במסגרת תפקידי כמנכ"ל המשרד לשוויון חברתי זכיתי להשתתף בכינוס ה-18 של קונגרס קהילת יוצאי בוכרה מכל העולם (2018). למדתי שהעלייה הראשונה של הקהילה הייתה לפני 150 שנה לירושלים, כאשר הרב דוד חפץ, מרבני הקהילה, הלך ברגל מחבל ארץ של בוכרה לארץ ישראל במשך כחצי שנה, הוא ובני משפחתו, בכדי לבנות את ירושלים. הרב חפץ חלם לבנות את ירושלים, שכונות ובתים, והוא עשה זאת אף על פי שזה נראה כמו סוג של אגדה.
דפוס הפעולה הזה של חלום גדול וכמיהה עזה לארץ ישראל, רצון חזק לבנותה ועלייה לארץ ישראל היה קיים בכל קהילות ישראל, ממזרח וממערב. במרוצת השנים כל קהילה עלתה כאשר היה בכוחה וביכולתה לעלות, כל אחת בזמנה אבל כולם ביקשו אותו דבר – להפריח את השממה, לבנות את הארץ, לפתח את ירושלים. קהילות רבות, קבוצות ואנשים הגשימו את החלומות שהם חלמו באופן יוצא מן הכלל ולכן אנחנו היום בארץ מפותחת ובנויה. חייבים להודות ש"בוני הארץ" עשו עבודה מדהימה, ואחרי שבעים שנה הגענו לתשתיות מתקדמות בכל תחום אפשרי.
ישנו תחום אחד שבו אנחנו נדרשים להמשיך לחלום ולהגיע למקום טוב יותר. ישנו תחום אחד שחובה עלינו להעמיק את הפעולות שלנו בו, כי המגמות בו מטרידות מאוד. נחלום עליו ביחד בסוף המאמר.
פרשת "משפטים" אשר מגיעה מייד לאחר המעמד הגדול בהיסטוריה של עם ישראל, מעמד הר סיני, מורידה אותנו באופן חד לקרקע המציאות היום-יומית, ועוסקת ברובה המוחלט ביחסים בין בני אדם ובחיי החברה הפשוטים; מהם גבולות הגזרה ההכרחיים ומה קורה כאשר פורצים גבולות אלו. אני מבקש לעמוד על חוט המקשר בין מספר מצבים חברתיים המתוארים בפרשה, באמצעות התעמקות בשני מצבים חברתיים המופיעים כציווים בפרשה. המצב הראשון:
"כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ–חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות כא, לז).
אדם שגונב בקר או צאן מחברו ואין ביכולתו להשיב לו את הגנבה, כי הוא מכר אותו למישהו אחר או כי הוא הביא אותו לשחיטה, צריך לשלם כפל כפליים – חמישה שוורים כנגד שור אחד, ארבעה גדיים כנגד שה אחד. מה ההבדל בין גניבת שור לבין גניבת שה? למה כאן משלם פי חמישה וכאן פי ארבעה?
רש"י (1040-1105, צרפת) מביא את דברי המדרש ומתייחס לשאלה זו:
"אמר רבן יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו" (רש"י, שמות כא, לז).
כדי להעביר שור ממקום למקום (אף אם מנסים לגנוב אותו), צריכים להוליך אותו ברגליו, בצורה הזאת אף אחד לא רואה שמשהו בהליכה הזאת לא מתנהל כשורה, אין בזה משהו חשוד. צאן אי אפשר להוליך בחבל, כאשר מנסים לגנוב שה נדרשים להרים אותו בידיים ולהוביל אותו לאן שרוצים – ההליכה ברחוב בצורה שאדם מרים כבש על כתפיו היא סוג של ביזיון, ומכיוון שהגנב התבזה מפחיתים לו מעונשו.
אדם גנב. עשה מעשה רע מאוד שיש להוקיע אותו ועליו לשלם את החוב לחברה ולאדם שניזוק. ללא כל ספק וללא הנחה. אבל ברגעים האלו, על מה התורה חושבת? על כבודו של הגנב. "חס המקום על כבודן של בריות". הדין הזה נובע לעניות דעתי מההבנה היסודית שגם אם אדם טעה – החברה חייבת לאפשר לו לתקן, לחזור בתשובה, להתרומם. ביזוי פומבי, משפחתי, חברתי או קהילתי לא מסייע להשתקם ולהתרומם וודאי שאינו מתקן. הוא גורם רק לדבר אחד באופן ודאי – לשפיכת דם של אדם, שטעה – אבל הוא עדיין אדם, ברחובות העיר.
המקרה השני:
"אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ–לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ–עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב–וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי" (שמות כב, כד–כו).
