עגלת קניות

מה ראו דינין לקדום לכל מצוות שבתורה?

מה ראו דינין לקדום לכל מצוות שבתורה?

פרשת משפטים מתחילה בדינים הקשורים בתחום שבין אדם לחברו אך מדוע לא פותחת התורה במצוות הקשורות ב-אנוכי ה' אלא דווקא באלו הקשורות ב-לא תגנוב?

להדפסה

על פי מניינו של בעל ספר החינוך, עד פרשתנו ניתנו ארבעים ואחת מצוות. בפרשתנו לבדה, פרשת משפטים, ניתנות ארבעים ושלוש מצוות, דבר המעיד על מפנה בדרכה של התורה מעתה: עד פרשה זו עוסקת התורה בעיקר בסיפור התהוות העם, ומעתה היא עוסקת בעיקר התורה:  מערכת המצוות והחוקים.

המדרש במכילתא אומר:

ואלה המשפטים- רבי שמעון אומר: מה ראו דינין לקדום לכל מצוות שבתורה? שכשהדין בין אדם לחברו – תחרות ביניהם, נפסק הדין- נעשה שלום ביניהם. וכן יתרו אמר: אם את זה תעשה… וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

השאלה שבעל המדרש מעלה היא מדוע בחרה התורה להתחיל את המסכת הארוכה והגדולה של הצווים לעם ישראל דווקא במצוות אלו – בדינים?  וצריך להסביר: נוהגים לחלק את המצוות היא לפי מצוות שבין אדם למקום- לקב"ה, ומצוות שבין אדם לחברו. מה שמאפיין בעיקר את המצוות שבפרשת משפטים הוא שהם שייכים לתחום המצוות שבין אדם לחברו – בעיקר עניינים משפטיים השייכים ליחסים שבין בני אדם ומוגדרים על ידי בעל המדרש כדינים.

ספר בראשית עוסק במשפחת אברהם, ספר שמות מתחיל בשינוי גדול – הוא עובר לעסוק בעם ישראל ובעיקר במעשה הגדול של גאולת עם ישראל על ידי הקב"ה, גאולה שעצם מתחילה את ההיסטוריוגרפיה של עם ישראל  (להבדיל ממשפחת אברהם שאת ההיסטוריוגרפיה שלה מתחילה התורה בלך-לך). גם בתוך ספר שמות ישנה חלוקה: חלקו הראשון הוא יותר סיפורי, אך מפרשה זו , משפטים, יש מעבר לדגש על מתן המצוות, ולכן אנו חוזרים בעצם לשאלה: אם כאן מתחילה בעצם העברת המצוות לבני ישראל, מדוע לא פותחת התורה במצוות הגדולות, כגון המשכן, הקורבנות ענייני הכהונה – כול אלו מבטאים את הקשר אל הקב"ה ואת עבודתו. המקום זאת פותחת התורה במצוות שנראות כשייכות לתחום היותר אפור, לתחום המשפט וליחסים שבין בני אדם – דיני נזיקין, גנבות וכדומה? מדוע לא פותחת התורה במצוות הקשורות באנוכי ה' אלא דווקא בלא תגנוב?   

 

 

הקב"ה בחיי היום יום

בעל המדרש עונה על שאלה זו כך:

שכשהדין בין אדם לחברו – תחרות ביניהם, נפסק הדין- נעשה שלום ביניהם. וכן יתרו אמר: אם את זה תעשה… וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

ונראה שאפשר להבין את תשובתו לשני כיוונים:

האחד הוא החשיבות של החוק והמשפט בתוך עולם התורה והשני הוא עד כמה חשוב השלום בעיני התורה. את חשיבות החוק והמשפט לחברה אפשר להבין ברמה הבסיסית והיא שחברה תקינה לא יכולה להתקיים ללא מוסדות ששופטים ומפשרים בין חבריה. חוקים למעשה מאפשרים את התנהלות החברה ואת יציבותה, ומאפשרים לה להתקיים. ולכן, בעצם מדובר כאן על הבסיס לקיום החברה – בסיס שבלעדיו אי אפשר בכלל לדבר על התנהלות חברתית הכוללת משכן ומעמד כהונה.

הדת היהודית היא דת קהילתית- ישנן לא מעט מצוות שאי אפשר לקיים כיחיד, והמצוות החשובות ביותר בעבודת ה', כגון עבודת הקורבנות, אינן יכולות להתקיים ללא מערכת הירארכית מסודרת שבה יש מעמד כהונה שנתמך על ידי כלל החברה והוא משרת את כלל החברה, ולכן עוד לפני שציוותה התורה על המצוות הקשורות בקשר עם הקב"ה, על המשכן והקורבנות, היא קודם כל שמה את הדגש על הבסיס שמאפשר את המבנה החברתי דתי של עם ישראל ואלו הם הדינים שבין אדם לאדם בתוך החברה הישראלית.   

ברמה עמוקה יותר אפשר לומר שלמעשה אין באמת חלוקה של מצוות אדם לחברו, שהרי כל המצוות ניתנו על ידי הקב"ה והן כולן בין אדם למקום –  וגם ואהבת לרעך כמוך מסתיים המילים: אני ה', לומר לך – גם מה שנראה כמוסר הוא איננו כך, אלא הוא מצווה שאתה מחויב בה על ידי הקב"ה.

אבל, התורה פותחת דווקא במצוות הקשורות בחיים האנושיים שבין בני האדם כדי לומר לנו שגם אם נראה לנו שעבודת ה' מתרחשת באירועים הגדולים – באירועים מרגשים או שבהם יש תחושה של התעלות כגון הקרבת קורבן בימי הרגלים או ההצטרפות של כלל העם יחד בבית הכנסת ביום ראש השנה, האמת היא הרבה יותר אפורה- עבודת ה' האמתית מתרחשת בכל יום ויום כאשר אנחנו עומדים למבחן באיזו צורה אנחנו מתנהלים בעולם? באיזו צורה אנחנו מתנהלים מול השכן שלנו? כיצד אנו מתנהגים למי שתלוי בנו? כיצד אנו מגיבים למי שפוגע בנו? בתוך כל סיטואציה כזו יש אפשרות להתנהג בצורה שהתורה תסכים אתנו ויש גם את האפשרות ההפוכה. במי שתלוי הדבר כיצד להתנהג זה רק האדם עצמו, וזה קשה –  כי לא תמיד זה נוח, לפעמים הרגש מתגבר, הכעסים עולים ואז עלולים לשכוח איך התורה רוצה שנתנהג…

כאשר אדם נמצא בבית הכנסת ביום הכיפורים, שסביבו כולם עטפים בטליתות ולבושים לבן, והתפילות חודרות ומעוררות את הנפש – אז קל לומר לעצמו: מהיום אני אהיה טוב, אני לא אכעס, אני אהיה שכן טוב… עצם הסיטואציה נותנת לאדם את הכוח לומר זאת. אבל כאשר אדם נמצא לבדו, ברחוב, עייף אחרי יום עבודה ורק רוצה להגיע הביתה לאכול ולישון, ואז הוא רואה את שכנו עומד ליד חמורו ונזכר בפסוק: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ – מה הוא יעשה? פתאום לא כל כך קל לומר: אני אהיה שכן טוב, אני לא אכעס על מי שפגע בי.. כאן נמדדת עבודת ה' האמתית, האמונה האמתית – האם הוא יזכור את מה שהקב"ה ציווה, האם למרות כל הסיבות שלא לעזור תתגבר האמירה: אבל הקב"ה ציווה?  ולכן גם אם נראה שהתורה לא פותחת בדברים הגדולים והמעוררים שיש בעבודת ה' היא פתחה דווקא בדברים שבהם מתבטאת עבודת ה'.

להשרות שלום

הכיוון השני שאפשר למצוא בדברי המדרש הוא לגבי חשיבותו של השלום: מלבד חשיבות לסדר החברתי, ישנה חשיבות לשלום בין בני האדם בפני עצמו. המטרה בדינים אלו, על פי הבנת הדרשן, היא להשכין שלום בין בני האדם, ומטרה זו קודמת אפילו לעבודת ה'.

כדי להבין זאת נסתכל בדבר מכיוון קצת אחר: ר' דוד בוזגלו, גדול משוררי ופייטני יהדות מרוקו במאה ה-20 שמסיבות מסוימות כמעט ואינו מוכר כיום, כתב שיר בשם: 'בינו נא מורדים'. השיר נכתב כתגובה לשירו של חיים גורי 'באב אל וואד' ועל פי אותה מנגינה. בשיר הוא מדבר על חשיבותו של השלום ועל הפניית העורף של האדם לייעודו- ליצור ולבנות, ובחירתו בדרך הריב והמדון. הבית האחרון בשיר אומר:

תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע

לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ

לְמַעַן בָּרֵר עִנְיָנַה וְנִקְבַּע

לְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם בֵּינָהּ וּבֵין בַּעֲלָהּ

הבית מתייחס למצב בו בעל חושד באשתו כי בגדה בו – פרשת סוטה, והתורה אומר כי במצב זה לוקח הכוהן נייר שכתוב עליו שם ה' [שם בן ארבע], ואז הוא מוחק אותו בתוך מים ונותן לאישה לשתות. דבר זה נעשה בכדי להסיר את החשד של האיש באשתו- דבר המראה עד כמה גדול השלום שבשבילו מוכן הקב"ה שימחק  שמו- דבר שהוא אסור בתכלית האיסור בכל מקרה אחר.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

השיר במלואו:

בִּינוּ נָא מוֹרְדִים רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח / לֹא לָתֵת בְּקוֹל עַל עָם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ / מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לָנֶצַח / כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ 

זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיְּצִירָה  / כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמֶרְיוׁ  / הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה  / זִכְרוּ נָא אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם 

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כָּמֶלֶךְ  / רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן  / אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב עֶרֶךְ  / וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן 

זִכְרוּ…   

יַעְקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם  / אֶת שְׁלוֹם אָחִיו וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו  / עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם  / וּשְׁלוֹם עַם רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו 

זִכְרוּ… 

תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע  / לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ  / לְמַעַן בָּרֵר עִנְיָנַה וְנִקְבַּע  / לְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם בֵּינָהּ וּבֵין בַּעֲלָהּ 

זִכְרוּ…

ביצוע השיר על ידי הפייטן ר' חיים לוק:

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן