על הטהרה

פרשת מצורע פותחת בטהרת המצורע. כבר חז"ל דרשו את תהליך הטהרה ומצאו בו סימנים ורמזים לחטאו של המצורע, כך למשל בעניין הבאת הציפורים והארז:

בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ – כַּמָּה, שְׁתֵּי צִפָּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת. מַה נִּשְׁתַּנָּה קָרְבָּנוֹ מִשְּׁאָר קָרְבָּנוֹת. עַל שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרַע. לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, יְהֵא קָרְבָּנוֹ שְׁתֵּי צִפָּרִים, שֶׁקּוֹלָן מוֹלִיכוֹת.
וְעֵץ אֶרֶז – הָאֶרֶז הַזֶּה אֵין גָּבֹהַּ מִמֶּנּוּ. וּלְפִי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כָּאֶרֶז, בָּאָה עָלָיו הַצָּרַעַת. (תנחומא)

הרב בכור שור ממשיך בדרך זו ורואה בתהליך הטהרה כולו מעשה חינוכי שאמור לדבר אל ליבו של המצורע:

ארז גבוה שבאילנות ואזוב נמוך, סימן שמגבהות בא לנמיכות. ומי גרם לו – החטא, שהוא כשני תולעת, כדכתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים (ישעיהו א׳:י״ח), ועתה מחל לו הקב״ה וחוזר למקומו ולגבהותו.

שלא כרוב הפרשנים הרואים בארז סמל לחטא (גבהות הארז היא ביטוי לגבהות הלב), הרב רואה בו דווקא את מעמדו הראשון של האדם, ואילו האזוב הוא התוצאה של החטא. נמיכות הקומה של האזוב היא דימוי למעמדו ודחייתו של המצורע בעקבות החטא – שאותו מסמלת תולעת השני וצבעה. תפקידו של תהליך הטהרה הוא להחזיר את האדם למקומו, ומרגע שהתקיים התהליך הקב"ה מוחל לו והאדם חוזר למקומו ולגבהותו. הטקס מבטא זאת בצורה כפולה: מבחינה מעשית – על ידי התהליך חוזר המצורע למחנה ישראל (חוזר למקומו הפיזי), ומבחינה חינוכית – על ידי הרמזים והמעשים שנעשים בתהליך זה לומד האדם כיצד לא לחטא שוב (חוזר למקום נכון מבחינה פנימית):

ושוחט הציפור ומערב דמה במים חיים – לומר: שהמת הוא המצורע, שהוא חשוב כמת, דכתיב: אל נא תהי כמת (במדבר י״ב:י״ב), מתערב עתה עם החיים לבא במחנה ולהיות כשאר בני אדם.

שתי הציפורים מסמלות שני מצבים של המצורע: לפני ואחרי הטהרה. לפני הטהרה היה חשוב כמת, זנוח במדבר לבדו ובלי אדם שיתקרב אליו, ולעומת זאת כעת הוא יכול לשוב לתחייה ולהתערבב שוב עם החיים.

נוסף על הארז והאזוב, גם הציפור החיה מלמדת על השינוי שחל בו:

ושולח הצפור האחת על פני השדה – לומר: המצורע שהוא יושב בדד כצפור בודד על גג (תהלים ק״ב:ח׳) ואסור ונקשר מלבוא עם שאר בני אדם, עתה הותר לבא עם חביריו. כמו הציפור שהיתה קשורה בידי אדם, ועתה משולחת על פני השדה לילך ולעוף עם חברותיה.

משום כך חשוב שתשלח הציפור על פני השדה: על פני השדה – שהוא מקום זרע ומקום חיותה, ולא על פני הים ולא על פני המדבר. מכיוון שהציפור מסמלת את שיבת האדם אל החברה, אל מקום החיים, היא משולחת אל מקום שממנו היא חיה. גם הטבלת הציפור בדם הנעשית בכלי חרס, מהווה רמז כלפי המצורע:

אל כלי חרש – סימן שאם יחזור לקילקולו שוב אין לו תקנה, דומית כלי חרס שנשבר שאין לו תקנה.

כאשר אדם מרגיל את עצמו להתנהגות מסוימת, הרבה יותר קשה לו לשנות אותה. גם המצורע, אם יחזור ויחטא וירגיל עצמו בחטא – לא תהיה לו דרך חזרה, ובכך ידמה לאותו כלי חרס שלאחר שנפל ונשבר כבר אין לו תקנה.