מדבר שקר תרחק
למה התורה לא מצווה עלינו "אל תדבר דבר שקר"? למה מצווה התורה 'רק'- מדבר שקר תרחק, ומה בעצם הקשר בין דבר שקר להריגת צדיק ונקי?
- אבי כהן סקלי
- אבי כהן סקלי
- פרשת משפטים
בשנים האחרונות ראינו איך אפשר בהבל פה "להרוג" בן אדם, לחסל אנשים בעבודתם, משפחות שלמות, שליחים, אנשי ציבור וכל מי שרק מבקשים לחסל. הוצאת דיבה, דבר שקר, הלעזה וכיוצא בזה יכולים לחסל קריירה שלמה של אדם בן רגע וזה בכלל לא משנה מהי האמת. לשומעים אמנם אין ידיעה ברורה אם הדברים אשר נאמרים נכונים או לא, ויתרה מזאת, אין לציבור שום יכולת אמיתית לברר שום פרט מהמידע שמובא לפניו; ועם זאת, הקריירה הלכה. סדר הדברים המעוות הוא שקודם הקריירה מתחסלת ונגמרת, ואחר כך מבררים את האמת.
הדבר נכון לא רק לפרשיות ציבוריות מוכרות, אלא גם לחיי היום-יום של כל אחד מאיתנו. מי מאיתנו לא חווה מקרה שבו דיברו עליו דברי שקר, או שחלילה דיבר על אחרים דברים שאינם מדויקים או שהוא היה עד לדברים מהסוג הזה במקום עבודתו, בקהילתו או במשפחתו. למעשים אלו השלכות הרסניות ביותר. אני יכול להעיד שבמסגרת העבודה נתקלתי ביותר ממקרה אחד שבו דברי שקר, רְעוּת רוח והבל הרסו אנשים. פשוט ריסקו אותם ברגעים.
פרשת משפטים היא אחת הפרשיות ה"חברתיות" ביותר בתורה כולה, והיא עוסקת כמעט כולה ביחסים שבין אדם לחברו. הפרשה בנויה מרצף מצוות עשה ולא תעשה, כאשר הסמיכות בין ציווי אחד למשנהו אינה מקרית. מסמיכות ניתן ללמוד הרבה על מהותו של כל ציווי. כך, למשל, מצווה אותנו התורה על האיסור להגיד דברי שקר:
"לֹא תִשָּׂא, שֵׁמַע שָׁוְא; אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס… מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק; וְנָקִי וְצַדִּיק אַל-תַּהֲרֹג, כִּי לֹא-אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג, א–ח).
נשים לב בסמיכות לאלו עניינים מופיע הציווי על התרחקות מהשקר: לא לשמוע רכילות, לא להיות עד חמס, לא לחבור לרשע, לא לקחת שוחד ועוד. מסמיכות זו ניתן ללמוד על חומרת הקרבה לשקר.
אך למה התורה לא מצווה עלינו "אל תדבר דבר שקר"? למה מצווה התורה להתרחק, ומה בעצם הקשר בין דבר שקר להריגת צדיק ונקי?
על פי חלק מפרשני הפשט הציווי מיועד ליושבים בדין. אם כך, פשוט הקשר בין אמירת שקר להריגת צדיק ונקי. כך, למשל, כותב אבן עזרא (1089-1167, ספרד):
"'מדבר שקר' – עם הדיין ידבר. שלא ידין דין שקר וכמוהו צדק צדק תרדוף. 'ונקי וצדיק אל תהרוג' – באותו הדבר. אם ידעת שהוא רשע בדבר אחר שלא תאמר הואיל וככה עשה רשע אחר קשה אהרגנו ואסיר המכשול מהדרך כי אני אקח הדין ממנו ולא ימלט מידי" (אבן עזרא, שמות כג, ז).
כותב אבן עזרא: הציווי הזה נועד לשופטים ולדיינים. אומרת התורה לדיינים: דונו על פי מידה אחת בלבד ורק על פיה: האמת. אם תדונו שלא על פי האמת, אתם עלולים להגיע למצב שבו בגללכם ייהרגו אנשים שהם נקיים וצדיקים בלא עוול בכפם. לשם כך עליכם לדון כל מקרה לגופו. גשו לדין בלי סברות אישיות ובלי הנחות מקדימות הנובעות מניסיון העבר והשפעות חיצוניות. דונו לפי האמת ורק על פיה.
בעל "הכתב והקבלה", הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (1785-1865, גרמניה), כותב שציווי זה מיועד לכלל עם ישראל ולאו דווקא לדיינים. בדבריו הוא מבאר מדוע השתמשה התורה דווקא כאן במונח "הרחקה":
"מדבר שקר תרחק. שינה הכתוב לומר האזהרה בלשון זה ולא אמר לא תדבר שקר, לפי שאין עברה יותר תדירה ומצויה כמו דבר שקר….ופירש רש"י אין אדם שידבר אמת תמיד, לכן בא הכתוב בלשון זה כדי לעשות הרחקה יתרה, על דרך הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (צדה לדרך) ורבותינו כללו בזה כל מיני שקר אף שיש לו ממון ברור אצל חברו, כגון היה נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בב"ד ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב לו שבועה" (הכתב והקבלה, שמות כג, ז).
