מה בין היונה לעורב

אי אפשר שלא לשים לב לעוצמה שבה בחרה התורה לתאר את הרוע שאליו הגיע האדם בתקופה שקדמה למבול. הביטוי "רק רע כל היום" הוא רק אחד מהביטויים שבהם משתמש הכתוב לתיאור מצבה הירוד של החברה, הלך רוחם ומחשבתם של הברואים כולם באותה תקופה. בתחילתה של פרשת "נח", שאותה נקרא השבת, שופכת התורה מעט אור על המציאות החברתית ששררה באותה העת:  

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ו, יא–יג)

המציאות כולה הושחתה, חמס וגזל נעשו חלק מההתנהלות היום-יומית, דברים שבשגרה. המצב החריף עד כדי כך שהאדמה עצמה הושחתה ונשחתה – "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם". זהו מצב בלתי נתפס שבו החי והדומם מושפעים ממעשיו השליליים ומהתנהגותו הפושעת של האדם. מה מביא את האדם להרגיש כל כך בטוח בעצמו שהוא מרשה לעצמו להתנהג כך?! איך אדם בשר ודם, יכול להגיע למעשים כל כך לא ראויים כנגד אדם אחר?

בכוחם של בני האדם, הן כיחידים והן כחברות מאורגנות, להגיע למצב פסיכולוגי- נפשי אשר בכוחו להוביל אותם למעשים חמורים ביותר. מצב זה מתרחש כאשר אנשים חיים בתחושת עליונות על אנשים אחרים. רק במקום שבו בני האדם רואים עצמם כמרכז העולם וכשליטים עליונים, כאשר הם חשים "ותחסרהו מעט מאלוקים", במצב הזה, נפתח המסלול הישיר לביצוע מעשים נוראיים אשר מבטלים את האדם שהוא לא אתה. ההיסטוריה מלאה באירועים מהסוג הזה, רק לפני כשבעים-שמונים שנה הרגיש העם היהודי היטב מה כוחה של אומה שמוּנעת מהיותה "הגזע הארי".

העורב החשדן

על נח הוטלה משימה כמעט בלתי אפשרית: לבנות מחדש את העולם שנחרב. אם נעיין בתיאור הרגעים שבהם נח מבין כי פסקו המים מן העולם ושכעת הוא צריך להתחיל לכלכל את צעדיו, נראה שנח בוחר להיעזר בשניים משותפיו לתיבה, בזה אחר זה, בעשיית המעשה הראשון לאחר המבול:

"וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ—לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה–כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה… וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ.." (בראשית ח, ו–יד).

משימתה של היונה ברורה: "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם". עם זאת לא מצוינת תכלית ברורה לשילוח העורב. גם תגובתו של העורב "וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב" תמוהה וטעונה ביאור. כך מבאר רש"י את התנהלותו המפתיעה של העורב:

"יצוא ושוב – הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו באגדת חלק" (רש"י, בראשית ח, ז).

על פי רש"י, נח הטיל על העורב שליחות כלשהי, אך הוא מצידו סירב לבצעה. הוא מסתובב סביב התיבה יצוא ושוב וחושד בנח בגילוי עריות. הוא חושד באדם שבו בחר הקב"ה להמשיך את זרע העולם, כמי שזומם לקחת את בת זוגו. במסכת סנהדרין מובא דו-שיח נוקב בין נח לעורב:

"'וישלח את העורב' – אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, שלא רצה לעזוב את התיבה. אמר לו: רבך (=הקב"ה) שונאני, ואתה (=נח) שנאתני. שציוה הקב"ה לקחת מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שניים. ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין הטהורים שבעה, ושולח ממין שניים. אם פוגע בי שר חמה או שר צינה ונמצא העולם חסר ברייה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך, ולכן אתה משלח אותי מן התיבה? אמר לו נח: רשע! במותר לי נאסרתי, בנאסר לי, בבהמות ובחיות לא כל שכן?" (סנהדרין קח, ע"א).

