על נחמה והתנחמות

קריאת שמות היא אחת המשימות המשמעויות שקיימות בעולמנו. שם איננו כינוי מקרי. שמו של אדם, שמן של קהילות, שמה של תופעה או של נטייה, מבטא זהות. הוא מבחין אותם מהסביבה ומעניק להם נוכחות.

מרכזיותו של השם בולטת לאורכו של ספר בראשית. המעשה הראשון שעושה האדם בגן עדן הוא קריאת שמות לבעלי החיים, ולאחר מכן לאשתו. בכך, חיקה האדם את אלוהים, אשר קרא בשמות לכל מה שברא. השמות ממשיכים לשחק תפקיד מרכזי גם אצל אברהם ושרה, שזכו להוליד את יצחק רק לאחר שאלוהים שינה את שמם, אצל יעקב, שזכה לשינוי השם בשיבתו לארץ, וגם אצל שנים עשר השבטים ובמיוחד אצל יוסף, ששמו שונה משעה שהפך למשנה למלך מצרים. 

מה מסמל שמו של נוח?

ומה לגבי נוח? מה מסמל שמו? קריאה בפרשה מציגה בפנינו תמונה אירונית על משמעות שמו. נוח, שנולד עם ציפיות ברורות לשגשוג ומנוחה, הביא בסופו של דבר למציאות הפוכה מכך, למבול שהחזיר את העולם לתהו ובהו. בדרך זו, חייו מסמלים הן את האתגר הגדול שקיים בעידן מתקדם וחדשני, עידן שבו הוא חי בעבר ועידן שבו אנו חיים היום.

נוח נולד ללמך, שהיה צאצא לשושלת שת. השם שניתן לו ביטא אופטימיות גדולה:

ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'.

שמו של נוח פותח לנו צוהר לאווירה ששרתה בעולם טרם בוא המבול. מסתבר שמאז חטא אדם הראשון ורצח הבל על ידי קין, האנושות חיה בפוסט טראומה. האדמה היתה מקוללת ולא הניבה את היבול שציפו בני האדם להפיק ממנה. מלאכת הכפיים היתה קשה ויצרה תחושת תסכול בקרב בעליה. לידת נוח הפיחה רוח של תקווה לשינוי המצב הזה. נוח נקרא בשמו על שום הנחמה שהוא מיועד להביא לאנושות מן האסון שפקד אותה.

מדוע דווקא נוח נולד עם הציפייה הזו? ייתכן שהדבר קשור לכך שהוא היה דור עשירי לאדם הראשון. עשרה דורות מסמלים תקופה מובחנת (לכן מדגיש משה ביחס לעמונים ומואבים "גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה'"), וייתכן שלמך חשב שעם לידת נוח ייפתח עידן חדש. על פי פרשנים מסוימים, נוח היה הילד הראשון שנולד לאחר קבורת אדם הראשון, מה שהעצים עוד יותר את הציפייה להסרת הקללה על ידו.

מנחמה להתנחמות: האירוניה בשמו של נוח

אך האם אמנם כך קרה? האם הביא נוח לנחמה? כאן מתגלה האירוניה הגדולה בשמו. מסתבר שנחמה הגיעה לעולם, אבל לא אצל האנושות אלא אצל אלוהים, ולא במובן של הסרת הקללה אלא במובן של חרטה על הבריאה כולה:

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ… ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה… כי נחמתי כי עשיתים.

זהו משחק מלים כואב ודוקר. נחמה לא הגיעה לעולם. האנושות המשיכה בדרכה הרעה, וזה הוביל את אלוהים להתנחם על בריאת העולם ולרצות למחות אותו. הנחמה התהפכה במשמעותה – מנחמה להתנחמות, וזו הובילה בסוף למחייה.

את ההיפוך הזה מבטא המקרא במשחק מלים נוסף, הבא מיד לאחר הפסוקים שהבאנו:

ונח מצא חן בעיני ה'.

לא רק גורל האנושות התהפך אלא גם שמו של נוח – מנוח לאנושות הוא הפך לחן בעיני אלוהים. בכך הציל נוח את עצמו, אך העולם הושמד. לא הספיק אפוא השם שלמך נתן לנוח. על נוח היה להצדיק את שמו בכוחו ובמעשיו שלו. ומשלא עשה זאת, התהפך גורלו. ממבשר נחמה לאנושות כולה הוא הפך באופן אירוני לפנים המסמלות את חורבנו.

מה עשה נוח למען האנושות? המחרשה במדרש

אבל עדיין משהו חסר. קשה לתאר שנוח היה אדיש לציפיות הרבות שתלו בו. ילד שנולד עם כזו תקווה לא יכול שלא לממש אותה באיזשהו אופן. אכן, כתוב שהיה צדיק ותמים והתהלך את אלוהים, אבל מה הוא עשה למען החברה?

את מה שהמקרא מחסיר המדרש משלים. כך הוא מנוסח בפירושו של רש"י:

עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה.

זהו מדרש מפתיע. בניגוד לאלה המציירים את נוח כ"צדיק בפרווה", כזה הדואג רק עבור עצמו, על פי המדרש נוח אכן עשה משהו לטובת העולם. הוא הצליח להביא בפועל למנוחת האדמה ולהסרת הקללה מעליה באמצעות טכנולוגיה חדשה שפיתח – המחרשה. פיתוח זה הוא שהעניק לו את שמו בדיעבד. נוח מימש את הציפיות שתלו בו. הוא הביא לתום הקללה ממנה סבל העולם עשרה דורות והעניק לעולם מה שהיה כה חסר לו – מנוחה.

