הפסוק אומר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. רבי עקיבא במסכת ערובין (נ"ד ע"ב) מתייחס לפסוק זה ואומר:

מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו [ויבין התלמיד את דברי התורה]? שנאמר: 'ולמדה את בני ישראל' (דברים ל"א, י"ט). ומנין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר: 'שימה בפיהם'. ומנין שחייב להראות לו פנים [לתת טעם בדבריו]? שנאמר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' [ולא אמר 'אשר תלמדם', מפני שאתה צריך לסדר ולשים לפניהם דברים של טעם, המיישבים את תלמודם].

רבי עקיבא מטיל על המורה את אחריות: לא רק להביא לתלמיד את החומר, אלא להגיש את החומר בצורה שהתלמיד יוכל לקבל [לסדר] ולדאוג לכך שגם יהיה טעם בדברים- הבנה. תפיסה זו שמה את דגש על המורה, אך בעקיפין מתייחסת לתלמיד כאחראי על צורת ההוראה- האופן שבו כל תלמיד מבין הוא שונה, לכל אחד יש את רמת ההבנה שלו, את אופיו, את יכולותיו ועוד. דברים אלו (השייכים לתלמיד) הם שיכתיבו את דרך וצורת ההוראה וזאת משום שהאחריות שהתלמיד יידע מוטלת על המורה, ולכן תפקידו למצוא כיצד להתמודד עם מה שמאפיין ומייחד כל תלמיד בכדי שיוכל להתאים את דרך ההוראה אליו, שהרי רק כל התלמיד ילמד.

בהקשר הזה ראוי לזכור שלא מדובר רק במורה אלא גם בהורה: לכל ילד יש את האופי והיכולות שלו. לעיתים מה שילד אחד צריך שונה ממה שילד אחר צריך וחשוב לזכור זאת לא רק בכיתה אלא גם בבית, גם שם בסופו של דבר מוטלת עלינו האחריות להוציא מתוך הילד את המיטב שיכול לצאת.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.