דמוקרטיה היא לא שלטון הרוב. תרגום מדויק של המילה דמוקרטיה מהלשון היוונית מלמדנו שדמוקרטיה היא שלטון העם (דמוס – עם; קרטוס – שלטון). אך מיהו העם? שאלה זו היא השאלה הגדולה של כל דמוקרטיה.
ביוון הקדומה היה מקובל שהעם הוא חלק מאד מסוים מתוך מכלול בני האדם החיים במדינה. בעם לא נכללו נשים, עבדים וזרים, שהיו חסרי זכות בחירה. למעשה, עד המחצית השנייה של המאה העשרים לא היה ברור שבעם כלולים כל אזרחי המדינה. צרפת העניקה זכות בחירה לנשים רק ב-1944 ושוויץ רק ב-1971.
כיום אנו חיים בעידן אחר. זכות הבחירה מוענקת בשווה לכל האזרחים הבוגרים במדינה, ללא הבדל מגדר ומגזר. ואולם, הענקת זכות בחירה לכלל האזרחים איננה החותם האחרון של המבחן הדמוקרטי. שכן דמוקרטיה מתקיימת לא רק בעת בחירות אלא גם לאחריהן. האם השלטון הנבחר ישרת אך ורק את האינטרס של הרוב שבחר בו או שהוא ישרת גם את המיעוט שלא בחר בו?
שאלה זו היא מבחנה הגדול של הדמוקרטיה. גם כשהשלטון נבחר על פי רוב, אנו מצפים ממנו לשרת את כלל העם. המיעוט המפסיד אינו מתאדה ונעלם לאחר הבחירות אלא ממשיך להתקיים כישות בעלת עמידה. דבר זה מטיל חובה על השלטון להשתמש מצד אחד בכוחו כדי לממש את המטרות שלשמן נבחר, אך מצד שני להימנע מפגיעה בזכויותיו של המיעוט. מורכבות זו היא הקו הדק המבחין בין שלטון הרוב לבין עריצות הרוב.
כיצד מתנהלים במתח כזה? פסוק אחד מפרשת משפטים מבקש לספק מענה לכך.
*
אנו מצויים רגעים ספורים לאחר שעם ישראל חווה מעמד נשגב שבו שמע את אלוהים מדבר אליו מן ההר ואומר לו את עשרת הדברות. כשאלוהים מדבר, המלים גבוהות, נועזות, מוחלטות. אך מגיע זמן שבו ההצהרות הגדולות צריכות לרדת אל המציאות, אל חיי היום יום, ואז אנו מגלים שהחיים מכתיבים קצב אחר, מורכב יותר.
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מצווה משה, ואנו נכנסים לעולם אחר מזה שהכרנו. אם במעמד הר סיני, אלוהים הציג עצמו כמשחרר עבדים, כאן נקרא על דינו של העבד העברי, שמסתבר שממשיך להתקיים גם לאחר היציאה ממצרים. אם בעשרת הדברות נאסר לגנוב, כאן נקרא על מי ששלח ידו ברכושו של חבירו ונמכר לעבדות כדי לשלם את חובו. ואם בעשרת הדברות נדרשנו לכבד אב ואם, כאן נקרא על בן שבלהט הויכוח קילל את אביו ואת אמו. זו דמותה של תורת המשפטים. היא יורדת אל החיים ומתמודדת עם מציאות פחות אידיאלית, שבה נרשמים נפילות וקשיים.
בין כלל הדינים והמשפטים שבפרשה, מופיע ציווי אחד המורה לנו כיצד להתנהל במצבי ספק. קולו הברור של אלוהים כבר אינו נשמע, והאדם מחפש דרך שתנחה אותו בנתיבי החיים. כך מנחה אותו הפרשה:
לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות.
אלו מלים מתעתעות, האומרות לכאורה דבר והיפוכו. הפסוק פותח בלשון שלילה, האוסרת על אדם ללכת בעקבות רבים לרעות, לאחר מכן מדבר על תגובה כלשהי של האדם לריב, ובסופו הוא קובע שכן יש ללכת בעקבות הרבים. המסר כאן מבלבל. האם הכרעת הרוב היא מדד לדרך הנכונה או לא? האם יש ללכת אחרי רבים או אין ללכת אחריהם?
*
למעלה משלושת אלפים ומאתיים שנים לאחר שפסוק זה נכתב, יעמוד הוגה צרפתי ויכתוב דברים דומים להפליא בהקשר הפוליטי. אלכסיס דה-טוקוויל נשלח בשנות השלושים המוקדמות של המאה ה-19 על ידי ממשלת צרפת לארה"ב כדי לבחון את בתי הסוהר שם. בעקבות שליחותו, פרסם דה-טוקוויל מסמך ארוך בין שני כרכים בשם 'הדמוקרטיה באמריקה', שהפך לאחד הטקסטים החשובים בספרות המודרנית. בהתייחס למשטר הדמוקרטי הנהוג בארה"ב הוא כתב את הדברים הבאים:
העיקרון שבתחום הממשל יש לרוב העם הרשות לעשות הכל הוא חוטא ונתעב, ואף על פי כן הריני תולה ברצונו של הרוב את כל השלטון במדינה. כלום אני סותר את עצמי?
