טהרת המצורע ביום הראשון

טומאת המצורע

התורה מלמדת אותנו על התנאים בכדי שאדם יוגדר כמצורע:

התנאי הראשון שחובה שיהיה הוא נגע שצבעו לבן, והתורה חילקה את הנגעים לשנים עיקריים (אבות)- שאת ובהרת, ושני נגעים נוספים (תולדות)- ספחת השאת וספחת הבהרת. חכמים חילקו את הנגעים על פי גוון הלבן הנמצא בהם על פי רמת הבהירות: הבהרת- כצבע השלג, ספחת הבהרת – כצבע סיד שבהיכל, שאת- כצבע צמד של גדי בן יומו (אחרי שנשטף), ספחת השאת- כצבע קרום ביצה הקרוב לקליפתה.

בנוסף לנגע הלבן צריך תנאי נוסף אחד לפחות בכדי לטמא את האדם :

• שער לבן (לפחות שתי שערות שהפכו לבנות בעקבות הנגע).
• מחיה (בשר חי בנגע).
• פסיון (התרחבות של הנגע בעור לאחר הסגר).

לאחר שהתקיימו שני תנאים אז צריכה להיות הכרזה של כהן כי האדם מצורע.

טהרת המצורע ביום ראשון:

לאחר שנרפא הנגע מהצרוע יוצא הכהן אל מחוץ למחנה אל הצרוע (ובארץ יוצא אל מחוץ לחומות העיר ששם נמצא המצורע) על מנת לבדוק האם ניתן לטהר את המצורע. טהרת הנגע אינה בהכרח משום שנעלם הנגע לגמרי, אלא שיכול להיות שנעלמו חלק מהתנאים שהכרחיים להגדרת הצרעת- ולכן ניתן לטהר את המצורע.

תהליך הטהרה אינו מתרחש ביום אחד והוא מחולק לכמה שלבים המתרחשים בימים שונים: ביום הראשון לטהרה, ביום השביעי לטהרה וביום השמיני לטהרה.

בדברים הבאים נעסוק בחלקה הראשון של הטהרה:

ההודעה בדבר השינוי במצב המצורע:

(ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. (ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ.

התורה מקדימה שבכדי שיתחיל תהליך טהרה (בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ משמעו ביום בו מתחיל תהליך הטהרה), צריך להודיע לכהן (והובא אל הכהן – מה שמובא היא הידיעה שיש שינוי בנגע ולא המצורע מובא אל הכהן שהרי ממשיכה התורה ואומרת ויצא הכהן) על השינוי והכהן צריך לצאת אל המצורע ולבדוק בעצמו שבאמת נרפאה הצרעת: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ.

ומזהירה התורה שאין לאדם בחירה אם להתחיל את התהליך או לא:

והובא אל הכהן: בעל כורחו כמו בטומאה כתיב והובא שלא ישתמט מלבא אל הכהן דבלא דבר הכהן היה הנגע טהור. על כן כתיב והובא- בעל כורחו (העמק דבר).

בנוסף למדו חכמים מהמילה 'יום'  כי כל המתואר בפרשה ביום הראשון צריך להיות ביום ולא בלילה (והכל באותו היום):

"תורת המצרע ביום" – מלמד שטומאתו וטהרתו ביום. אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום, מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו ביום? ת"ל "תורת המצרע" (ספרא).

ועוד למדו כי ברגע שמודיעים לכהן- הוא צריך להזדרז להגיע את המצורע:

"ביום טהרתו והובא אל הכהן" – שלא ישהא (ספרא).

כלי טהרת המצורע:

א. הציפור:

לאחר שראה הכהן כי אכן נרפא הנגע מתחיל תהליך הטהרה עצמו:

(ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

מביאים לכהן בשביל הניטהר (ולא צריך הכהן עצמו דווקא להביא) שתי ציפורים, עץ ארז, צמר הצבוע בצבע שני ואזוב:

שתי הציפורים: שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאֶחָת (נגעים, י"ד, ה', ובדיעבד אם היו שונות כשרות), וחז"ל לימדו שמדובר בציפור דרור- שנקראת כך משום שהיא חיה בבית כבשדה ואינה מקבלת מרות:

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָכָא בְּצִפּוֹר דְּרוֹר עָסְקִינַן, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת מָרוּת. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״צִפּוֹר דְּרוֹר״ — מִפְּנֵי שֶׁדָּרָה בַּבַּיִת כְּבַשָּׂדֶה (שבת ק"ו:).

