על כוחותיו הנפשיות. וזאת היא כח הממשלה הנטוע בו, והרצון הבחיריי, שבו יגזור על כחותיו מי מהם ירום, ומי מהם ישפל. ואף על פי שטבעי הכחות ימשיכוהו אל ההפך, הנה הוא מושל עליהם ברצונו למנוע מהם מה שיחפצו בו, ולצווֹת להעשות מעשה לא יטוהו המה אליו. ועל היסוד החזק הזה בנויות מצוות התורה החקים והמשפטים הצדיקים והישרים, וכל מתן שכר לצדיקים, ופרעון מן הרשעים…. הרי מבואר שהכח והממשלה על הטוב ועל הרע נטוע בנפש האדם, וברשותו להיות מושל ומנהיג על כחות נפשו, או להיכנע מפניהם ולשלחם חפשי כרצונם וכטבעם. והכח המושל הזה הוא המתואר בתורה ובספרי הנביאים בתואר "לב". כי הוא המלך בגוף, וכח הממשלה מלך בנפש. כי הלב המתכונת הראשונה ומתפעל תחלה מהתפעליות הנפש…. וְשָׂם לו יועצים ושרים שיועץ עמהם כדת מה לעשות בכל עת ובכל שעה. והיועצים האלו הם השכל והבינה. והחקים שחקק לו, והם דברי התורה והמצוה. והחקים שחקק לו קצתם חקוקים בנפש עצמו כמו דעת המושכלות הראשונות". (גן נעול, בית ראשון ה׳,א׳)

הכוחות אשר באדם לפעמים נוטים למקומות אחרים, אחרי תאוות, מחשבות, רצונות שאינם ראויים. הכוח היחיד שיכול לשלוט בכוחות אלו, זה לא השכל ולא הבינה, ולא החוקים ולא המשפטים, אלא כוחו של הלב. הלב הוא היחיד שיכול להשפיע ולפעול על כוחותיו של האדם, להוביל אותו, לספק לו את העוצמות, הרגשות והכוחות הנדרשים כדי להתמודד עם כל אתגר, קושי ולהוביל אותו בדרך הראויה. איזו עוצמה אדירה יש ללב שלנו ולוואי שנדע להשתמש בו כראוי.

בלב שלנו שוכנת האהבה, האהבה הזאת היא כל כך חזקה שהיא הכוח המניע של חיינו מקצה לקצה, כפי שמסביר הרב מאיר חי עוזיאל, רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל (1880-1950, ישראל) :

"האהבה צריכה להיות אהבת נפש שאינה קשורה בשום סבה אחרת בלעדה, אבל היא סבת עצמה, ואהבה שאין לה הפסק ותמורה, לפי שאין לך דבר שיכול להפסיקה או להיות תמורתה….האהבה בעיקרה ובכללה איננה דבר שחוץ ממנו, אבל היא שוכנת עמוק עמוק בלבנו וממלאה את כל הויתנו, האהבה בכל צורותיה וגוניה: אהבת הכבוד, ואהבת היופי וההדור, אהבת העושר והשלטון, אהבת החיים ואהבה עצמית נולדה ומתגדלת אתנו, פושטת צורה ולובשת צורה לפי השתנות מצבנו ומעמדנו בחברה ובחיים, והיא נוסכת עלינו רוח גבורה נפלאה ועזה מאד, מעוררת בנו הרצון המחשבה והמרץ לפעולות ומעשים, מציגה לפנינו את הנאהב בצורתו הכי נהדרה, ומשכרת אותנו בסכוייה המלאים יופי וערבות מתמדת, הנאהב בצורותיו וגווניו, דוחפת את האדם לפעולות מעשים וקרבנות, ומאמצת ומלמדת אותנו דרכים ועלילות, מחשבות ואמצאות להגיע אל תכליתם של החיים האינדיבידואליים והקומונאליים, הם שלשלת של אהבה שאינה נפסקת אלא עם הפסקת החיים". (הגיוני עוזיאל חלק ב, שער כב', פרק ב)

שנזכה שליבנו אכן יהיה מלא אהבה לעבודתו יתברך, שליבנו יהיה הכוח המניע לכל מעשינו, החלטותינו ושבאמצעותו נשלוט בכוחנו הראויים והפחות ראויים.

שבת שלום.