באחת מההתנדבויות אשר לקחתי בהן חלק עת הייתי מחוץ למסגרת הציבורית-ממשלתית, התנדבתי בהנהלה של אחד הארגונים אשר ביקש לקדם פרויקט משמעותי בתחומי המורשת. בהנהלה ישבו מספר אנשים מכובדים עם ניסיון ציבורי עשיר מאוד – הרבה יותר משלי. אחד מהחברים המנוסים והוותיקים בהנהלה, היה תמיד נחרץ וקובע מסמרות על כמעט כל דבר, גם כאשר הדברים לא בשליטה של הארגון.
תמיד ניסיתי קצת לעדן את הקביעות האלו ולהסביר שגם כאשר הדברים תלויים בנו, קל וחומר כאשר אינם תלויים בנו, צריך להשאיר מקום לספק. אולי הנחות העבודה שלנו אינן נכונות, לא מדויקות ואנחנו לא בהכרח צודקים. אחרי שנה וחצי, כולם הבינו שאין מקום לאמירות מוחלטות, בטח לא כאשר הדברים משקפים משאלות לב ולא עובדות.
מלחמת "חרבות ברזל" לימדה אותנו דבר אחד באופן ברור – הצורך בהטלת ספק. ההרגלים לפיהם "מומחים" כאלו ואחרים מדברים בביטחון אין סופי על מציאות הקיימת, נגמרו. גם אם לדאבוננו הרגלים אלו חוזרים חזרה שוב לחיינו, אנחנו נדרשים להטיל ספק בכל מה שאנחנו שומעים ורואים.
יתרה מזו, אנו נדרשים לאמץ גישה זו בחומרה יתרה גם על עצמנו. עלינו להתנהל בצורה זהירה הרבה יותר בדברים שאנחנו קובעים ואומרים ולהבין שגם אנחנו יכולים לטעות בהערכות ובחישובים שלנו. אנחנו צריכים ללמוד לדבר בצניעות ובספקנות גם בדברים עליהם אנחנו אחראים.
פרשת "מצורע" אותה נקרא השבת מלמדת אותנו שיש שלושה סוגים של נגע צרעת : צרעת המגיע על גופו של האדם, כזאת המגיעה על בגדיו והאחרונה המצוינת בפרשה היא צרעת המופיעה על ביתו של האדם :
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". (ויקרא יג, לג-לו)
בכל סוגי נגעי הצרעת הכהן הוא האינסטנציה היחידה אשר בסמכותה לקבוע האם מדובר בנגע והאם מדובר במקרה של טומאה שיש לטפל בו על פי הכללים. אני מבקש להתמקד באות אחת בלבד, מדוע כאשר בעל הבית אשר רואה נגעים על קירות ביתו באופן ברור, הוא מגיע אל הכהן ואומר לו: "כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת", מה המשמעות של "כ-נגע" ?
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ (1937-2020, ישראל ) בפירושו למקרא מסביר שהסיבה שבעל הבית אינו קובע שמדובר בנגע, היא בשל העובדה שאין זאת סמכותו של בעל הבית לקבוע האם מדובר בנגע או במשהו אחר :
"וּבָא מי אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. איני יכול להעיד שזוהי צרעת, שכן קביעה זו אינה בסמכותי. עד שהכהן לא יאבחן את הנגע, בעל הבית יכול לטעון רק לחשד נגע בביתו". (ביאור שטיינזלץ על ויקרא יד, לה)
כאשר אדם מתבקש לדווח, להתייחס, להביע את עמדתו על דברים שלא בסמכותו ושלא בתחום אחריותו, לפחות שיעשה את הדברים עם הטלת ספק מאוד גדולה. בד"כ אנשים מהסוג הזה לא באמת יחזיקו במידע הרלוונטי ולא יידעו באמת לעומקם של דברים. לכן, גם אם נדרשת התייחסות או דיווח מידע כזה או אחר, אין לקבוע מסמרות ולהביע בטחון כאילו מדובר באדם שזה תחום אחריותו.
השבועות האחרונים מראים לנו מציאות בדיוק אחרת בחיינו. האולפנים כולם מלאים באנשים המפרשים שעות על גבי שעות תחומים ומיידעים שבכלל לא קיימים אצלם וכל מה שהם יודעים לעשות זה הערכה על השערה וספקולציה על מידע חסר. לא משאירים גרם אחד של ספק.
רש"י (1040-1105, צרפת) לוקח את הדברים עוד צעד אחד קדימה ומלמד אותנו שגם אם בעל הבית הוא אינו אדם פשוט, אלא אדם חכם ומבין ובטוח שמדובר בנגע, עדין כאשר הדבר לא בסמכותו, הוא נדרש להטיל ספק :
"כנגע נראה לי בבית. שֶׁאֲפִלּוּ הוּא חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִפְסֹק דָּבָר בָּרוּר לוֹמַר "נֶגַע נִרְאָה לִי", אֶלָּא "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי". (רש"י על ויקרא יד, לה)
האדם החכם חייב להטיל ספק בדברי, גם אם הוא יודע בסבירות גבוה יותר מאחרים את המצב לאשורו, גם אם הוא רואה את הנגע בעיניו והוא בטוח שמדובר בנגע, אבל זה לא בתחום סמכותו לקבוע. גם אם יש בך שכל ותבונה ואולי דווקא אם יש לך שכל ותבונה, תטיל ספק במה שאתה רואה, לפני שאתה אומר את הדברים לאחרים שים את הדברים בצורה שהיא לא מוחלטת אם הדברים לא תחת אחריותך המלאה ואם אין לך את הסמכות לקבוע את הדברים ולהחזיק את המידע המלא.
רבי יצחק שמואל רג'יו (1784-1855, איטליה) מוסיף רובד נוסף על הדברים וקובע שהאדם אינו יכול לומר דבר שהוא לא שמע או ראה בעצמו, דבר שאין לו בטחון מלא שאכן דבריו נכונים ומדויקים :
"כנגע, דרך מוסר שלא יחליט ויורה לפני הכהן שהוא נגע, אפילו הוא ת"ח ויודע שהוא נגע ודאי. נראה לי, שלא יגיד על פי מה ששמע מאנשי ביתו, אלא על פי מה שראה בעיניו". (ביאור יש"ר על התורה, ויקרא יד, לה)
אם אנשים ולא משנה באיזה תפקידים ופוזיציות היו אומרים רק דברים שהם ראו בעצמם או דברים שהם בטוחים בהם, כאילו הם ראו בעיניהם הרי שהאולפנים, הישיבות והתוכניות השונות היו מתקצרים ב- 80% מזמנם.
המהר"ל מפראג (1512-1609, צ'כיה) לומד מכאן שאדם לא יכול להוציא מפיו דבר שקר. אם בעל הבית יאמר שמדובר בנגע, ואין זה מסמכותו לומר כך, הרי שעד שהכהן לא יורה בפיו שמדובר בנגע ממש, מדובר בדבר שאינו נכון ואינו מדויק, דבר שקר :
שאפילו חכם גמור וכו'. אין הטעם שאם יאמר 'נגע נראה לי בבית' יהיה כל שבבית טמא, דודאי אין טומאה של בית רק על פי כהן, אבל טעם הדבר "דובר שקרים לא יכון" (תהלים קא, ז), דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן לאו נגע הוא, ואיך יאמר 'נגע נראה לי בבית'" (גור אריה, ויקרא יד, לה)
תוספות יום טוב, ר' ליפמן הלר, (1579- 1654, פולין במרחב אשכנז), מביא תירוץ אחר – שלא יפתח האדם פיו לדבריו רעים ולגורל רע עבורו שכן יכול להיות שעד שיגיע הכהן לראות את הנגע בבית הנגע יתרפא :
"לכן הקפידה התורה, שלא יאמר "נגע נראה לי", כדי שלא יפתח פה לשטן, כדרשינן (כתובות ח ע"ב): לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר ר' יוסף: מאי קראה? (=היכן מצינו רמז לכך במקרא?) שנאמר (ישעיה א'): "כמעט כסדום היינו". מאי אהדר להו? "שמעו דבר ה' קציני סדום" (עד כאן דברי הגמרא). הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן". (תוספות יום טוב)
חכמים לימדו אותנו : "ברית כרותה לשפתיים" (מסכת סנהדרין, דף קב), מה שאנחנו מוציאים בשפתיים יכול להתקיים במציאות. אל תוציא מהפה דברים שאח"כ יכולים להתממש במציאות. לכן, אדם ירגיל עצמו לא להוציא דברים שליליים על עצמו או אחרים מפיו לעולם.
רבי אליהו מזרחי (הרא"ם, 1455-1525, האימפריה העות'מנית) מסביר באריכות שאין שום נפקא מנא לכך שהאדם, חכם ככל שיהיה, יקבע שמדובר בנגע כי הרי רק הכהן יכול לקבוע האם מדובר בנגע ולטמא את המקום. מכאן לומד המזרחי כלל גדול, מבקשת התורה ללמדנו לומר את המשפט הפשוט : "איני יודע".
כנגע נראה לי בבית אפילו ת"ח שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי אלא כנגע נראה לי. בתורת כהנים ולא ידעתי טעם בזה דמה הפרש יש בין כנגע נראה לי בין נגע נראה לי בשלמא אם היה הדבר תלוי בידו לטמא ולטהר …אבל שמעתי מרבותי שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו אלא מפני דרך ארץ בלבד שלא יאמר אדם טומאה אפילו על הדבר הברור לו ודאי אלא ספק וזהו שאמרו חז"ל למד לשונך לומר אינו יודע ונכון הוא" (מזרחי, ויקרא יד, לה)
אפשר ללמוד מדברי הרא"ם המופלאים כמה סיבות בדבר:
הראשונה, משום דרך ארץ. איך אדם יכול לעמוד בפני האדם שמחזיק באחריות לקבוע טמא או לא, נגע או לא ולקבוע מסמרות שמדובר בנגע. אתה עומד מול בעל הסמכות, תן לו לומר את דברו. אין זו דרך ארץ לקבוע בפני ובשביל בעל הסמכות את הדברים הנוגעים לתחום סמכותו.
השנייה, שלא ירגיל אדם את לשונו לקבוע מסמרות בתחום הטומאה. גם אם אתה בטוח שמדובר בנגע, אל תאמר זאת, את תפעל לייצר מציאות של טומאה בעולם. פעל בדיוק ההפך מזה – הטל ספק. תן לאחרים שזה תפקידים לקבוע האם מדובר או לא בטומאה. הרגל את לשונך בלקבע מסמרות רק בדברי קדושה.
השלישית, למד לומר "איני יודע". איני יודע היא לא בושה, היא אמת ועוצמה.
אני מבקש לסיים בדבריה המדויקים כל כך של הרבנית נחמה ליבוביץ, פרשנית המקרא, (1905-1997, לטביה וישראל) :
"והוא לקח גדול לכל אדם ובכל שעה, ובפרט בתקופה שכל אדם חי מפי אנשי תקשורת כעיתונאים, אנשי רדיו ושדרי טלוויזיה, שהם כולם יודעים כל הנגעים ולעולם לא יאמרו 'כנגע' אלא 'נגע!', ואף אין מנהגם לומר 'נראה לי' אלא 'יודע אני', ומחדירים דבריהם לכל בית ולכל פינה נידחת וכל העולם יודע 'ודאי' ואינו לומד לומר 'לא ידעתי".
שנזכה לאמץ את הטלת הספק בדברים שאנחנו רואים ושומעים וגם בהתנהגות שלנו היום-יומית. להרגיל את לשוננו לומר "לא ידעתי", לומר רק מה שראינו, שלא להיות בטוחים בדברים שאינם בתחום סמכותנו ובעיקר הרבה ענווה וצניעות בדברים שאנחנו מוציאים מהפה. הרבה ענוה וצניעות.
שבת שלום.
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".
35.00₪
70.00₪
75.00₪
120.00₪
95.00₪
35.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
125.00₪
50.00₪
59.00₪
120.00₪
25.00₪
125.00₪
120.00₪
30.00₪
130.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
25.00₪
