עין תחת עין

פרשת משפטים עוסקת בעיקרה בדינים, ביחסים שבין בני האדם והמקרים היכולים לעלות מתוך יחסים אלו. דוגמה לכך היא דיני נזיקין העוסקים בפגיעה של אדם אחד ברעהו, ואחד הנושאים הנידונים בעניין זה הוא מה דינו של אדם שהזיק לגוף חברו:

וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:

לכאורה התורה מציגה פתרון של מידה כנגד מידה- את אותה הפגיעה שפגע בזולת פוגעים בו, עין תחת עין. אבל חכמים עסקו בשאלה זו (בבא קמא פד.), והסיקו שלא מדובר במעשה פיזי ממש:

עין תחת עין – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? היה רבי אלעזר אומר: מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כ״ד:כ״א). הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה ונזקי בהמה לנזקי אדם. ומה נזקי בהמה לתשלומין אף נזקי אדם לתשלומין. (מכילתא דרבי ישמעאל).

השאלה המתבקשת מהפסוקים אינה דווקא מדוע הסבירו זאת חכמים בצורה זו- שהרי מלבד הלימוד וההיקש אפשר להסביר זאת בכך שהוצאת עין או איבר לאדם אחר היא אכזרית ולכן נמנעו מכך, אלא מדוע לא פסקו זאת ביחס למכה נפש? הרי הפסוק הקודם מסתיים במילים נפש תחת נפש- ובעניין זה יש דעות בפרשנים שסוברים נפש ממש,  אם כן מה ההבדל?

הרב יוסף בכור שור ממקד את פירושו בשאלה זו, ומתייחס להבדל שבין המקרים:

עין תחת עין – דמי עין תחת עין, כך פירשו רבותינו, ונתנו טעם וראייה לדבריהם בבבא קמא. וכן שורת הדין, והפסוקין מוכיחין שהוא דמי רגל. שכשאדם ממית אדם, אין לפייסו בממון, ומשום הכי נהרג, אבל באיבריו מה יועיל אם יטלו כמו כן מום בחבירו, מוטב לו שיתן לו ממון לפרנס את עצמו…

הדגש ששם הרב הוא שהענישה אינה באה רק כדי 'להחזיר' לפוגע, שהרי אם זו הייתה המטרה היא הייתה מתבטאת דווקא בענישה של מידה כנגד מידה, וגם הבחינה החינוכית- שאכן קיימת בענישה, אינה עיקר הדברים. לעומת זאת בדברי הרב דווקא הקורבן הוא המרכז- מה יעיל לקורבן יותר שיפגעו בפוגע או היכולת להמשיך את חייו בצורה מכובדת?

כאשר מדובר בנפש תחת נפש, הקורבן מת ולכן המוקד הוא על החברה- מה יגרום לכך שלא יחזור המקרה שוב, ולכן העונש הוא במלוא חומרת הדין. לעומת זאת, בפגיעה הגופנית אדם עלול לאבד את היכולת לחיות בצורה מכובדת ולכן התועלת הגדולה יותר היא למצוא כיצד לאפשר לו לחיות בכבוד.

וגם מבחינה חברתית יש לכך השלכה: אדם שמאבד את היכולת להתקיים עלול להפוך לנטל על החברה, הסביבה תצטרך לעזור לו להתקיים וזה יכול לבוא על חשבון נזקקים אחרים, ולכן במקום לפתור זאת בהטלת מום ובכך להוסיף עוד אדם שיזדקק לחסדי הסביבה, מעדיפה התורה לחייב את הפוגע לשאת באחריות למעשיו ולנפגע- לחייב אותו בממון.