אחדות או אחידות

אחדות או אחידות[1]

סביבת העבודה שבה אנו עובדים משפיעה באופן ישיר ומשמעותי על יכולתנו לחשוב באופן בהיר וחד, לקבל החלטות מדויקות ואיכותיות יותר. ככזו, הסביבה שבה אנו פועלים משפיעה על אפשרותנו להשיג את יעדינו ואת מטרותינו, גם אם אנחנו מודעים לזה וגם אם לא. ניקח לדוגמה שני סוגי דיונים, שעימם נפגשים כולנו מפעם לפעם.

ישנם דיונים שבהם עולה נושא מסוים ובו מוצגות כמה אפשרויות או דילמות מקצועיות (כך במקרה הטוב; במקרה הפחות טוב, מוצגת אפשרות אחת וגם היא מוצגת כאין בלתה), שמתוכן יבחר מקבל ההחלטות את ההחלטה הנכונה ביותר על פי שיקול לדעתו. לאחר מכן, ישאל מנהל הדיון לשם הנימוס אם יש למישהו משהו להגיד – וממשיכים הלאה לדיון הבא. דיונים אלו בדרך כלל שבלוניים ולקונים, לעיתים הם די משעממים, והרבה פעמים חסרי יצירתיות ופחות מאתגרים את הנוכחים. לא מעט מהאנשים יושבים בדיונים מסוג זה על תקן "כותבי רשומות".

אך ישנם דיונים שנראים אחרת. דיונים שבהם מנהל הדיון לא יחשוש לתת למשתתפים להביע את דעתם באופן חופשי. בדיונים אלו ייקחו חלק גם אנשים בעלי דעה עצמאית אשר אינם מפחדים להגיד את דעתם כאשר היא מנוגדת לחלופות המוצגות או לעמדה הרווחת. אלו הם דיונים לאנשים שאינם חוששים לאתגר את המערכת, לצאת נגד מוסכמות ולפעמים לשחוט כמה פרות קדושות. ובקיצור: לחשוב אחרת. בהרבה מן המקרים, הדיונים האלו יניבו תוצאות אחרות לגמרי.

לבחירה בחוסר הבעת עמדה השלכות משמעותיות. להבעת הסכמה אוטומטית או אי-הבעת עמדה באופן קבוע, השלכות הרות אסון וככל שהדיונים עוסקים בנושאים הרי גורל, כך גדלה הסכנה.

פרשת "נח" אשר נקרא השבת, תלמד אותנו שאי-הבעת עמדה כאידיאולוגיה, כתפיסת עבודה, הביאה לפיזורו של המין האנושי בעולם. כך מתארת התורה את אחת מהפרשיות המרתקות והסתומות כאחד:

"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים אֲחָדִים… וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה', לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר… וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ" (בראשית יא, א–ט).

לאורך הדורות ניסו גדולי הפרשנים להבין את עניינה של פרשה זו ונתקלו בקושי. כפי שמסביר רבי דון יצחק אברבנאל[2] (1437-1508, פורטוגל):

"ענין דור הפלגה נבוכו בו המפרשים חדשים גם ישנים לדעת מה פשעם ומה חטאתם שבעבורו נתחייבו לעונש ההוא מבלבול הלשונות ופזור הארצות ואיך היה מתייחס אותו העונש לאותו המרי. וכבר באו על זה המדרשים אבל בלתי מתיישבים על פשוטו של מקרא" (בראשית יא, א).

תכליתו של מגדל בבל

על אף חוסר השגתנו בנושא, ניתן להציע לקח רעיוני הנלמד מן הדברים. לשם כך עלינו לשאול: מה משמעות הביטוי "שפה אחת ודברים אחדים" אשר נראה כלב הבעיה? אם מדובר בשפת דיבור אחת לכולם, מה בכך הצדיק את פיזור האנושות בכל קצוות תבל ואת שינוי שפתם?