הנה לפנינו סתירה שכמוה מצאנו בפסוק. לדעת דה-טוקוויל, את כל השלטון יש למסור בידי הרוב, אך שלטון הרוב אינו רשאי לעשות את הכל. כיצד מתכללים הדברים אלה עם אלה?
פתרונו של דה-טוקוויל לסתירה הוא שתמיד הרוב שולט, רק השאלה היא ביחס למי אנו מודדים את הרוב. בהתנהלות שגרתית, רוב העם הוא ששולט, ובידו נמסרים הכוח והסמכות. אך כאשר אותו רוב מבקש לבצע מעשי עוול ורשע, איננו פונים לרוב העם אלא לרוב בני האדם בעולם, הדורשים צדק ויושר, ונוהגים לפי רוב זה. על פי דה-טוקוויל, רוב עלול להתנהג בצורה פושעת בדיוק כמו דיקטטורים בודדים. ההבדל ביניהם הוא כמותי ולא איכותי, ולכן את כוחו של הרוב יש להגביל ולמנוע ממנו לעשות ככל שהוא חפץ, ובעת הצורך עלינו לפנות אל הרוב האוניברסלי כדי לעצור אותו. בלשונו של טוקוויל: "כשאני מסרב לציית לדין עוולה, איני שולל בשום פנים מהרוב את הזכות לצוות; אני פונה רק מריבונותו של עם לריבונותה של האנושות".
זהו גם פתרונו של הצו המקראי, אלא שבמקום ריבונותה של האנושות של דה-טוקוויל, התורה מציבה את ריבונותו של האל. כאשר מדובר בעניינים ניטרליים, מצווה האדם לנהוג על פי רוב. זו הדרך הסבירה להכרעת ספקות, ו"אחרי רבים להטות". אבל דעת הרוב אינה יכולה להחליף את סולם הערכים בנוגע לטוב ולישר. כשמדובר במקרה של "לרעות", כלומר כשדבר מסוים מנוגד לצדק וליושר, אין כל תוקף להכרעת הרוב. האדם הישר צריך לדבוק בדעת המיעוט ולהימנע מביצוע הרע. כך נפסקה ההלכה מאז ולדורות, שאין האדם מחוייב להישמע אפילו לצו המלך, אם הדבר נוגד את משפטי התורה.
*
בדרך הזו מסביר הנצי"ב את הפסוק כולו (בפירושו 'העמק דבר'):
לא תהיה אחרי רבים לרעות – אם רבים עושים רעה בבירור, לא תלך אחריהם אף על גב שרבים המה.
ולא תענה על ריב – אם יתקוטטו עמך עבור זה לא תענה על ריבם אלא תהיה נאלם דומיה ועושה שלא כמותם.
אבל לנטות – אם הדבר שקול אצלך איך לנטות כאלו או כאלו, אזי אחרי רבים להטות – יש לילך אחרי דעת רבים שמסתמא כדעות הרבים הוא הטוב והישר.
צו התורה מחייב אפוא את האדם לנהוג תמיד בשיקול דעת. הכרעת הרוב לגיטימית בתחומים ניטרליים, אך כאשר הרוב תומך ברע, אסור לאדם ללכת בעקבותיו או לקבל את הטיעון שהרוב תמיד צודק. ערכים של טוב ורע עומדים מעבר לשיקולים של רוב ומיעוט.
המסר העולה מכאן הוא ברור. הכרעת הרוב היא אמצעי להתנהלות חברתית אך היא אינה ערך בפני עצמה. ממילא, כאשר הכרעת הרוב מתנגשת בערכים בסיסיים של טוב ורע, הערכים גוברים על הרוב, ולא ההפך. גם מאות אלפי בני אדם שתומכים בעשיית רע, לא יכולים להכשיר אותו. החובה הדתית והמוסרית היא לדבוק בטוב, גם כשהוא בדעת מיעוט.
מסיבה זו איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתפק כיום במשטר דמוקרטי פורמלי. כדי שדמוקרטיה אמיתית תתקיים איננו זקוקים רק לבחירות כל כמה שנים אלא בעיקר למסד ערכי שיקבע את מרחב הפעולה הלגיטימי של שלטון הרוב. עלינו להציב את הערכים מעל הפוליטיקה; לא לכפוף אותם אליה.
*
תובנה זו מובילה אותנו להערכה מחודשת של המיעוט במשחק הדמוקרטי. המיעוט איננו רק הצד המפסיד, שצריך להשלים עם חולשתו. למיעוט יש תפקיד מכונן בדמוקרטיה – לשמור על גבולות הכוח של הרוב. כשהמיעוט נלחם על זכויותיו ומתנגד לפעולות השלטון הוא מזכיר שלא כל מה שהרוב מחליט הוא בהכרח כשר. כך המיעוט מגן לא רק על עצמו אלא גם על דמותה הערכית של החברה כולה. לכן חשוב תמיד לשמר את המיעוט ולא למחוק אותו.