אדם המלווה כסף לאדם אשר נמצא במצב כלכלי פחות טוב, אסור לו להתנהג בצורה נוקשה כלפיו, אסור למלווה להתנהג כנושה. התורה אומרת לנו הרבה יותר מזה – אם המלווה לוקח ערבון, משכון מסוים שהלווה זקוק לו למחייתו הבסיסית כמו שמלה או שמיכה להתכסות בה בלילה, חובה עליו להחזיר ללווה את המשכון ללילה ובבוקר לקחת אותו שוב. אבל בעצם מדוע לא? הרי הוא חייב לו כסף וזכותו המלאה לדרוש את כספו בחזרה. רש"י עונה באופן ברור ובהיר:
"'את עצמי' – דבר אחר: את העני, שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלוואה, שהוא עמי: 'את העני עמך' – הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני. 'לא תהיה לו כנשה' – לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו".
כמה יסודות עצומים וגדולים במשפטים בודדים. ראשית, לעולם, אבל לעולם, אין להתנהג מול אף בן אדם ולא משנה מיהו ולא משנה מה הוא עשה לך ולא משנה כמה כסף הוא חייב לך – במנהג ביזיון. מנהג ביזיון זה לא רק לצעוק על מישהו, אלא גם דרכים רבות אחרות שבסופן אדם מגיע לידי ביזיון, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, אם בגלל אקטיביות של האדם ואם באופן פאסיבי.
במיוחד כאשר אתה בעל הכוח, תתנהג בכבוד, אל תכלים אף אחד, אל תבייש אף אחד, אל תתנהג מנהג ביזיון באף אחד – גם אם אתה צודק וגם אם חייבים לך כספים או כל דבר אחר. תזכור שאתה רק בן אדם ומולך ניצב בן אדם ולא משנה מהי הסיטואציה. שניכם ברואים בצלם אלוקים ועליו יש לשמור, קודם כול.
היסוד השני הוא: "הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני". לפני שאתה הולך לקרוע מישהו, להדליף דברים לתקשורת עליו, לכתוב עליו דברים צהובים ולא רלוונטיים רק כדי לשפוך את דמו ברחובות העיר, לצעוק עליו לפני אנשים או כל דבר אחר – תשאל את עצמך: איך היית מרגיש אם היו עושים לך כך. איך אתה היית מרגיש אם הייתה במקומו. איך תרגיש אם ישפילו אותך?
החמלה על כבוד הבריות, לצד הענישה החד משמעית לכל מי שעושה מעשה שאינו ראוי, עוברת כחוט השני לאורך כל הפרשה. חמלה אין משמעותה ויתור, משמעה שמירה מינימלית על כבוד הבריות, שמירה על אנושיות בסיסית.
מעכשיו עד סוף המאמר אני מדבר אך ורק על עצמי.
לפעמים נראה לי שכחברה, איבדנו את החמלה כלפי אנשים. האצבע קלה מדי על ההדק ועל המקלדת, הפה נפתח מהר מדי, הרוע יוצא בקלות יתרה, האוזניים שומעות הכול, היד קלה על הקולמוס. הביזיון, ההכפשה כלפי אנשים מתעצמים כל רגע, שפיכת הדם של האנשים נראית ברחובות.
לפעמים אני מרגיש ששכחנו כחברה מהי חמלה, מהי בושה לאדם, איך מרגיש אדם מבוזה. לפעמים נדמה לי שמערכות מסוימות, הפכו למערכות שחיטה לאנשים, ושכחו את תפקידם המקורי ולשם מה הן הוקמו. בשם הרכילות, בשם הכותרות, בשם הצבע הצהוב, בשם ההכפשות, יש כאלו שמוכנים לעשות הכול – לשקר, להדליף, להקליט, לבזות או כל פעולה אחרת שפוגעת בבסיס של החברה שלנו.
עכשיו אני מבקש לחלום. אבותינו חלמו על בניין פיזי תשתיתי של הארץ. אני מבקש שאנחנו נחלום על חברה ישראלית מלאה בחמלה אחד כלפי השני, בהבנה, חברה מלאה בטוב ולא ברוע, חברה כנה ואמיתית ולא שקרנית, חברה בונה ולא חברה הורסת, חברה תומכת ומסייעת לכל אדם, גם אם הוא טעה, מסייעת לו לתקן. חברה שבה אנשים לא מוכלמים כי חשוב להביא עוד כותרת, חברה שמוטמעת בה ההבנה הבסיסית שאין לבזות אף אדם, לא בעבודה, לא במשפחה, לא בתקשורת ולא באף דרך. אני מבקש לחלום על חברה שבה כל אחד "הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני". זה החלום שלי. אתחיל בלתקן קודם כול את עצמי.
כן, אני יודע. זאת לא המגמה בעולם וכנראה שאכן מדובר בחלום. אבל כאשר הרב דוד חפץ חלם על בניית שכונת הבוכרים בירושלים, אמרו את אותו דבר, והוא הצליח. גם אנחנו יכולים וגם אם זה ייקח 150 שנה נוספות, זה שווה בעבור ילדינו ונכדינו.
שנזכה.
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".
35.00₪
35.00₪
120.00₪
120.00₪
130.00₪
75.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
125.00₪
25.00₪
70.00₪
30.00₪
25.00₪
95.00₪
50.00₪
125.00₪
120.00₪
59.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