הרד"ק[3] (1160-1235, צרפת) מסביר שכולם אכן דיברו שפה אחת במובן הכי פשוט, מה שסייע להם להגיע להסכמה אחת ברורה. הסכמה זו הייתה ההחלטה למרוד בקב"ה ולעבוד עבודה זרה. זאת הייתה תכליתו של המגדל, ובכך הוצדקה הפצתם בארץ:

"ויהי כל הארץ" – כל בני הארץ היו שפה אחת, כלומר לשון אחד היו מדברים כלם והוא לשון הקודש… ודברים אחדים, הסכמה אחת היה להם… והסכמתם היתה ללכת בארץ ולבקש להם מקום רחב ידיים וישכנו שם כלם ולא יפוצו הנה בהיותם לעם רב… ולפי שהיו כולם מדברים שפה אחת היו יותר קרובים להיות בהסכמה אחת, ובבראשית רבה לשם עבודה זרה נתכוונו, אמרו לא כל הימנו שיבחור לנו את העליונים באו ונעשה עמו מלחמה" (בראשית יא, א).

רבי יוסף בכור שור[4] (מבעלי התוספות, המאה ה-12), מסביר שבדור זה היו כולם שולטים בשבעים לשונות. קרי, בניגוד למה שחשבנו לא הייתה שפה אחת לכולם, אך במצב זה השפה לא היוותה מכשול בעבורם ליצירת מוסכמות. ההסכמה שהתקבלה לא הייתה מצד עבודה זרה, אלא מצד ביטול ציווי הקב"ה לפרות ולרבות בארץ כולה ולכבוש אותה. בניגוד לצו האלוקי, הם ביקשו להתיישב בבקעת שנער. תכליתו של המגדל, לפי הסבר זה, הייתה לשמש סימן חזרה למקום מושבם במידה ויתרחקו ממקום היישוב:

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. שהיו כולם יודעים ע' לשון… נבנה לנו עיר ומגדל. גבוה למראה … נעשה לנו שם. שיהיה שם המגדל והעיר יוצא למרחוק שאם נלך לארץ המרחק נדע לשוב כאן, כל מי שנשאל לו הדרך יודעים כי הכל ידברו ממנו וגם נראה אותו למרחוק, פן נפוץ על פני כל הארץ. ובקשו לבטל מה שגזר הקב"ה ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית יא, א–ה).

בדרך דומה מסביר גם רבי חיים בן עטר, אור החיים הקדוש.

הנצי"ב מוולוז'ין[5] (1816-1893, פולין) מסביר באופן מתוק ומיוחד את משמעות הביטוי "שפה אחת ודברים אחדים" כאובססיה לאחידות:

 "שפה אחת – זה גרם לחטא אחד. היינו שיסכימו לשבת כולן בקבוץ אחד… ודברים אחדים… ללמדנו דלא משום הדברים התעורר הקב״ה, כי אם בשביל שהיו אחדים. יהיו מה שיהיו… וראשו בשמים. זה ודאי לא יעלה על הדעת שיהיה עיר אחת לכל העולם אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת. ע״כ נצרך שיהיה ראשו בשמים… אנשים משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר. דבלי זה אינו מועיל המגדל… אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת.

ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות בני אדם שווים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת. על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם" (העמק דבר, בראשית יא, א–ה).

תכליתו של המגדל, מסביר הנצי"ב, הייתה לתצפת על החברה ולאתר אנשים החושבים ופועלים אחרת מהמקובל. משימתן הייתה אחת – ביטול החשיבה העצמית. בדור הזה לא הייתה זכות לחשוב אחרת, לא היה יכול אדם להחזיק בדעה שונה מהדעה שמישהו קבע שהיא הדעה היחידה. כולם היו חייבים להסכים על אותה דעה שקבעה ואכפה "משטרת המחשבות" ולפעול באופן זהה ואחיד.

האסון שבאחידות

"שלא משום הדברים התעורר הקב"ה, כי אם בשביל שהיו אחדים". הקב"ה לא כעס על חטאי הדור, חמורים ככל שיהיו ובוודאי שהיו כאלו, כמו אלו אשר הבאנו מעלה. הקב"ה כועס על היות הדור "אחידים"! דור המבקש שכולם ידברו שפה אחת ודברים אחדים, דור שמבטל את המחשבה העצמית של האדם, דור שאינו מאפשר עצמאות – סופו להשיג בדיוק את המטרה ההפוכה. הוא יפוזר בעולם, לא תהיה שום יכולת לאכוף מחשבות ודעות ולנצח נצחים שמו יהיה "דור הפלגה".