מין הציפור עצמה לא נאמר בתורה, אך עולה מדברי חכמים כי מדובר בדרור הבית- ציפור שתפוצתה נרחבת מאוד (דרה בבית כבשדה) והיא קשורה מאוד לחיים עם האדם ( ר' שמעון בן לוי אמר: צפור דרור שאוכלת מפתו ושותה מימיו) אך למרות זאת מעולם לא בויתה (וזה שאינה מקבלת מרות), נוסף על כך ציוצה הוא אינטנסיבי ומזכיר פטפוט יותר משל שאר הציפורים (אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו? אמר הקדוש ברוך הוא: הוא עושה מעשה פטיט לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט).[1]

שאלה היא האם התכוונה התורה דווקא למין ציפור מסוים או שהשם ציפור הוא כולל לקבוצה רחבה יותר של סוגי ציפורים? הרמב"ן דן בכך ומסקנתו היא שציפור הוא שם כולל לסוגי הציפורים הקטנות הטהורות, שצריכות לעמוד בתנאי של דרור- שחיות בבית כבשדה (אף על פי שאם השתמשו בציפור שאינה דרור- בדיעבד כשר):

…והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה, שלא שנו במשנתנו (משנה נגעים י״ד:א׳): מצותן שיהו דרור, ואף על פי שאינן דרור כשרות, כמו ששנינו בשוות (משנה נגעים י״ד:ה׳), וכל הדרורים בעלי פטפוט הם. ומה שאמרו בתורת כהנים: לא טמאות – מפני שיש אף בטמאים מינים שהם דרור, כגון הסנונית לרבי אליעזר.

ב. עץ ארז:

נוסף על הציפורים מביאים עץ ארז – מקל (בקעת- שהוא תוצאה של ביקוע העץ) העשוי עץ ארז, וצריך דווקא שיהיה העץ עצמו ולא עלה (טרף) מהעץ :

מִצְוַת עֵץ אֶרֶז, אָרְכּוֹ אַמָּה וְעָבְיוֹ כִרְבִיעַ כֶּרַע הַמִּטָּה.(נגעים, י"ד, ו)

עץ – שומע אני כל עץ במשמע? ת"ל ארז. אי ארז, שומע אני אפי' ענף? ת"ל עץ. הא כיצד? זו בקעת של ארז: (ספרי במדבר קכ"ד)

ועץ– יכול כל עץ? ת"ל ארז. אי ארז יכול טרף? ת"ל ועץ. הא כיצד? בקעת של ארז. ר' חנינא בן גמליאל אומר ובראשה טרף (ולדעתו צריך להיות ענף עם עלה מהעץ כדי שיוכר בו שהוא מעץ ארז- רלב"ג).

אמר ר' יהודה, שבתי היתה, והלכתי אחר ר' טרפון לביתו. אמר לי: יהודה, בני תן לי סנדלי. ונתתי לו. פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי: יהודה, בזו טהרתי שלשה מצורעים. ולמדתי בה שבע הלכות: שהוא של ברות (עץ ברוש), ובראשה טרף (עלה), וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המיטה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומזים ושונים ומשלשים, ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרים בגבולים (ספרא)

ובגמרא דנו האם הארז הוא סוג מיוחד של עץ או שם כולל? ובמסכת ראש השנה (כג.) מובאת מחלוקת ביחס למיני הארז:

אָמַר רַב יְהוּדָה, אַרְבָּעָה מִינֵי אֲרָזִים הֵן: אֶרֶז, קַתְרוֹם, עֵץ שֶׁמֶן, וּבְרוֹשׁ… ווּפְלִיגָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: עֲשָׂרָה מִינֵי אֲרָזִים הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו… זהָנֵי שִׁבְעָה הָווּ! כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם אַלּוֹנִים, אַלְמוֹנִים, אַלְמוּגִּין.

יוצא מהדברים שהארז הוא שם כולל למינים שונים של עצים.

ג. שני תולעת:

שני התולעת היא לשון (פיסה ארועה) של צמר צבוע זהורית (רש"י), הכוונה שהיא צבועה בצבע שני שהוא אדום כהה שמופק מתולעת, ואורכה ארוך מאורך הארז. תולעת השני מזוהה היום עם כרמיל הקוצים- כנימה החיה על עצי האלון לסוגיו. מבנה הכנימה הבוגרת הוא חסר כנפים וגפים והיא נאחזת בעץ רק בעזרת פיה ("מה תולעת זו אין לה אלא פיה, כך שבטו שליששכר אין להן אלא הגיון פיהם" – מדרש הגדול, פרשת ויגש, מו י"ג), ואת הצבע מפיקים בעיקר מביציה בשלב האחרון של הדגירה.

ד. אזוב:

האזוב בטעות נתפש כטחב, הצמח הקטיפתי הצומח על אבנים וסלעים, אולם למעשה הוא הצמח המוכר היום בשם זעתר (למעשה התבלין זעתר מורכב מכמה מרכיבים, שהדומיננטי שבהם הוא האזוב המצוי, ולכן קיבל הצמח את שמו של התבלין).

