הגדרת נגע הצרעת

בהרת:

וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהֿ לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים. (ה) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית. (ו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.

מביאה התורה מצב בו יש שאלה לגבי הנגע:

ישנה בהרת אך היא אינה עמוקה ואין שער לבן בה- ולכן יש ספק לגביה במצב זה מסגיר הכהן את האדם שבעת ימים. כאשר האדם מוסגר דינו כמצורע לכל דבר ולכן צריך להיות מחוץ למחנה, אך בשני דברים שונה דינו ממצורע מוחלט: אינו צריך לפרום בגדיו וכשהוא מיטהר הוא צריך רק טבילה ולא קורבן, ואומרת הגמרא:  אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה (מגילה, ח ע"ב).

ביום השביעי להסגר שב הכהן לראות את האדם: אם הנגע נשאר כשם שהיה- לא פשה הנגע, והכוונה היא שלא התרחב החוצה (אך יכול להתרחב פנימה, למשל שהיה חלק חי בנגע וכעת גם הוא הפך לבן), אז מסגיר הכהן את האדם שוב וביום השביעי להסגר הכהן שב לראותו.

אם גם לאחר הסגר שני אז נשאר הנגע בעינו – האדם טהור (וצריך טבילה). בסך הכול מוסגר האדם 13 ימים משום שהיום השביעי בשבוע הראשון הוא גם האחרון להסגר הראשון וגם היום הראשון להסגר השני.

לעומת זאת: וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטׇהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן. (ח) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא.

וכאן מביאה התורה מצב בו הנגע כן פשה בעור – גם לאחר שניטהר המוסגר, ומכיוון שיש שינוי בנגע- הוא צריך לשוב אל הכהן וכהן מטמא אותו.

לסיכום הבהרת- ראינו שהתורה מלמדת על שלושה תנאים דרך הפסוקים העוסקים בבהרת: א. צבע לבן (התנאי הראשון והמחייב). ב. שער לבן. ג. פסיעה בעור (רק לאחר הסגרה).

שאת:

(ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. (י) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת. (יא) צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא. (יב) וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כׇּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן. (יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא. (יד) וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא. (טו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. (טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן. (יז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא.

מביאה התורה סימן נוסף לגבי השאת: מחית בשר חי בעור– יש בתוך הנגע עור או בשר חי (לא לבן) וגודלו כעדשה לפחות (מקום של שתי שערות על שתי שערות והוא צריך להיות מוקף – מבוצר בבשר לבן), ולכן המחיה מלמדת על כך שהנגע הוא ישן- היה קיים ולא זוהה. ולכן מטמא הכהן את האדם.

לעומת זאת אם הנגע ממלא את כל העור– והכוונה רק למקומות הניתנים לראייה (להוציא למשל קפלי עור, פה, אף וכו')אז האדם טהור. אם יש שינוי במצב בו הנגע ממלא את כל גוף האדם: וביום בו יראה בו בשר חי– אז הוא נטמא.  ולחילופין, אם הבשר החי יהפוך ללבן– יטהר אותו הכהן.

———————————————

[1] שאילתות- ספר שאלות, מקור לשם שו"ת שנתחברו אח"כ. הספר כתוב ארמית. אוסף ענייני אגדה והלכה בסדר הפרשיות. כל פרשה מתחילה במלת שאילתא. ספרו של רבי אחאי גאון משבחה. חי סביב שנת ד"א תק"י (750) בבבל. תלמיד מר שמואל ריש כלה (ספר האשכל הלכות ברכות עמ' 69; רשב"א חי' ברכות מ"ג: בשם רב האי), ולמד בישיבתו במתא מחסיא. אחרי מות מר שמואל גאון בשנת 755 קיוה ר' אחאי להתמנות לגאון, אך ריש גלותא ר' שלמה בר חסדאי התנגד לו, ובחר את רב נוטרונאי שהיה שמש לר' אחאי. בשל כך עזב ר' אחאי את בבל ועלה לא"י. לפי שטיינשניידר מת ר' אחאי בשנת 761 בא"י.

יש האומרים שר' אחאי [מבי חתים] הנזכר בגמרא היה מחבר השאילתות. זו דעת רש"י ובעלי התוס' (זבחים ק"ב: ד"ה פריך רב אחאי), ואמרו דההוא רב אחאי עשה השאילתות והיה מרבני סבוראי. אבל רב שרירא גאון, שהיה בדורו, כותב שמחבר השאילות הוא ר' אחאי משבחא.

ר' מנחם ן' זרח בספר "צידה לדרך" בהקדמתו אומר דרב אחא משבחא הוא בעל השאילתות. בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות מביא "הלכות רב אחא משבחא" וכוונתו להשאילתות, כי ר' אחא לא חבר ספר אחר. הראב"ד בעל הקבלה יאמר כי הספר הזה (שאילתות) מצוי בידינו עד היום ושמענו שלא נמצא בו שום טעות. (עי' יוחסן השלם 205). ריב"ש כתב שדברי הגאון רב אחא משבחא מקובלים כאילו נכתבו בתלמוד (שו"ת ריב"ש סי' שצ"ד). בסמ"ג (לאוין סי' קמ"ו) אומר על השאילתות דר' אחאי שהוא בר סמכא וקדמון. וגם רב יהודאי גאון מביא מדבריו ראיה (בהלכות גדולות) בהרבה מקומות. בספר "הפרדס" כ"י בברכת אירוסין כתב: אין לנו להטות מדברי הגאון אדוננו רב אחא משבחא כמפי משה ע"ה (שה"ג).