על הגבורות

פרשת מקץ מלאה בעוצמות אדירות שמתגלות דרך אנשים פרטיים, רגעי גבורה שבהם אדם משנה את המציאות הקיימת בן רגע. יוסף הופך תוך דקות מעבד נרצע, הכלוא כבר 12 שנה בכלא, למשנה למלך הממלכה העוצמתית ביותר באזור. יהודה תופס מנהיגות על אחיו, מודה בפרשת תמר, לוקח אחריות על בנימין ומציל את משפחת יעקב כולה מהרעב. מאיפה מגיעים הכוחות האלו? כיצד צצה הגבורה הרגעית הזו לעשות את המעשה?

יוסף, שבמשך שלוש עשרה שנים היה עבד ואף אסיר במקום החשוך והנמוך ביותר בעולם, מוצא את עצמו בגיל שלושים בפני פרעה, מול המלך של האימפריה הגדולה בעולם דאז. שלוש עשרה שנה של "בירא עמיקתא" הופכות בדקות אחדות ל"איגרא רמא". דקה לפני אותו מעמד היה יוסף במקום הנמוך ביותר בעולם, עד כדי כך שכאשר פרעה נותן הנחיה להביאו לפניו, צריך להחליף לו בגדים, לגלח אותו ולהריץ אותו מן הבור. הליך זה מדגיש עד כמה יוסף היה במקום נמוך ורחוק מארמון המלך:

 "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה" (בראשית מא, יד).

כיצד יוסף עובר שינוי כזה?

סדרת חינוך לפרעה

לאורך כל דרכו במצרים, ארץ של עובדי אלילים, יוסף אינו שוכח מאיפה הוא מגיע, מה מניע אותו, מה מקור כוחו, מי מנהל את הדברים ומה מקומו במציאות שבה הוא חי. ליוסף ברור שהוא לא העניין, הוא לא מרכז העניינים, ברור לו שהוא חלק ממהלך גדול ומשמעותי שבו יש לו תפקיד מסוים. יש בעל בית אחד – הקב"ה. כך הוא אומר כבר לאשת פוטיפר שמנסה לפתותו: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית לט, ט), וכך הוא אומר לשר המשקים ולשר האופים כאשר הוא פותר להם את חלומותיהם: "הלא לאלוקים פתרונים" (בראשית מ, ח). כיוון שזו דרך החיים שלו, הוא אינו מתבלבל גם כאשר הוא עומד מול שליט מצרים, שבטוח שהוא עצמו האלוהים והוא ברא את עצמו: "לי יאורי, ואני עשיתיני" (יחזקאל כט, ג). גם במעמד זה, יוסף העבד יבהיר לפרעה המלך מיהו האלוקים:

"וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱ-לֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה… וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה, חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא: אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה… הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-פַּרְעֹה: אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה, הֶרְאָה אֶת-פַּרְעֹה… וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה, פַּעֲמָיִם–כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ. וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. … וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי, כָּל-עֲבָדָיו. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ" (בראשית מא, טו–מ).

יוסף מבין בדיוק מול מי הוא עומד – מול שליט שכל עניינו הוא עצמו, והסיסמה "כוחי ועוצם ידי" טבועה בעצמותיו. יוסף בוחר להציג לפרעה את האנטיתזה המוחלטת לדרך החיים שלו. כוחי ועוצם ידי מול אדם שמבין שכוחו אינו מכוחו, אדם שכל עניינו כיסא וכבוד ("רק הכסא אגדל ממך") לעומת אדם שמבין שהוא חלק ממהלך ויש בעל בית לעולם.

אם לא די בעצם העמידה מול פרעה ובהצבת האנטיתזה לדרכו, יוסף אף בוחר לעשות פעולה אמיצה, שלא ברור מהיכן אסף את הכוחות לעשותה: הוא הופך ליועץ כלכלי לפרעה, בלי שאף אחד ביקש ממנו זאת. במציאות שבה הורגים אנשים על כל מילה שאינה במקום בלי להזיז עפעף, לא ברור איך מרשה לעצמו העבד, העברי, הנוכרי והאסיר, לחרוג מהרשות שניתנה לו מול מלך מצרים ולהתחיל לשמש כיועצו הכלכלי.

יוסף נקרא לפרעה בכדי לפתור לו את החלום, אבל מייד עם סיום הפתרון של החלום, הוא מתחיל להציע לפרעה הצעות להתמודד עם המשבר הצפוי למצרים. יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ן בנוגע למהות העצה של יוסף – רש"י סבור שיוסף תפס באותו מעמד את תפקיד היועץ, והרמב"ן סבור שהעצות של יוסף הן חלק מפתרון החלום, והוא אינו מעלה על דעתו שיוסף תפס את מקום היועץ:

"כי ראה שהפרות והשיבולים הטובות תבואנה אל קרב הרעות. ואיננה עצה, כי הליועץ למלך נתנוהו? – רק בפתרון החלום אמר כן" (רמב"ן, בראשית מא, ד).

כך או כך, המציאות היא שיוסף שעד לפני דקה היה אסיר בארץ זרה, עברי שנחשב לתועבה במצרים, מרשה לעצמו לתת עצות לשליט של האימפריה הגדולה בעולם. מעשה שיכול להיגמר בתלייה, בדיוק כמו שגמר שר האופים את תפקידו.

גבורה אלוקית

יוסף, במהלך בלתי ברור, נכנס "לקודש הקודשים" של עבודת האלילים, ומלמד את פרעה פרק בעבודת ה'. הוא מזכיר פעמים רבות את האלוקים במקומות האסטרטגיים ביותר בפתרון החלום, ומבהיר לפרעה שהכול מתחיל ונגמר שם. סדרת החינוך הקצרה הזו מצליחה מעבר למצופה. פרעה בדבריו ליוסף מכיר בקיומו ובכוחו של האלוקים, מגדיר את יוסף כמי שיש בו "רוח אלוקים" וממנה אותו למשנה למלך רק מסיבה אחת: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם ממך".

אחרי שיוסף הופך למשנה למלך, המציאות משתנה בעבור העולם כולו, שיודע כעת כיצד להתמודד עם המשבר הצפוי, ובוודאי בעבור יעקב והשבטים, שיגלו בקרוב כי בן משפחתם הוא המשנה למלך של האימפריה הגדולה בעולם.

מקרה דומה, שבו קבוצת אנשים אגרה כוחות אדירים, והם התפרצו בצורה בלתי מוסברת בצעד אמיץ ונכון ברגע הנכון – התרחש לפני כ-2,200 שנה, במרד החשמונאים,[1] שאותו מציינים בחנוכה שאנו מציינים בימים אלו. לא ברור כיצד חמישה אחים ואב זקן מחליטים לצאת למרד, נגד האימפריה החזקה בעולם בזמנם. אולם בזכות אותה קבוצה קטנה, זכה עם ישראל ל-200 שנות מלוכה עצמאית בארץ ישראל. החשמונאים שינו את המציאות, הם התחילו במעשה קטן שהלך והתעצם, ושינו את המציאות של עם ישראל בארץ ישראל.

מה עבר עליהם, איך הם סברו שיהיה בכוחם לנצח את האימפריה הגדולה? למה הם יצאו בכלל למהלך שלא היה לו שום סיכוי? הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, מסביר את הדברים:

"גבורת החשמונאים, כפי שהתגלתה במאבק נגד היוונים בחנוכה היא גילוי אלוקי. ודאי ניצחנו כי היינו גיבורים, ולמרות היותנו מעטים גילינו יכולת מלחמתית: אסטרטגיה, ניידות, התמצאות, בשטח וכו'. לא אבני גביש ניצחו את היוונים, אלא אנו בכוחנו. ואולם התעוררות גבורה זו היא עצמה היתה ענין אלוקי. החידוש הוא שהאלוקי יכול להתגלות דרך גבורת אנשים" (טל חרמון, מועדים, עמוד 95).

תפיסה זו של הגבורה מופיעה ברמב"ם, באופן חד ומבהיל בעוצמתו. במורה נבוכים, הוא מסביר שגבורתו של אדם להתעורר לעשות מעשה מסוים היא הדרגה הראשונה בנבואה:

"הראשונה בדרגות הנבואה היא שמלווה את האדם סיוע א-לוהי המניע אותו וממריץ אותו למעשׂה טוב גדול בעל ערך, כגון לחלץ ציבור של אנשים מעולים מידי ציבור של אנשים רעים, או לחלץ אדם מעולה גדול, או להשפיע טובה על אנשים רבים. והוא ירגיש בנפשו מניע ודחף לפעול. זה קרוי רוח ה', ועל האדם שמלווה אותו מצב זה אומרים: צלחה עליו רוח ה'… רוח ה' כזאת לא גרמה לאיש מאלה להגיד דבר-מה. אלא תכלית הכוח הזה לעורר את הזוכה-לסעד-א-לוהי הזה למעשׂה מסוים, לא מעשׂה מקרי כלשהו…." (מורה נבוכים ב, מה).

כאשר כוחות פנימיים הגנוזים באדם מתעוררים ופורצים לפתע החוצה, זהו נס. נס שיכול להתרחש ולפרוץ רק כאשר האדם מבין שהוא לא המרכז, שיש בלתו, שהוא חלק ממהלך גדול, שהוא בא לשרת אומה, ציבור או יחידים. זה חייב להיות כן ואמיתי, אחרת זה לא יהיה. ההופעה הפתאומית של כוחות נפשיים ופיזיים הטמונים בנפשו של האדם היא כוח אלוקי עצום, המאפשר לשנות מציאות קיימת. אדם שמבין שהוא חלק מאומה, שהוא חלק ממהלך ושבכוחו לנתב את המהלך ולסייע לו, שהוא לא בעל הבית (בכל תחום), שמכיר מצד אחד בכוחו אך מצד שני גם בתלותו – זוכה גם ל"סייעתא דשמיא", דרגה ראשונה של נבואה.

שנזכה לקבל קצת מהגבורה הזאת, בימים ההם בזמן הזה, כך שיהיה בכוחנו להאיר הרבה באמצעות מעט מן האור.

—————————————————–

[1] מרד החשמונאים – מרד של היהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל שהתקיים בין השנים 160-167 לפני הספירה ובתומכי השלטון הזר, היהודים המתייוונים. את המרד הובילו משפחת חשמונאי הכהנים. לצד מאבק נגד כיבוש הארץ, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות דתית ומדינית, היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית בא"י.