על תכלית המסעות

כל מסע שאנחנו יוצאים אליו הוא מורכב ומכיל חוסר וודאות. יש מסעות שהתכלית שלהם היא עזיבה של המקום הקיים מבלי לדעת להיכן פנינו מיועדות באופן מדויק. יש מסעות שהתכלית שלהם היא הגעה ליעד ספציפי ומדויק, שברור לנו שאנחנו יוצאים אליו, אבל לא ברור לנו מה יקרה בדרך. יש מסעות שיוצאים אליהם בעל כורחנו, אנחנו פשוט נזרקים אליהם מכורח המציאות ויש כאלו המתוכננים עד הקצה.

כאשר המציאות כפתה עליי לפני כשנתיים, יציאה למסע אל מחוץ למשרדי הממשלה אשר היו הבית שלי במשך שנים רבות, זאת הייתה יציאה למסע שלא מרצוני. מסע שהבסיס המרכזי שלו היה חוסר וודאות מה יהיה במהלכו ובסופו, מחשבות רבות, דאגות וחששות. למרות הקושי שהיה בו, הוא התברר כאחד המסעות המרתקים והחשובים ביותר שחוויתי. מעצב ומחשל. למדתי רבות, התחזקתי היכן שלא ידעתי  או האמנתי שאני מסוגל וצברתי כוח וניסיון למסע הבא, מבלי לדעת מה הוא יהיה. כל החיים שלנו הם מעבר ממסע למסע, והשאלה המרכזית היא מה אנו לוקחים איתנו מכל מסע שאנו עוברים והאם משימתנו ברורה.

עוד מהאתר

קדושת הכוהנים ואיסור טומאתם

חטאם של בוני המגדל

החודש הזה

הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ

הקהל את בני ישראל

נאום הגבר שתום העין

מוצאיהם למסעיהם

השבת אנו קוראים שתי פרשיות מחוברות "מטות-מסעי", פרשת מסעי מתארת בתחילתה את ארבעים ושנים המסעות שעברו בני ישראל מיציאתם מארץ מצרים ועד להגעה לפתחה של ארץ ישראל בפסוקים הבאים:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן:  מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה–לְעֵינֵי, כָּל-מִצְרָיִם". (שמות לג, א-ג)

הייתה יכולה התורה להסתפק בפסוק הראשון ומיד אחריו לעבור לפסוק ג' ולכתוב "ויסעו מרעמסס". מה המשמעות של הפסוק המודגש, אשר מעבר לכפילות אל מול הפסוק הראשון הוא מספק לנו כפילות במילים "מוצאיהם למסעיהם", הכתובים פעם אחת בסדר זה ובסיומו של הפסוק  בסדר אחר – "מסעיהם למוצאיהם" ?

אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) מסביר שהפסוק השני מגיע כדי ללמד אותנו את הדרך שבה כתב משה רבנו את המסעות. משה רבנו לא הגיע לשנה הארבעים והתחיל "להיזכר" היכן חנו ומהיכן באו ולכתוב את הדברים, אלא הוא צווה מהרגע הראשון (לכן כתוב "על פי ה'") לרשום בפנקסו את היציאה מכל אתר ואת ההגעה למקום החדש. כעת בעת ההגעה סמוך ליעד ולפני פרידת משה מעם ישראל ביקש הקב"ה שיאסוף את כל רישומיו ויכתבם בתורה:

"ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך יום שיצאו ממצרים כתב פסוק "ויסעו בני ישראל מרעמסס"…, וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו, והוא מה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם… ואומרו למסעיהם פירוש לסדר כל מסעיהם שנסעו מיום צאתם ממצרים עד סוף המסעות, ואומרו על פי ה' לומר שמכתב הראשון עצמו היה על פי ה' הוא אמר אליו שיהיה כותב והולך, ואומרו ואלה מסעיהם וגו' פירוש אלה הם המסעות האמורים שכתב משה למוצאיהם כל אחד בזמנו ובמקומו וזה העתקה". (אור החיים, במדבר לג, ב)

הנציב מוולוז'ין (1816-1893, בלארוס ופולין) מסביר באופן נפלא את הכפילויות המתוארות בשני הפסוקים הראשונים. בעת היציאה מארץ מצרים הייתה תכלית מאוד ברורה למסע, היה יעד ברור ומוגדר והוא הגעה לארץ ישראל – "אלה מסעי". כאשר הגיעו בני ישראל לקדש ברנע, מקום חטא המרגלים, התכלית שונתה. מרגע זה התכלית הייתה לנוע במדבר ולצאת ממקום למקום ארבעים שנה על פי ציווי ה' בשל העונש אשר הוטל עליהם. לכן כותבת התורה בפעם השנייה קודם "מוצאיהם" ואח"כ "מסעיהם" ותכלית זו הייתה גזירת הקב"ה ולכן היא "על פי ה'". כעת, עם הגעתם לגבולה של ארץ ישראל התכלית חוזרת להיות ההגעה לארת ולכן חוזרת התורה לרשום "מסעיהם למוצאיהם" :

"אלה מסעי וגו׳. אריכות וכפל לשון שני המקראות הללו. הוא משום שהיו המסעות נחלקים. ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לא״י. והיא התכלית. המסע כדי להתקרב לא״י מקדש ברנע שהיה מעשה מרגלים ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום…. וא״כ היו מסעות אלו התכלית היציאה ממקום למקום. ואחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לא״י לכנוס ולירש. חזר תכלית הנסיעה להיות קרוב לא״י. ע״כ כתב כאן ג׳ פעמים אלה מסעי וגו׳ לצבאותם היינו לתכליתם כמו שביארנו בס׳ שמות י״ב נ״א. זהו חלק הראשון. וזה היה ראוי להכתב בספר: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. זהו חלק השני. שהעיקר היה היציאה ממקום שישבו וילכו נודדים. וא״כ לא היה ראוי להכתב אלא משום שהיה על פי ה׳. או שנכתב על פי ה׳. לאיזה תכלית נעלם ממנו. ויתגלה לעת קץ במהרה בימנו. ואלה מסעיהם למוצאיהם. זהו חלק השלישי שהיה התכלית המסע כדי שיתקרבו לא״י. וזהו תכלית יציאה מארץ מצרים. והיינו למוצאיהם". (העמק דבר, במדבר לג', ב)

תכלית המסע משנה את מהותו ואת עניינו, הכל לפי התכלית. יש מסעות שהיעד מאוד ברור והם מסע מוגדר ויש מסעות שהתכלית שלהם היא פשוט עזיבה מקום אחד והגעה למקום אחר. תכלית יכולה להיות רק עזיבת המקום הקיים, כמו שמסביר המלב"ים (1809-1879, אוקריינה) שהביטוי "מוצאיהם למסעיהם", בה ללמדנו  שהתכלית הייתה היציאה מטומאת מצרים. כל מסע ומסע שעשו בני ישראל במדבר המטרה שלו הייתה לצאת מטומאת מצרים ולהיטהר :

"ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם ר"ל כי נהג כמנהג הרופא הנזכר שיסדר אל הנוסע הזה אופן יציאתו והעתיקו מטבע האזור החם שיהיה לפי מסעיו, באמרו דרך משל במסע פלוני יקבל התמורה במדרגה אחת ובמסע אחרת ב' מדרגות וכן כולם ויכתבנה לו עלי לוח בפלס ובמשקל מכוון, ובזה האופן מבואר כי ואלה מסעיהם היו רק על תכלית למוצאיהם לצאת ולהנזר מטומאת מצרים לא אל הכנס אל הארץ". (מלבי"ם על במדבר לג, ב)

כמה פעמים אנחנו לא מסוגלים לצאת בזמן ממקום שהוא לא טוב לנו, מסביבה שהיא עויינת ומסוכנת לנו ולאחרים, ממקום שאנחנו יודעים שהוא בגדר "מצרים המודרנית". אנחנו בוחרים לא לצאת מתוך פחד, חוסר וודאות, אולי נוחות אשר מכסה את הסכנה ועוד הרבה סיבות אחרות. בסוף, אם לא נתעורר ונצא בעצמנו מהמקומות הללו, מהמצרים הנוכחית שלנו – המסע ייכפה עלינו ותהליך הניקוי והחזרה למקורות הנקיים, יהיה יותר מזוכך וקשה.

לאן נוסעים?

בעל "הכלי יקר" ( 1550-1619, צ'כיה) מביא שלושה פירושים נפלאים בדבר וכולם באורך מדויק רלוונטיים לכל אחד מאיתנו בחייו. נתמקד בשניים מהם. הראשון הוא שיש מסעות בחיים שאנחנו הולכים בהם לפנים, יודעים לאן, המטרה היא להתקדם ליעד והם מוגדרים "מוצאיהם ולמסעיהם" – המוצא ברור והמסע ברור – קדימה. ויש מסעות שאנחנו מבצעים "תיקון לאחור", המטרה היא לא הנסיגה אחורה, אבל הנסיגה אחורה היא הכרחית כדי להמשיך ולהתקדם בהמשך ואלו הם "מסעיהם למוצאיהם":

"האחד הוא, שבמקצת מסעות הלכו לפנים ובמקצתם נזורו אחור כי מתחילה "וישובו ויחנו לפני פי החירות", פירש רש"י שהלכו לאחוריהם לצד מצרים, וכן דברים כתיב "ונפן ונסע המדברה", פירש רש"י לפי שקלקלו הפכו לצד המדבר… נמצא שרוב המסעות אשר הלכו בהם לפנים ולא לאחור והיו על פי ה' נקראו מוצאיהם למסעיהם, כי הפכו פניהם מן המקום אשר יצאו משם שנקרא מוצאיהם ופניהם אל מסעיהם אשר היו לפניהם, אבל מה שנזורו אחור בעבור שקלקלו בחטא לא היה על פי ה', ונקרא מסעיהם למוצאיהם שחזרו ונסעו למקום שיצאו משם שנקרא מוצאיהם כי הפכו פניהם לצד מצרים". (כלי יקר, במדבר לג, ב)