אבל דווקא זה מעצים את האירוניה שבגורלו של נוח. נוח אמנם זכה להביא מנוחה לאנושות אבל באופן פרדוקסלי דווקא מנוחה זו היא שהובילה להשמדתו במבול. אין זה מקרה שאנו שומעים יותר על חטאי האנושות לאחר לידתו של נוח. הטכנולוגיה לא באמת פתרה את מצוקת האנושות אלא רק עקפה אותה. האדמה היתה מקוללת לא מפני שבני האדם לא חכמים מספיק כדי לדעת איך לעבוד אותה. היא היתה מקוללת מפני שצאצאי אדם הראשון לא היו מספיק חכמים כדי לדעת כיצד להתנהל עם הכוח שטמון בידם. הם לא בחרו נכון בין הטוב והרע שזכו להכיר באכילה מעץ הדעת. הם ניצלו את מעמדם כדי לרצוח ולנאוף, לגזול ולחמוס. קללת האדמה נועדה להוכיח אותם שהם צועדים בדרך רעה, ואם לא ישתנו, העולם לא ישגשג עבורם.

הטכנולוגיה שפיתח נוח הסירה את קללת האדמה באמצעים מלאכותיים, ובכך השתיקה את קול התוכחה הזה. היא השתיקה אותו אך לא העלימה אותו. וזה מה שהוביל להדרדרות גדולה יותר של האנושות. בני האדם חשבו שהם הצליחו לנצח את אלוהים, ושבכוחה של החכמה האנושית להתגבר בעצמה על מצוקות החיים. הם לא הבינו שהחכמה לה הם זקוקים היא חכמה אחרת – חכמת הבחירה בין טוב ובין רע.

כך, דווקא המנוחה שהביא נוח לאנושות הובילה בעקיפין להשמדתה. הטכנולוגיה שייצר שינתה את האדמה אבל לא הועילה לשינוי טבע האדם שנותר רע מנעוריו. ובהיעדר חכמה של בחירה, המשיכה האנושות להשחית את דרכה ביתר שאת, עד לחורבנה.

סיפור המבול הוא סיפורה של אנושות שאיבדה את עצמה לדעת. העידן של נוח תלה את יהבו בטכנולוגיה במקום להמציא תיקון לרוח האדם. הדעת הצטמצמה לכושר המצאה מפותח וזנחה את תחום המוסר והבחירה. כך, תקוות הנחמה שלה, שזכתה להתממש בדמותו של נוח, התהפכה עליה והביאה לנחמתו של אלוהים על בריאת העולם.

מה מלמד סיפור המבול על טכנולוגיה ומוסר בימינו?

גם העידן שלנו הוא עידן חדש. לאחר אלפי שנים של סבל, רעב ומחלות, האנושות פיתחה טכנולוגיות שמאפשרות לה להתגבר על המצוקות הללו. עולמנו הופך למתקדם ומשוכלל יותר ויותר בקצב אקספוננציאלי. אבל האם רק זה יוביל לתיקון העולם?

אמת, בפיתוח הטכנולוגי המואץ יש ברכה גדולה עבור האדם והעולם. הטכנולוגיה מעצימה את מרחב האפשרויות שלנו והופכת את חיינו לטובים יותר. אבל מה שהטכנולוגיה לא יכולה לעשות זה להפוך אותנו לטובים יותר. את יצר לב האדם שרע מנעוריו אין היא יכולה לשנות, וזו אחריות שנותרת תמיד בידינו. אנו אלה שצריכים לבחור בין טוב לרע, בין ישר למושחת, בין אהבה לניצול. אם לא נדע לעסוק בכך, אם לא נתקן את הרוח האנושית, עלולה הטכנולוגיה שכה מעצימה אותנו להתהפך עלינו לבסוף ולפגוע בנו. ראינו כיצד הדבר התממש לא אחת במהלך המאה העשרים במלחמות עקובות מדם, שבהן נהרגו מיליוני בני אדם מכלי נשק משוכללים ומשיטות השמדה מתוחכמות. אנו רואים זאת כיום סביב משבר האקלים, שמקורו בין היתר בהתנהלות לא אחראית של בני האדם.

נוח הוא הסמל לסכנת ההיפוך מנחמה להתנחמות, מתקווה לחורבן. האירוניה הכרוכה בשמו ובגורלו היא תזכורת כואבת עבורנו, שבהיעדר מוסר, הכוח שאנו מקבלים לידינו עלול להתהפך ולפעול נגדנו. ואולי זהו הפשר העמוק של שמו הקצר, בעל שתי אותיות בלבד. למרות שנועד לנחם את האנושות, נוח לא נקרא מנחם, אלא רק נוח. כי נוח נולד רק עם פוטנציאל לנחמה אבל לא עם הנחמה עצמה. באחריותו, ובאחריות בני דורו, היה לקחת פוטנציאל זה ולממש אותו בדרך הנכונה. ומשלא עשו זאת, הלך העולם לאבדון.

כמו הדור העשירי של נוח, גם אנו חיים בדור בעל פוטנציאל אדיר. ומכאן אחריותנו, לדעת לממש פוטנציאל זה בכיוון הטוב. לא רק הטכנולוגיה תקבע את עתידנו אלא האופן בו נבחר להשתמש בה. הרוח, היא זו שתקבע כיצד יראה סופו של הסיפור שלנו – האם נתקן עולם, נשגשג ונפרח, או שנביא בעצמנו לאובדן שלנו. הבחירה הזו תלויה אך ורק בנו.

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.