העורב חושד שנח מבקש לקחת את אשתו, הוא חושד שכולם שונאים אותו, הוא חושד בהכול ובכולם. העורב בטוח שהקב"ה שונא אותו, זה הסיפור שהוא מספר לעצמו. ציוויו הכללי של הקב"ה לקחת שבע מן הבהמות הטהורות, לעומת שתי חיות טמאות בלבד – נובע משנאה אישית כלפיו אישית. בעצם, העורב משוכנע שכל מה שקורה מכוון ומתוכנן בכדי לפגוע בו. מי שסובר שהוא מרכז העולם, ממילא יראה כל מצב כאיום אישי על חייו ועל מצבו.

כל אחד בוחר את משימתו הלאומית.

אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר[1] (1696-1743, מרוקו וא"י) עומד על מטרתו של נח בשילוח העורב ומדוע לא הגדיר נח משימה ברורה לשליחותו. לדידו, נח בכלל ניסה להיפטר מהעורב – אך ללא הועיל:

 "והוא אומרו וישלח את העורב ולא הזכיר לראות הקלו המים, כמו שאמר אחר כך בשליחות היונה, והוא העורב היה יוצא ושוב, פירוש נח מגרשו והוא חוזר, ונשאר בדרך זה עד יבושת המים" (אור החיים, בראשית ח, ז).

נח מבקש לגרש את העורב מהתיבה וכמה שיותר מהר, לא לחכות ליציאה של כלל בעלי החיים והעופות, אלא ברגע שהמצב מאפשר. המדרש בפרקי דרבי אליעזר, יכול להביא לנו הצצה לדמותו של העורב, שאולי היוותה את הטריגר לרצונו של נח. המדרש מספר לנו מה עשה העורב בעת ששהה מחוץ לתיבה:

"'וישלח את העורב' – לידע מה בעולם והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים וישב לו על מאכלו ולא השיב בשליחותו לשולחיו, שנאמר: 'וישלח את העורב ויצא יָצֹא ושוֹב'" (פרקי דרבי אליעזר, כג).

העולם כולו חרב, ישנה משימה לאומית עצומה על הפרק, לבנות את העולם מחדש – והעורב מתעסק עם נבלתו ועם מאכלו. העורב יספר לעולם את כל התירוצים מדוע מעל בשליחותו ומדוע בחר להתעסק עם נבלת אדם כמאכל ולא להביא את בשורת האדמה היבשה ליושבי התיבה, אך אחרי התירוצים – העורב הוא זה שייעלב, שייפגע, שיכעס ויהיה בטוח שכל מה שנעשה בעולם נועד לפגוע בו.

לעומתו, היונה מקבלת מנח הנחיה ברורה: "לראות הקלו המים". פעם אחר פעם היא יוצאת ושבה עד שבפעם השלישית היא שבה ובפיה ענף עץ זית. מבאר בעל "כלי יקר", כי מעבר לעלה הזית, הביאה איתה היונה את הפוטנציאל להביא אור לעולם:

"'ותבא אליו היונה לעת ערב וגו" – מה אכפת לנו בזה אם בערב היא באה ובבקר היא שבה או להפך? וכפי הנראה שהביאה אליו עלה זית להוציא מהם אורה אשר לעת ערב דווקא צריכין אליו" (כלי יקר, בראשית ח, יא).

היונה הלכה ובאה, שוב ושוב, עד אשר הביאה את פוטנציאל האור לעולם. העורב יצא והתעסק עם נבלת אדם אשר מצא על ראשי ההרים ואחר כך שב עם שק תירוצים ופגיעה אישית. כל אחד ומשימתו הלאומית.

נתכנס.

