בפיך ובלבבך לעשותו

מסביר משה לבני ישראל בפרשה שהמצוות אינן דבר בלתי מושג, הן לא רחוקות מהאדם אלא להיפך הן קרובות אליו:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבׇר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים, ל', י"א – י"ד)

המצווה עליה מדבר משה היא התורה כולה, וכך מסביר הרמב"ן: כי המצוה הזאת – על כל התורה כולה, התורה כולה אינה רחוקה מהאדם, אינה בשמיים ולא מעבר לים… ומסיים משה ואומר:

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

  הרב בכור שור מסביר שהחלק הראשון של דברי משה מתייחסים במהותם לתורה:

לא בשמים היא – שאין הקב״ה מצוה לכם דבר שאין אדם יכול לעשותו…

לעומת זאת סיום הדברים – כי קרוב אליך… מתייחסים לאדם המקיים את התורה, והרב שם לב שלא מדובר רק על כך שהאדם הוא שמקיים את המצוות (ולא המלאכים למשל), אלא שמדובר על דרך הקיום של המצווה בצורה שלמה:

בפיך ובלבבך לעשותו: פה בלא לב אינו כלום, דאחר כוונת הלב הן הן הדברים! דכל העושה מצוה ואין לבו לשמים, אינו כלום, כדכתיב: ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו (קהלת ד׳, ד׳), ואין הכשרון לשמים, גם הוא הבל. ולב בלא פה זו היא מחשבה שאינה באה לידי מעשה, ואינו כל כך.

הרב מתייחס לשאלה כיצד יש לקיים את המצוות: למצווה יש שני מרכיבים – המעשה עצמו והכוונה העומדת אחריו, ובכדי שתתקיים המצווה יש צורך ששני החלקים יתקיימו. כאשר המעשה נעשה ללא כוונה נכונה – אין בו ערך, זוהי משמעות הפסוק מקהלת שמביא הרב:

ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו.

הכישרון המדובר בו אינו במובן של היכולת הטבעית של האדם לתחום מסוים (אדם כשרוני בציור…) אלא מדובר על המעשה בפועל שעושה האדם, וכך מסביר רש"י במקום: ואת כל כשרון מעשה – שאינו לשמים, אלא לקנאת איש מרעהו, ששניהם הבל. האדם יכול לעשות מעשים שנראים כמצווה, אך מטרתן היא יוהרה, פילוג או שמקנאת מעשי האחר הוא גם כן עושה. מעשה כזה אינו נחשב לדעת הרב כמצווה משום שאינו נעשה לשם שמיים, וכך מובא בתוספות לפסחים (נ ע"ב):

כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ואור״י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד ע״מ לעשות…

בדומה לכך, מהכיוון ההפוך גם מחשבה שאינה יוצאת לכדי פעולה היא מעשה לא שלם, וזאת למרות שהיא עדיפה על מצווה ללא כוונה. בהקשר לכך אומרת הגמרא במסכת קידושין (מ' ע"א): מאי וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. חכמים דנים בשתי אפשרויות כאלו: מחשבה שלא יצאה לפועל בגלל אונס ועליה נאמר שמעלה הכתוב כאילו עשה אותה, ומצב שבו יש רק מחשבה טובה שלא יצאה לפועל ועליה מקבל שכר מועט מאם היה מקיים גם את המצווה בפועל.

למעשה דברי הרב בכור שור עוסקים בשאלה מהו מעשה שלם? האם המעשה נחשב רק מבחינת התוצאה שלו (מעשה ללא לב) או שדווקא המחשבה היא העיקר (מעשה ללא פה)? תשובתו היא שהמעשה צריך לכלול את שני המרכיבים ולכן התורה אומרת: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ -העשייה השלמה היא כאשר מתקיימים שני החלקים במצווה.

שאלה נוספת העולה מהפסוק ומדברי הרב היא למה המעשה נקרא דווקא על הפה? רוב המצוות נעשות בגוף – בידיים וברגלים, ורק מצוות מעטות נעשות בפה. גם מהמצוות הקשורות בפה, רובן הן מצוות לא תעשה: לא ללכת רכיל, לא להישבע, לא לשאת שם ה' וכו', ואילו המצוות שבהן יש דרישה לאמירה הן מועטות (כגון: ברכת המזון, אמירת שמע, וידוי, וידוי מעשרות ומקרא ביכורים), אם כך – למה התורה בחרה לציין את הפן המעשי שבמצוות בוודא במילה פה?

הקדמונים היוונים חילקו את העולם לארבעה רמות: דומם, צומח, חי ומדבר (אדם). הרעיון שמבדיל בין האדם והחי הוא שהאדם פועל מתוך מחשבה, משמע הדיבור הוא לא רק השמעת קול (שהרי גם בעלי החיים משמיעים קול) , אלא שהדיבור נובע מתוך מחשבה. במובן זה אפשר להתייחס לדברי התורה: בפיך מתייחס לכל מעשי האדם משום שהפה מבטא את המחשבה והעולם הפנימי שלו. הפה הוא האיבר שמאפשר לנו להכיר בצורה הטובה ביותר את עולמו הפנימי משום שהוא יכול הסביר במילים את אותה מחשבה, ולכן המצוות מוגדרות על ידי הפה.  

ברוך ה' לעולם אמן ואמן