מעניין לראות שעיקרון זה חדר להלכה היהודית בתחומים רחבים. כאשר קהל מבקש להתיר חרם כלשהו, ויש לכך מתנגדים, הולכים על פי הרוב ומתירים את החרם. ואולם, נפסק להלכה ש"מי שלא הסכים בהתרה, לדידיה (=עבורו) לא הותר" (שולחן ערוך יורה דעה רכח, לא). גם בדיני איסור והיתר, כאשר נפסק על חתיכת איסור מסוימת שהיא בטלה ברוב, אסרה ההלכה על אדם אחד לאכול את כל החתיכות שבתערובת יחד, שכן ודאי שהוא אוכל בשעה זו את המיעוט האסור שקיים שם (שם קט, א). עיקרון זה הגיע גם לסנהדרין שנחלקת בדין מסוים. ההלכה נפסקת כדעת הרוב, ואולם חכמי הסנהדרין, בעלי דעת המיעוט, חייבים לנהוג לעצמם (בלא להורות לציבור) כדעתם. דעותיהם של יחידים במחלוקות חכמים גם השתמרו במשנה כדי לאפשר בעתיד לנהוג כמותם (עדויות א, ה).
המכנה המשותף לכל הדינים הללו הוא שכולם נובעים מהוראת הכתוב "אחרי רבים להטות", ויחד עם זאת בכולם המיעוט אינו בטל אלא ממשיך להתקיים גם לאחר ההכרעה. המשך קיומו של המיעוט מוכיח שהכרעת הרוב אינה מבטאת את האמת ואינה בעלת מטען ערכי. ההכרעה על פי רוב היא רק אמצעי להתנהלות תקינה במקרי ספק, אך עדיין יכולה להיות לגיטימציה לעמדות חלוקות.
ייתכן שעיקרון זה מרומז במונח "להטות". הטייה היא לא הליכה, כפי שצווה ביחס לאלוהים "והלכת בדרכיו". הטייה היא תנועה לכיוון מסוים תוך אפשרות של חזרה לדרך הראשית. בכך התורה קובעת שהרבים לא קובעים את דרך הישר אלא הם רק מכתיבים לנו כיוון זמני. ברגע שהרבים יבחרו ברע, אסור לנו ללכת בעקבותיהם אלא בדרך הראשית של הטוב, ואז לשון האיסור חדה: "לא תהיה אחרי רבים לרעות", כלומר, אסור לנו להיות חלק מהרע.
*
מדינת ישראל מתנהלת באופן דמוקרטי, אבל מצבה כיום רחוק מאד מהחזון שהציבה התורה. כי לא במקרה, פרשת 'משפטים' ניתנה לאחר פרשת 'יתרו', בה ניתנו לעם ישראל עשרת הדברות. אותם עשרה עקרונות, שנחקקו באבן, היוו את המסד הערכי של העם הנבחר. הם היו החוקה שלו. במצב כזה ניתן לתת לרוב את הכוח לשלוט משום שיש אפשרות להגביל אותו. גבולות המשחק ברורים. אך כיום, מדינת ישראל מתנהלת ללא חוקה, ובהיעדר חוקה, מי שקובע את גבולות המשחק הם השחקנים עצמם – הפוליטיקאים והשופטים שמתקוטטים ביניהם מי יגבר על מי. ברור שבמצב שכזה אי אפשר לשחק. אם כל קבוצה תזיז את הקווים באופן שהיא רוצה, לא יהיה לנו מגרש.
לכן מדינת ישראל זקוקה היום יותר מכל לחוקה. לא הפוליטיקאים אמורים להכתיב אותה וגם לא שופטי בית המשפט העליון. מי שיקבע את המסד הערכי שלנו בארץ הזו יכול להיות רק העם עצמו. צריך לכנס מחדש את אסיפת העם. להביא נציגים מכלל החברה הישראלית, מכל המעמדות ומכל המגזרים, שינסחו יחד את הברית שקושרת אותנו כאן יחד. רק כאשר יהיה בידינו מסמך שכזה, גבולות המשחק יהיו ברורים. רק אז, הרוב יוכל לשלוט ומגבלותיו יהיו ברורות.
זו דמותה האידיאלית של חברה דמוקרטית. רק במציאות שכזו, השלטון שנבחר על ידי הרוב ישרת את כלל העם. ראוי ללמוד מן התורה את הדרך הישרה לשם.
*
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.
120.00₪
125.00₪
120.00₪
35.00₪
120.00₪
25.00₪
30.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
70.00₪
75.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
50.00₪
130.00₪
125.00₪
25.00₪
95.00₪
35.00₪
59.00₪