מעשה הטהרה:

א. שחיטת הציפורים:

ממשיכה התורה ומסבירה מה עושה הכהן בהמשך:

(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים.

הכהן או אדם אחר שוחטים את הציפור המובחרת שמתוך השתיים, ולמדו זאת מהדגשת התורה הציפור. והתורה מצווה לשחוט את הציפור- שחיטה ולא מליקה, והשחיטה היא אל כלי חרס חדש שלא נעשה בו שימוש קודם ששיש בו מי מעיין (מים חיים). ונותנים בכלי קודם את המים  (עד לוג מים שהוא בין 300-500 מיליליטר מים) משום שזהו הסדר בפסוק ובכדי שיראה הדם במים. לאחר השחיטה נקברת הציפור משום שאסורה בהנאה.

ב. הזאה:

לאחר מכן  מזה הכהן על המצורע שבע פעמים מתוך תערובת הדם והמים:

(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. (ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

וכיצד היה מזה הכהן?

המשנה בנגעים (י"ד, א) מתארת את מעשי הכהן וההזאה:

כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים. חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל מִצְחוֹ.

אם כן, לוקח ביחד את הארז והאזוב ואת לשון השני, ובחלק היתר של הצמר (שהלשון ארוכה מהארז) הוא כורך את הארז והאזוב יחד, ואז לוקח את הציפור החיה ומקיף את אגודת הארז והאזוב על ידי כנפי הציפור וראשה וזנבה – כאילו מחבקת הציפור את האגודה.

טובל הכהן את האגודה במים ומזה על המטהר. נחלקו חכמים אם מזה על גב ידו או על מצחו (ידו משום שזה מקום הטהרה- בוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית, ולדעת הסוברים במצח- משום שזהו מקום מיועד לצרעת). ומזה שבע פעמים ובכל פעם טובל את האגודה מחדש במים. על ידי ההזאה אומרת התורה וטיהרו אך זו אינה גמר הטהרה משום שלאחריה ישנם שלבים נוספים.

ג. שילוח הציפור החיה:

לאחר מכן משלח הכהן את הציפור החיה אל המדבר, ובארץ ישראל היה הכהן חוזר לעיר ומשם משלח את הציפור אל מחוץ לחומת העיר על פני השדה – לא לכיוון הים (אם זו עיר חוף) ולא לעיר (שלא יעמוד מחוץ לעיר וישלח לכיוון העיר) ולא למדבר (אם העיר בגבול מדבר) אלא אל השדות שמחוץ לעיר שאין בהם ישוב (ואם שבה הציפור לעיר- מותרת בהנאה).

ד. כיבוס וגילוח וטבילה:

(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.

המצורע צריך לכבס את בגדיו (על ידי טבילתם במקווה מים) ולגלח את שערו- והגילוח נעשה בתער.

ואילו חלקים בגופו היה מגלח?

נלמד זאת מהנאמר ביום השביעי שם אומרת התורה:

(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כׇּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ…

ולמדו חכמים שהתורה מדברת כאן בלשון מידת כלל ופרט וכלל- אי אתה דן אלא כעין הפרט: הכלל הוא יגלח את כל שערו והפרט הוא את ראשו ואת זקנו וחוזרת התורה שוב אל הכלל ואת כל שערו יגלח ולמדו שכשם שבפרט יש רק מקומו הנראים למראה עיניו של הכהן (לא מקומות מכוסים) כך הכלל הוא שהגילוח הוא רק במקומות שיש בהם שער ניראה, וכך גם הגילוח ביום הראשון.

והטבילה נעשית במקווה או במעיין עם נביעה (מים חיים), ולאחריה אומרת התורה: וטהר, וטהרה זו מכשירה אותו להיכנס חזרה למחנה ישראל ולשוב לביתו. אולם, ממשיכה התורה ואומרת: וישב מחוץ לאהלו– והתורה משתמשת כאן בלשון נקיה ומלמדת שאסור בתשמיש המיטה (רש"י).

וטהרת המצורע איננה שלמה עדיין ולכן הוא עדיין מטמא אך לא בכל המקרים כקודם: הוא אינו מטמא בית בכניסתו אליו, אינו מטמא משכב או מושב או משא (שנישא על גבו) לעומת זאת הוא עדיין מטמא במגע.

לאחר כל המעשים הללו הוא רשאי לבוא אל המחנה, ובארץ ישראל- אל העיר.

*******************

בכך מסתיים השלב הראשון של טהרת המצורע. השלבים הבאים הם היום השביעי– שבו ישנה חזרה על הגילוח, כיבוס בגדים וטבילה, והיום השמיני – הקרבת הקורבנות ולאחריהם הוא טהור לגמרי.

———————————————

[1] חכמים בנוסף דיברו על הסנונית כזיהוי אפשרי וכן על יונת הבר, העטלף (מצודת ציון על משלי כו',ב) או צוקית בודדת.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.