וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן

פרשת מקץ עוסקת במפגש המחודש של יוסף ואחיו. לאחר שנים שיוסף נמצא במצרים, נע למעלה ולמטה- מעבד לשליט, פעם ראשונה על בית פוטיפר ופעם שנייה על מצרים כולה, מגיע הרגע שבו האחים מגיעים ועומדים מולו. במעמד זה יוסף מטיח בהם את האשמה שהם מרגלים ומערער את ביטחונם עד שהם עצמם חשים שההתעמרות של השליט המצרי שמולם היא עונש על מעשיהם בעבר:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: (בראשית מ"ב)

יוסף מבקש מהם להוכיח שהם אכן אחים על ידי הבאת בנימין, ומשום כך הוא אוסר את שמעון ושולח את שאר האחים לכנען להביא אותו:

אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן: …וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: בראשית מ"ב)

יוסף בתחילה ביקש לאסור את כלל האחים ולשלוח אחד מהם להביא את בנימין, אולם הוא משנה את דעתו ומחליט לאסור רק את שמעון, והפרשנים מסבירים שמטרה עיקרית בהשארת אחד האחים במצרים הייתה לזרז את האחים לחזור ולהציל אותו: ויאסר אתו לעיניהם – כדי שידעו ודאי שנאסר במשמר וימהרו לחזור להצילו (ר' אברהם בן הרמב"ם).

לשם מטרה זו לא היה משנה את מי מהאחים היה יוסף אוסר, לעומת זאת הדגשת התורה כי דווקא את שמעון בחר יוסף להשאיר מעלה את השאלה מדוע דווקא אותו?

הפרשנים מביאים שתי תשובות עיקריות על שאלה זו:

תשובה ראשונה היא שהמטרה הייתה להפריד את שמעון מלוי:  ויקח מאתם את שמעון – עכב את שמעון יותר מכולם כדי להפרידו מאת לוי שלא יטלו שניהם עצה כנגדו כעניין שעשו כנגד שכם, לפי ששניהם היו מצויים יחד תמיד… (ר' בחיי). כאשר שמעון ולוי יחד הם מסוכנים- כך היה בשכם, ולכן רצה יוסף להפריד אותם אחד מהשני.

תשובה שנייה שמובאת בפרשנים היא כדי להחזיר לו על כך ששם אותו בבור: את שמעון – הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי: הנה בעל החלומות הלזה בא.. (רש"י). עניין זה יש בו מידה כנגד מידה- שמעון הוא שהתחיל במעשה ושלקח חלק פעיל במעשים כנגד יוסף ולכן יוסף מחזיר לו באותו המטבע ואוסר אותו בבור.

הרב בכור שור מביא גישה אחרת להבנת הבחירה בשמעון, ולמעשה העניין לא היה קשור רק למעשיו של שמעון בעבר אלא בעיקר למעשיו של ראובן. פירושו של הרב מתחיל בשאלה: מדוע הביאה התורה את דברי ראובן?

התורה מתארת את השיח הפנימי שבין האחים וההכרה שלהם בכך שיש כאן עונש על מעשיהם, אולם אז היא מוסיפה פסוק שלכאורה לא נראה שייך: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ (בראשית, מ"ב, כ"ב) . הפסוק כמובן שמתייחס לאירוע המכירה, אבל לצורך העניין כאן אין בו משמעות- הרי יוסף בסופו של דבר נמכר והאחים לא שמעו אל ראובן, ולכן שואל הרב- מדוע להביא את דברי ראובן?

הרב עונה על כך שדברים אלו הם הכנה לעניין שמעון: ויען ראובן וגו׳ – מפרש לך הכתוב למה לקח שמעון. משמע, לכתחילה רצה יוסף לאסור את ראובן, ורק לאחר ששמע את דבריו שינה את דעתו: כי מתחילה היה דעתו לקחת את ראובן שהוא הגדול, אבל כיון שאמרו אלו הדברים לפניו – כי היו סבורים שאינו שומע לשון עברי, כי שם מליץ ביניהם… והוא בערמה עשה, כדי שישמע מה ידברו, וכיון ששמע שראובן רצה להצילו, לא רצה לצערו.

לדעת הרב, הבחירה לאסור את ראובן באה משום שהוא גדול האחים- הבכור, ולכן לאחר שהוא שומע את דבריו ומחליט שלא לקח אותו, הוא לוקח הבא אחריו מבחינת הגיל, את שמעון: ויקח את שמעון – שהוא גדול אחריו. הרב מסביר גם את הסיבה לבחירה דווקא באחים הגדולים ככלי המיקוח להבאת בנימין: ויאסור אותו לעיניהם – כדי שיראו אותו כבול ואסור, וימהרו לחזור.

הרב שם את הדגש על כך שאת האחים הגדולים יזדרזו יותר להציל, והנחה זו מתבססת על מעמדם מבחינת הגיל, אבל צריך גם לזכור שהאחים הגדולים היו בני לאה – אשתו הרשמית של יעקב, ולכן זה זרז נוסף להביא לכך שימהרו להציל את שמעון. זהו גם כלי להפעיל לחץ על יעקב- לעומת בנימין, לשמעון יש 'קואליציה' גדולה מספיק בבית יעקב כדי ללחוץ לשלוח אותו למצרים, מה שלא היה קורה אם יוסף היה משאיר את אחד מילדי הפילגשים.

שד"ל מוסיף על כך ומדבר גם על האחריות שיש לאחים הגדולים על הנעשה, מה שיכול להסביר גם כן את הבחירה דווקא בשמעון: אחר ששמע כי ראובן אמר אל תחטאו בילד, אמר א״כ מי שבא אחריו בסדר תולדותם הוא היה המסית אותם, כי מסתמא הקטנים נשמעים לגדולים, ואם שני האחים הראשונים, ראובן ושמעון, לא היו מסכימים בדבר, לא היה נעשה.

לדעת הרב בכור שור יוצא שמאסרו של שמעון היה מעשה מחושב שמטרתו הייתה לזרז את האחים להביא את בנימין למצרים- מטרה שהייתה יכולה להיות מזורזת דווקא על ידי מאסר של אחד מבני לאה הגדולים. לכן מדגישה התורה כי שמעון נלקח למאסר- דווקא האח הגדול יותר (לאחר ראובן) .

הדגשת שמו של שמעון מרמזת לנו על ההבדל בין מעשיו לבין מעשי ראובן במהלך האירוע, היא מלמדת על כך שיוסף התייחס למעשי ראובן. לנקודה זו ששם לב הרב והוא מציין את מידת הכרת הטוב שמגלה כאן יוסף: וכיון ששמע שראובן רצה להצילו, לא רצה לצערו. יוסף לא ביטל את מחשבותיו ותוכניותיו לאחים בגלל דברי ראובן, אבל הוא כן ידע להכיר לו תודה על ההשתדלות שעשה, גם אם היא לא הצליחה, ויש בזה רמז לכל אחד לגבי ההשתדלות שאנו צריכים לעשות טוב- גם אם לא בטוח שנצליח, בכל זאת יש לכך משמעות.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.