שנה שלמה חלפה מאז נכנס נוח לתיבה ועד לצאתו ממנה, נח זוכר היטב מה הביא לחורבן העולם – דפוסי פעולה אנושיים של "אני במרכז", "כוחי ועוצם ידי", "התנהגות חמסית שמקורה בתחושת עליונות", הם אלו שהובילו לפירוק החברה, לגזל, לביטול האחר ולפגיעה בכל רובד אפשרי. המעשה הראשון שיוזם נח לקראת היציאה מהתיבה הוא גירוש העורב. גירוש מי שלא למד ולא שינה את דרכו, אפילו דקה לאחר החורבן. מי שמסוגל להתעסק עם נבלת אדם למאכל עצמו, כאשר העולם זקוק לאורה גדולה כעת, אינו ראוי להיות ממחדשי העולם. אחרת, אי אפשר יהיה לבנות עולם חדש ומשופר.

נח מגרש את מי שסבור שהקב"ה פועל נגדו, תחושה הנובעת מאמונה כי הוא העולם והוא המרכז. נח מגרש את מי שלא מסוגל לקבל עליו משימה לאומית ברגע קריטי ונשאר עסוק בשאלות פרטיות, היעלבויות, האשמות וסוגיות לא רלוונטיות. מנגד, נח שולח למשימה הראשונה את היונה, המסמלת את המסירות, את הדבקות ואת אורו של עם ישראל. היא זו שמביאה את האור ואת הבשורה לעולם בתקופה קשה כל כך.

דפוס פעולה דומה הופיע שוב לאחר כמה דורות. בסוף פרשת נח מתארת התורה כיצד שמו להם אנשי בבל למטרה את הצבתם במרכז ההוויה, הם בונים בניין ענק כדי שכולם יוכלו לראות אותם: "ונעשה לנו שם" (בראשית יא, ד). התגובה האלוקית לא איחרה לבוא – "ומשם הפיצם ה' על כל פני הארץ".

אמנם, יש אנשים שמעשיהם קשים וחמורים אפילו יותר ממעשה העורבים, הם אותם 'עורבים' המנסים לחקות את מעשי ה'יונים':

"אמר לו: מפני מה העורב הולך ברקידה? אמר לו: פעם אחת ראה עורב ליונה הולך בטוב הליכה יפה יותר מכל העופות. ישר בעיניו הליכת יונה, אמר בלבו: אלך גם אני כמותה. והיה משבר עצמו בהליכה, והיו העופות משחקין בו. נתבייש העורב ואמר אחזור להליכתי הראשונה. בא לחזור ולא היה יכול כי שכח הליכתו הראשונה. והיה כמרקד ולא עלתה בידו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה" (אוצר המדרשים, אלפא ביתא דבן סירא).

נח גירש את העורב לבלי שוב, אנשי בבל נפוצו ברחבי העולם, אך לצערנו דפוסי ההתנהגות של העורב ושל אנשי בבל עדיין קיימים בעולם. אמנם, טבעו של האדם הוא לרצות להיות במרכז, הוא לקבל קצת כבוד ואגו על מעשיו ובכך מרביתנו, לפחות אני, חוטאים לעיתים. תחושת המרכזיות היא תחושה נעימה, כל אחד מאיתנו רוצה לפעמים לטעום ממנה.

הבעיה מתחילה כאשר חטא זה מתחיל להיות חלק מהותי מהאדם, כאשר זאת דרך חיים, כאשר אנחנו מבינים בעומק שאנחנו לא המרכז ואפילו לא קרובים לזה. אל לנו לקבל דפוסים אלו; בכוחנו לבחור להיות היונה ולעשות כל שביכולתנו להוסיף אורה בשעה שהעולם זקוק לנו, ולא לעשות כמעשה העורב, אשר היה עסוק בעצמו, בעת שהעולם היה זקוק לכל כוח אפשרי.

שנזכה.

———————–

[1] ר' חיים בן עטר – מכונה "אור החיים הקדוש" על שם פירושו. 1969-1743, נולד במרוקו ועלה לא"י. מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה.