בין "כסא" ל"כסה"

משחק הכיסאות

אחד הדברים שהיה לי קשה מאוד להתעסק איתם בצמתים השונים שבהם זכיתי לפעול (וזה קורה כמעט בכל תפקיד, אז בלי ניחושים) הוא ההתעסקות עם תוארי הכבוד. באיזה גודל כתב ייכתב השם על השלט או על ההזמנה, מי יוזכר לפני מי במכתב, איפה יישבו המכובדים, מי באמצע ומי בצד, מי יישב על יד מי ומי יישב על איזה כיסא. דיכאון של התעסקות. לפעמים אפילו הייתה לי תחושה נוראה שזאת כל המהות, הכיסא והנראות.

פרשת "מקץ" היא אחת מהפרשות המרתקות בכל מה שנוגע למדיניות ולממשל. פרעה, מלך המעצמה הגדולה ביותר בעולם, הולך לילה אחד לישון וחולם שני חלומות. הוא אינו מצליח להבין את פשרם, וגם כל חכמיו אינם מצליחים לספק לו פתרון שמניח את דעתו. בעקבות המלצה חמה של שר המשקים, שהיה במצב דומה שנתיים לפני כן, מגיע יוסף. יוסף פותר את החלומות, ואחרי כמה דקות של שיחה בלבד, פתאום הוא מוצא את עצמו משנה למלך פרעה. רק דבר אחד מפריד בין מעמדו לזה של פרעה עצמו:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱ-לֹהים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה… וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (בראשית מא, טו–מ).

שתי שאלות עולות מפסוקים אלה. שאלה ראשונה: בחור בן שלושים, עם ביטחון גדול מאוד בקב"ה, יוצא מהכלא ועומד לפני מנהיג העולם – וכמה דקות לאחר מכן הופך להיות כמעט כמו מלך מצרים. מה גורם לפרעה להאמין ליוסף ולמנות אותו במהירות כזאת? שאלה שנייה: מה משמעות אמירתו של פרעה "רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ"?

כישוריו הייחודיים של יוסף

רבי יצחק קארו[1] (1458-1535, ספרד וארץ ישראל), דודו ומגדלו של רבי יוסף קארו מצפת, שואל בדיוק את השאלה הראשונה ועונה (התשובה ארוכה, נביא את דבריו בקצרה):

אחרי הודיע א-להים אותך את כל זאת וגו' – הספק הא' למה האמין פרעה פתרונו של יוסף? אולי יהיה שקר כפתרון החרטומים… היה ראוי שימתין אם הוא אמת ואז ימליכהו ואם יהיה נמצא אח"כ שקר במה יהיה נשאר שלטנותו?… אבל דרך הפשט כל דברי שר המשקים היו להגדיל ידיעתו ושלא היה חכם לבד אלא גם כן רוח הקדש שורה עליו… וא"כ אינו חכם אלא נביא ולזה האמינוהו ולזה אמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו ואמר אחרי הודיע א-להים אותך את כל זאת, אמר כל לכלול גם לחלומות שר המשקים ושר האופים. תשובה ב' שראה שפתרון זה מתיישב בשכל ששבלים טובות הם שבע ושבלים רעות רעב ופרות טובות לחרוש ולזרוע". (תולדות יצחק על התורה, שם).

רבי יצחק מביא שני הסברים. הראשון הוא ששר המשקים הוכיח לפרעה ארוכות שלא ייתכן כי יוסף פתר את חלומו בדרך רציונאלית, אלא הוא עשה זאת מתוך נבואה ורוח הקודש והוכיח לו בעצם שבאיש הזה יש רוח הקודש, כך הוא שכנע את פרעה שיש ליוסף כוחות מיוחדים. ההסבר השני יושב דווקא על העולם הרציונאלי והוא שהפירוש של יוסף את החלומות היה כל כך מדויק וכל כך מתיישב לפרעה, שאחרי שהוא שמע כל כך הרבה ניסיונות כושלים, הוא הבין שמולו עומד מישהו אחר עם יכולות מיוחדות.

רבי יצחק עראמה[2] (1420-1494, ספרד) מסביר שבמפגש הקצר של פרעה מול יוסף, פרעה הצליח לעמוד על שני המאפיינים החשובים ביותר של מנהיג: מידותיו, וחריפות שכלו. זה הוביל אותו למסקנה המהירה, אך הברורה, שהוא האיש שצריך להיות ממונה על הממלכה. יוסף הצליח הן מצד מידותיו האישיות והן מצד שכלו החריף לתפוס את ההזדמנות האדירה הזאת:

"כיון אל שלשת המעלות אשר הכיר ממנו 'אין נבון וחכם' כמוהו לשית אותו על ארץ מצרים. ובאומרו נבון כיון אל מעלות המידות וחכם על מעלות השכליות. ואמר אתה תהיה על ביתי. כי הכירו שהוא יודע בטוב הנהגת הבית. ועל פיך ישק כל עמי. כי ראהו פלא יועץ בענינים הכוללים אל כל המדינות והיא מעלת מלכות. ולזה אמר רק הכסא אגדל ממך" (עקדת יצחק, שם).

מילה אחת: בלעדיי

רש"י (1040-1105, צרפת) מבאר בפירושו כי מילה אחת היא אשר הבדילה, מבחינת יוסף, בין מסלול המלוכה למסלול החזרה לבית האסורים. מילה אחת שאמר יוסף, וביכולתה להסביר מדוע הספיקו לפרעה כמה דקות כדי לסמוך עליו. מילה אחת שגרמה לפרעה למקם את יוסף במקום הכי חשוב ורגיש בממלכה. המילה הראשונה שמוציא יוסף מהפה שלו, כשהוא עומד מול פרעה, מסבירה הכול: "בִּלְעָדָי". כך מבאר רש"י את משמעותה של מילה זו:

"'בלעדי' – אֵין הַחָכְמָה מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא אֱלֹקים יַעֲנֶה, יִתֵּן עֲנִיָּה בְּפִי לִשְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם).

המסר הראשון של יוסף, ואולי היחיד, לאורך כל השיח שלו מול פרעה הוא 'כלום לא מגיע מכוחי, אני לא מקור החכמה, אין החוכמה שלי. בלעדיי, הכול מהקב"ה, הוא יענה את שלום פרעה – ולא אני'. אמירה זו של יוסף קנתה את פרעה, וגרמה לו לסמוך עליו ולהעביר אותו מהכלא ישירות לתפקיד המשנה למלך. אדם שמבין שמעליו יש הקב"ה, אדם שמבין שהוא לא מרכז הכובד, שהוא לא העניין החשוב על השולחן, אדם אשר מבין שחוכמתו ועוצמתו מגיעות מהקב"ה – אדם כזה יכול להחזיק בתפקיד רגיש כל כך, ואין מה לחשוש.

לפעמים יש לנו נטייה להגיע לתפקיד ולדבר על עצמנו, על יכולותינו, על מרכזיותנו, להעצים את הדברים כתלויים בנו ובמעשה ידינו. אילו יוסף היה נוהג כך מול פרעה, ספק גדול אם האירוע היה מתפתח באותו האופן. את ההזדמנות הזאת הצליח יוסף לנצל רק מפני שלא הגיע מנופח מעצמו, והבין שהוא לא המרכז ולא החשוב.

הטקס והתואר

אז אחרי שהבאנו כמה הסברים מדוע פרעה בחר בפרק זמן אפסי לסמוך על יוסף, ננסה להבין מה משמעות הבטחתו: "רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ".

רש"י מסביר שההבדל בין פרעה ליוסף יהיה התואר בלבד: "רק הכסא – שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין לִי מֶלֶךְ" (שם). זאת אומרת, רק התואר "מלך" יבדיל בין יוסף ובין פרעה, אך בכל היבט אחר הם יהיו שווים. פרעה ביקש לשמור על תואר המלוכה בלבד.

רבי יוסף בכור שור (המאה ה-12, צרפת), מבעלי התוספות, מחדד יותר את ההגדרה, ומבהיר שיוסף אף יהיה שווה במעמדו ובסמכויותיו לפרעה: "רק הכסא – הכל יעשו מצותיך כמצותי, אלא שאקרא מלך" (שם).

לפרעה היו חשובים התואר והכיסא יותר מכל דבר אחר. היה זה אולי הדבר היחיד שעניין אותו. הוא יישב על כס המלכות, ויוסף ינהל את העניינים בממלכה, העיקר שלפרעה יקראו 'מלך'. לאחד חשוב הכיסא, ולאחר חשובות הסמכות וההשפעה.

בין 'כסה' ל'כיסא'

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מחדש הבחנה מופלאה בין "כיסא" ובין "כסה". אות אחת מבדילה בין המילים, ויוצקת לתוך כל אחת מהן משמעות אחרת לגמרי:

"'כסה' מציין הסרת עצם מראיה והסתרתו ממראה העיניים, או ניתוקו מכל מגע עם הסביבה; כך 'כסא' מציין במה גבוהה, המרוממת את העולה עליה ומבדילה אותו מכל האחרים. אין זה מקום מוגבה לעמידה ארעית, אלא מושב גבוה שנועד לישיבה".

פרעה בוחר בכיסא, בעוד יוסף משתמש ב'כסה'. פרעה שומר על התואר 'מלך', ויוסף מסתתר וצועק: "בלעדי! זה לא אני ולא כוחי". הרב יהושע ויצמן שליט"א, ראש ישיבת ההסדר במעלות, מסביר באחד ממאמריו את הצורך בהבנה העמוקה של כל אחד מאיתנו שתמיד יש משהו גדול מאיתנו, משהו שנותן לנו את הכוח ואת העוצמה להמשיך, להתמודד ולהתקדם:

"משמעות הדברים היא שהרבה כוחות נתן לנו הקב"ה העושים אותנו עליונים בעולם. יש לנו תורה ואמונה, שכל ורגש וחיים המאפשרים לנו לדאות ולהתרומם. אלא שתנאי אחד יש והוא 'רק הכסא אגדל ממך' – עלינו להבין שיש דבר למעלה מאתנו בחינת 'כסא – במכוסה ממך אל תדרוש'. רק אם נדע שיש 'עליון על כל הארץ' ישמשו אותנו כוחותינו להיות 'רק למעלה'. אבל אם יחשוב אדם שיש בכוחנו ובכח שכלנו לדעת הכל ולפתור כל תעלומות עולם ואין דבר נסתר מנגד עינינו, או אז נרד חלילה מטה מטה, ושכלנו יהיה לנו לרועץ. ("אני פרעה", כב בכסלו תשס"ד).

אנחנו יכולים לרדוף כל העת אחרי הכיסא, אחרי הבמה הגבוהה, אחרי העצמת עצמנו, אחרי התארים והכיבודים. אך רדיפה זו לא תאפשר לנו להתרומם, ולנצל הזדמנויות שיקרו בדרכנו. מצד שני, בכוחנו לפעול מתוך ההבנה שיש מישהו מעלינו. אמנם זכינו בכוחות ובעוצמות, אבל הם נובעים ממקור שלמעלה מאיתנו. אנחנו לא המרכז ולא הנושא וכל תכליתנו היא לעשות, לשנות מציאות, להשפיע בכוחות שניתנו לנו. הבחירה בין "כיסא" לבין "כסה" היא שלנו ורק שלנו.

בואו לא נגיד שזה ברור, ו-'לנו זה לא יקרה'. כבר פגשתי מקרוב אנשים שסלדו בתחילה מההתנהגויות שתיארתי, אבל כאשר הם עברו לאותן פוזיציות, הם בחרו בכל זאת להילחם דווקא על ה'כיסא' ולא להתנהג במידת ה'כסה'. פתאום עניינו אותם התואר, הכבוד, הלשכה, הרכב, השלטים הגדולים והשם שלהם בכל תפוצה אפשרית. כלום חוץ מזה. כדי שזה אכן לא יקרה לנו, צריך לעבוד על זה קשה מאוד, בעיקר על המידות. שנזכה.

———————————

[1] רבי יצחק קארו – נולד בעיר טולדו בספרד בשנת 1458, נפטר בשנת 1535. היה ראש ישיבה, דרשן, רופא וממגורשי ספרד. היה דודו ומגדלו של רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך. גורש מספרד ועבר לפורטוגל ומשם לטורקיה.

[2] רבי יצחק עראמה – נולד בשנת 1420 בעיר סמורה בספרד ונפטר בשנת 1494 בנאפולי. מחכמי ספרד בדור הגירוש, פילוסוף ופרשן מקראי. נודע בשם "בעל העקדה" על שם ספרו "עקדת יצחק". שימש כרב, וראש הישיבה.