הפירוש השני מחלק לא בין סוגי המסעות אלא בין סוגי האוכלוסיות. עם ישראל אשר יצאו ממצרים, שהיא לא ארץ מוצאיהם, תכליתם הייתה הגעה לארץ ישראל, לארץ מוצאיהם, ולכן עליהם הכתוב אומר "מוצאיהם למסעיהם". על הערב רב אשר יצאו עם בני ישראל ממצרים וכל תכליתם הייתה תמיד לשוב לארץ מוצאיהם, ארץ מצרים, ולהשיב את עם ישראל איתם, עליהם הכתוב אומר: "מסעיהם למוצאיהם" :

"…וזה שנאמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', זו נסיעת בני ישראל אשר יסודם מארץ הקדושה על כן הפכו תמיד פניהם מן מוצאיהם המקום אשר יצאו משם ממצרים ומגמת פניהם למסעיהם לבא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם, אבל הערב רב שהיו מקורם ממצרים ולא יצאו על פי ה' כי משה מדעתו הוציאם נאמר בהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי תמיד היה להם חפץ ורצון לשוב למצרים למקורם…כך היה תמיד פניהם למקום אשר יצאו משם". (כלי יקר, במדבר לג, ב)

המקור ממנו אתה מגיע משפיע עליך כל חייך, לטוב ולרע, גם אם אנו לא מרגישים את זה באופן ברור כל העת. עם ישראל, אחרי יותר ממאתיים שנה בארץ לא זרועה, שואף לחזור לארץ ישראל. עם ישראל אחרי 2,000 שנות גלות נוכחית, מקים את שאיפתו הלאומית בארץ ישראל. אלמלא השאיפה התמידית למקור, לא ניתן היה להגיע ליעד.

אני מבקש לסיים בדבריו הכל כך מדויקים של הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה),  אשר מחלק בין נקודת הראות האלוקית את הציווי ואת התכלית לבין נקודת הראות של העם. בעוד שהקב"ה מבין שכל מסע יש תכלית ומטרה ברורה והמטרה היא המסע ולכן מנקודת עניינו "המסע" הוא תכלית "המוצא", הרי שעבור בני ישראל התכלית היא היציאה מן המקום, בשל רצונם לברוח מהמקום:

"ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם – השינוי בסדר המילים ודאי אינו בכדי. ה׳ ראה את נסיעותיהם כ״מוצאיהם למסעיהם״, ואילו ישראל ראו אותן כ״מסעיהם למוצאיהם״. המסע והחניה היו תמיד על פי ציווי ה׳. כל אימת שה׳ ציווה עליהם לנסוע מן המחנה, כוונתו הייתה שישיגו מטרה חדשה, והנהגתו המחנכת של ה׳ הייתה מחפשת עבורם מקום חניה חדש המתאים להשגת אותה מטרה. בכל מסע הייתה התקדמות; ה״מסע״ היה תכלית ה״מוצא״ (היציאה ממקום החניה). נמצא שכל חניותיהם היו ״מוצאיהם למסעיהם״. בעיני העם היה הדבר הפוך בתכלית. בכל מקום ששהו בו הם לא היו מרוצים; וכשהגיעה השעה לצאת מן המקום, היציאה ממקום החניה הייתה עבורם התכלית. לא היה משנה להם להיכן הם נוסעים עתה; העיקר היה לעזוב את המקום שבו שהו. הם נסעו כדי לעזוב את מקום חנייתם. נמצא שכל מסעותיהם היו ״מסעיהם למוצאיהם״. (הרש"ר הירש, במדבר לג, ב)

לכל מסע יש מטרה מאוד מוגדרת וברורה, גם החנייה בדרך צריכה לשרת את המטרה אשר עבורה יצאנו לדרך. מטרה רוחנית, חינוכית או אחרת. כל מסע הוא התקדמות. מסע בלי מטרה הוא לא מסע, זאת סתם הליכה בעלמא או בזבוז זמן ומשאבים. אם אנחנו לא מרגישים כל העת במסע, אנחנו לא במקום הנכון. אם אנחנו לא מרגישים כל העת בהתקדמות, גם אם היא כוללת נסיגה טקטית אחורה, אנחנו לא במקום הנכון. אם אנחנו לא מרגישים כל העת בפיתוח, בהתקדמות, בהתקרבות כל שהיא למטרות שהצבנו לעצמנו- אולי אנחנו הולכים אחורה. אם אנחנו לא מבינים ומרגישים את המטרה שעומדת לפנינו – אנחנו לא מדויקים.

לפני כמה שנים עשיתי עם עצמי "מסע ישראלי", יצאתי ופגשתי עם חבר נוסף כעשרים-עשרים וחמישה אנשים מובילים בתחומם, מעבר להשראה שכל פגישה כזו נתנה לי, לימדה וקידמה אותי – זה בעיקר לימד אותי על המסע התמידי שבוא אנו חייבים להיות, כל העת.

שנזכה. שבת שלום.