הקב"ה בחיי היום יום

בעל המדרש עונה על שאלה זו כך:

שכשהדין בין אדם לחברו – תחרות ביניהם, נפסק הדין- נעשה שלום ביניהם. וכן יתרו אמר: אם את זה תעשה… וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

ונראה שאפשר להבין את תשובתו לשני כיוונים:

האחד הוא החשיבות של החוק והמשפט בתוך עולם התורה והשני הוא עד כמה חשוב השלום בעיני התורה. את חשיבות החוק והמשפט לחברה אפשר להבין ברמה הבסיסית והיא שחברה תקינה לא יכולה להתקיים ללא מוסדות ששופטים ומפשרים בין חבריה. חוקים למעשה מאפשרים את התנהלות החברה ואת יציבותה, ומאפשרים לה להתקיים. ולכן, בעצם מדובר כאן על הבסיס לקיום החברה – בסיס שבלעדיו אי אפשר בכלל לדבר על התנהלות חברתית הכוללת משכן ומעמד כהונה.

הדת היהודית היא דת קהילתית- ישנן לא מעט מצוות שאי אפשר לקיים כיחיד, והמצוות החשובות ביותר בעבודת ה', כגון עבודת הקורבנות, אינן יכולות להתקיים ללא מערכת הירארכית מסודרת שבה יש מעמד כהונה שנתמך על ידי כלל החברה והוא משרת את כלל החברה, ולכן עוד לפני שציוותה התורה על המצוות הקשורות בקשר עם הקב"ה, על המשכן והקורבנות, היא קודם כל שמה את הדגש על הבסיס שמאפשר את המבנה החברתי דתי של עם ישראל ואלו הם הדינים שבין אדם לאדם בתוך החברה הישראלית.   

ברמה עמוקה יותר אפשר לומר שלמעשה אין באמת חלוקה של מצוות אדם לחברו, שהרי כל המצוות ניתנו על ידי הקב"ה והן כולן בין אדם למקום –  וגם ואהבת לרעך כמוך מסתיים המילים: אני ה', לומר לך – גם מה שנראה כמוסר הוא איננו כך, אלא הוא מצווה שאתה מחויב בה על ידי הקב"ה.

אבל, התורה פותחת דווקא במצוות הקשורות בחיים האנושיים שבין בני האדם כדי לומר לנו שגם אם נראה לנו שעבודת ה' מתרחשת באירועים הגדולים – באירועים מרגשים או שבהם יש תחושה של התעלות כגון הקרבת קורבן בימי הרגלים או ההצטרפות של כלל העם יחד בבית הכנסת ביום ראש השנה, האמת היא הרבה יותר אפורה- עבודת ה' האמתית מתרחשת בכל יום ויום כאשר אנחנו עומדים למבחן באיזו צורה אנחנו מתנהלים בעולם? באיזו צורה אנחנו מתנהלים מול השכן שלנו? כיצד אנו מתנהגים למי שתלוי בנו? כיצד אנו מגיבים למי שפוגע בנו? בתוך כל סיטואציה כזו יש אפשרות להתנהג בצורה שהתורה תסכים אתנו ויש גם את האפשרות ההפוכה. במי שתלוי הדבר כיצד להתנהג זה רק האדם עצמו, וזה קשה –  כי לא תמיד זה נוח, לפעמים הרגש מתגבר, הכעסים עולים ואז עלולים לשכוח איך התורה רוצה שנתנהג…

כאשר אדם נמצא בבית הכנסת ביום הכיפורים, שסביבו כולם עטפים בטליתות ולבושים לבן, והתפילות חודרות ומעוררות את הנפש – אז קל לומר לעצמו: מהיום אני אהיה טוב, אני לא אכעס, אני אהיה שכן טוב… עצם הסיטואציה נותנת לאדם את הכוח לומר זאת. אבל כאשר אדם נמצא לבדו, ברחוב, עייף אחרי יום עבודה ורק רוצה להגיע הביתה לאכול ולישון, ואז הוא רואה את שכנו עומד ליד חמורו ונזכר בפסוק: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ – מה הוא יעשה? פתאום לא כל כך קל לומר: אני אהיה שכן טוב, אני לא אכעס על מי שפגע בי.. כאן נמדדת עבודת ה' האמתית, האמונה האמתית – האם הוא יזכור את מה שהקב"ה ציווה, האם למרות כל הסיבות שלא לעזור תתגבר האמירה: אבל הקב"ה ציווה?  ולכן גם אם נראה שהתורה לא פותחת בדברים הגדולים והמעוררים שיש בעבודת ה' היא פתחה דווקא בדברים שבהם מתבטאת עבודת ה'.