אחידות מובילה להתרסקות החברה, כפי שתוכיח רוסיה בתחילת המאה ה-20 ומשטרים אחרים בהיסטוריה. כשיש אידיאולוגיה אחת והיא התכלית, כל מי שאינו מסכים – נעלם ואינו נחשב. במצב הזה אין משמעות לבני האדם, האדם היחיד אינו רלוונטי, אין לו מקום משלו והוא נעלם כלא היה. האידיאולוגיה השולטת היא הדבר היחיד שאותו משרתים ושבעבורו פועלים.

בכך מוארים דברי המדרש הבא בנוגע לאופן בניית המגדל:

"ר' פנחס אומר: לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, ומה היו עושין, היו מלבנים לבנים ושורפים אותם כיוצר חֶרֶשׂ, עד שבנו אותו גבוה כשבעה מילין. … ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לְבֵנָה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דרבי אליעזר (היגר חורב, כד)).

כאשר המגדל הוא התכלית עצמה, כאשר האידיאולוגיה היא הדבר היחיד שמשנה ואין שום יחס לפרט – אין זה משנה שתחת המגדל קבורים גלים על גלים של עצמות של בני אדם. הלבנה היא המהות, המגדל הוא המטרה – והאדם נעשה לאמצעי בלבד, עוד כלי עבודה.

נחתום בדבריו של בעל ה"כלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ'[6] (1550-1619, צ'כיה), אשר קריאתם הייתה בעבורי כקריאת נבואה נוראית, נבואה שבכוחנו ומחובתנו לשנותה. הדברים נכתבו לפני יותר מ-400 שנה אך נותרו רלוונטיים להיום ואולי יותר מתמיד. דבריו הם קריאת אזהרה לכלל החברה הישראלית:

"אמנם באמרם דבר זה ירד ה' לסוף דעתם כי יהיה הכל בהפך ממה שחשבו ואדרבה ישנו עם אחד ואימתי כשהוא מפוזר ומפורד, שאין לשום אחד עסק עם חבירו אז יהיה לעם אחד. אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה אז יפלו במלחמה גדולה מזו, והוא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו כי כנוס לרשעים רע להם, ומאחר שאמרו ונעשה לנו שם, אם כן כל אחד ירצה להשתרר על חבירו ולהיות גבוה ממנו כי זה מצוי בין הכיתות העושים כל מעשיהם למען ספר שמם על כן טוב לפזרם ולמונעם מבנין זה" (בראשית יא, ב).

אחידות היא אסון חברתי ולאומי. אחדות, לעומתה, היא מטרה שחייבים לשאוף אליה כל העת ובכל העוצמה. חברה שכל תכלית חבריה היא להאדיר כל אחד את שמו – אין לה קיום. הצעד הראשון בדרך לאחדות הוא ההבנה שלכל אחד יש מקום בחברה ולא משנה מה עמדתו ומה דעתו וכיצד הוא חושב, גם אם לא מסכימים עם הדעות, אבל יודעים להכיל את הדברים. חובה עלינו להסתכל על החברה הישראלית בענווה, ולהבין שיש דברים חשובים יותר מכבודנו ומתפקידנו, להבין שמלחמה על שררה וכבוד, תפרק אותנו מבפנים. לא אנחנו העיקר, אלא האומה! יש משהו גדול מאיתנו והוא האומה הישראלית, אומת הנצח, אומה מאוחדת ולא אחידה.

שנזכה להפנים כי כל אחד אינו לבנה של מגדל בבל, אלא אדם חושב ועצמאי שהוא חלק מבניית האומה הישראלית הכוללת.

——————————–

[1] פרשת נח, תשע"ט.

[2] רבי דון יצחק אברבנאל – 1437-1508, פורטוגל. מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי. פירש את התורה ואת הנביאים וכיהן בין היתר כשר האוצר של מדינת פורטוגל.

[3] רבי דוד בן יוסף קמחי (רד"ק) – 1160-1235, צרפת. מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים של השפה העברית.

[4] רבי יוסף בכור שור – המאה ה-12, צרפת. מבעלי התוספות, פרשן מקרא הדוגל בפשט, פרשן התלמוד. מתלמידיו של רבנו תם.

[5] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין – (1816-1893, פולין). ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.

[6] רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, "הכלי יקר", 1550-1619, צ'כיה, פראג. היה רב, דרשן, ראש ישיבה ואב"ד בעיר פראג במקביל למהר"ל ולשל"ה.

שנזכה. שבת שלום.