אלו דברים מבהילים. "לפי שאין עבירה יותר תדירה ומצויה כמו דבר שקר". עברת השקר תדירה אצל בני האדם. לפיכך לא אוסרת התורה אמירת שקר אלא מצווה להתרחק לגמרי מהאזור המסוכן הזה. הציווי על "הרחקה" נועד לייצר עוד גדר ועוד מכשול בכדי למנוע מאיתנו ליפול לבור. מי מאיתנו לא נופל לבור הזה לפעמים. גם רבי עובדיה ספורנו (1468-1550, איטליה) הולך בדרך זאת וקובע שצריך להתרחק: "מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם: 'הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר'".
הריב"ש, רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות (המאה ה-12, צרפת) לא מסתפק באזהרה מפני סכנת השקר העקיפה. הוא קובע באופן ברור את הקשר החד משמעי בין דוברי השקר ובין הריגת חפים מפשע:
"מדבר שקר תרחק. הרחק מעליך דוברי שקרים ורכילים שעליו כבר הזהיר 'לא תשא שמע שוא' ואז 'נקי וצדיק אל תהרוג' כי השקרנים גורמים להרג צדיקים ונקיים".
שקרנים גורמים להרג של צדיקים ונקיים. ברור יותר מזה אין. אני חושב שאם כולנו נפנים את זה ונבין שכל מילה שאנחנו מוצאים מהפה, כל מילה שאנחנו כותבים במקלדת, ולפעמים גם מילים שאנחנו בוחרים לא להוציא מהפה שלנו, יכולות להגיע עד לסוף העולם ולשפוך דם – ננהג בכל מילה בזהירות רבה בהרבה.
מפני השלום
יש מקרים שבהם מותר לשקר בשביל דבר אחד בלבד – השכנת שלום. אמנם, גם לכך יש תנאים: אסור שייגרם נזק לחבריך ואסור שתהיה לך תועלת אישית מהדברים. מסביר רבנו יונה (1210-1263, ספרד) בספרו היסודי "שערי תשובה":
"המשקר בספור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר… ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד, על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו, אבל גדול מאד ענשו בעז פניו ואהבת השקר… וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה וחסודה אף על פי שאינו כן. ואמרו מותר לשנות בדברי שלום…" (שערי תשובה, שער ג, קעח–קפו).
לשקר מותר רק מתוך רצון כן ואמיתי להשכין שלום בין חברים, בין בני-זוג ובין חלקי החברה. בתקופה זו, שבה כל אחד דואג להגיד את מה שיש לו בפומבי, אני רק יכול לדמיין מה היה קורה לו כולם היו מתגייסים '"לשנות מפני השלום". לו רק היינו מתאחדים כדי לייצר חברה מאוחדת ולא מפולגת.
באמת לא לשקר
עד כאן חלומות לעתיד. עכשיו למציאות: "השקר" שממנו יש להתרחק אינו רק עדות שקר בחקירה או בבית משפט או סתם שקר שברור שהוא שקר מובהק. להוסיף פרטים על חבר שלך במסגרת ארוחת צוהריים בעבודה, להגזים בפרטים במסגרת פגישות עבודה, לנפח נתונים ומספרים שמסתדרים עם הסיפור שלך, לעוות את המציאות, לספר סיפור שלא קיים כדי להיטיב עם עצמך וכיוצא בזה – כל אלו נכללים באיסור החמור הזה. אמנם, רק אנחנו נדע מתי מה שאנחנו מוציאים מפה שלנו הוא מאה אחוז אמת ומתי פחות מכך ועל כן נדרשת כאן לפחות יושרה פנימית חזקה. זה אנחנו מול בורא עולם.
אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שתרבות "הניפוחים", תרבות "הפרטים המלאים", תרבות "הגילויים החדשים" – כל אלו מכבסת מילים לאי אמירת האמת במלואה, במקרה הטוב, ושקרים חדים, במקרה הפחות טוב. אנחנו נתקלים בתרבות הזו בכל רובדי חיינו, ולא רק בין כותלי בית המשפט וחדרי החקירות, אלא בכל מקום. זאת הפכה להיות מחלה ממארת שקשה לעצור אותה והיא מגיעה לכל חלקה טובה – עלינו לנסות ולהתנער מצורת חיים זו.
אני עדיין מאמין שבכוחנו להיות במקום אחר. אם נרצה בכך באמת, נוכל להתרחק מן השקר.

אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".