עיר מקלט

הקדמה:

פרשה זו, הדנה בערי המקלט ודיניהם, קשורה לעניין ערי הלויים שקדמו לה. לשבט לוי אין חלק ונחלה בארץ- ולכן לא נמנו עם השבטים שלהם מתחלקת הארץ, אך בני ישראל מצווים להפריש בכל שבט ערים בשביל שישבו בהם הלויים. הקשר שבין ערים אלו ובין ערי המקלט הוא שערי הלויים שימשו גם הם כערי מקלט (אך בניגוד להן, בערי הלויים הגולה היה צריך לשלם עבור שכירות מגוריו).

המדרש מסביר את עניינה של המצווה:

״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ כִּי אַתֶּם עֹבְרִים… וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים״, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״טוֹב וְיָשָׁר ה׳ עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ״ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי רַחֲמֶיךָ שֶׁקָּדְמוּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה לוֹ עֲמִידָה, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: ״כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״, וְלֹא עָשִׂית כֵן אֶלָּא הוֹצֵאתוֹ מִגַּן עֵדֶן [וְחָיָה תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַחַר כָּךְ מֵת, מֶה עָשִׂיתָ לוֹ, גֵּרַשְׁתָּ אוֹתוֹ מִגַּן עֵדֶן] שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְגָרֵשׁ אֶת הָאָדָם״, וְלָמָּה נִגְרַשׁ? עַל שֶׁהֵבִיא מִיתָה לַדּוֹרוֹת, וְהָיָה צָרִיךְ לָמוּת מִיָּד אֶלָּא שֶׁרִחַמְתָּ עָלָיו וְגֵרַשְׁתָּ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה שֶׁגּוֹלֶה לְעָרֵי מִקְלָט. (ילקוט שמעוני)

מצווה עלינו ללכת בדרכו של הקב"ה- דרך של רחמנות, ולכן כשם שניתן מפלט לאדם הראשון מהמוות על ידי גלות, כך מצווים ישראל לרחם על ההורג בשגגה על ידי גלות לעיר המקלט. לגלות זו יש גם משמעות חינוכית:

הסיבה לכך שהגלות נערכה דווקא בערי הלוויים, כדי שיהיה ערך חינוכי לתקופת הגלות. כידוע הלוויים היו ממונים על ענייני הרוח והחינוך בעם ישראל, ועל כן, עריהם היו פזורות בכל נחלות שבטי ישראל כדי שיוכלו להשפיע על כל הציבור. ושם בעיר המקלט, היה אותו רוצח בשגגה, מתחרט על חוסר זהירותו ומתקן את דרכיו. (פניני הלכה, ליקוטים ב', עיר מקלט).

בספר יהושע אומר הקב"ה: נָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאׇזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו, והגמרא דנה האם יש חיוב בכך שיהיו זקנים בעיר או לא, על בסיס זה הרמב"ם פוסק:

עיר מקלט שרובה רצחנין, אינה קולטת… וכן, עיר שאין בה זקנים אינה קולטת, שנאמר ״זקני העיר ההיא״:

וניתן להבין כי חלק מהצורך בזקנים (חכמים) או באוכלוסייה שלא רובה רוצחים היא בכדי לתת משמעות חינוכית לשהות בעיר המקלט- הזקנים הם שמלמדים, והאוכלוסייה היא שנותנת דוגמא אישית ומסגרת לקיום אורח חיים נכון.

עוד מהאתר

להאסף

לסמוך עליה לעליה

על נחמה והתנחמות

בשביל לזכותך

פרשת ראה: בנים אתם לה'

מושב הסנהדרין אצל המזבח

מקום הפרשה:

מיקומה של הפרשה מובן מכך שבני ישראל כרגע נמצאים על סיפה של ארץ ישראל, ולכן הנושאים המובאים כאן קשורים בכניסה לארץ וחלוקת הנחלות: ערי הלויים, ערי המקלט ודיני ירושת בת נוחלת.

א. סיבת הציווי:

(ט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן. (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. (יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עׇמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.

כי אתם עוברים את הירדן:

כי אתם עוברים בא במשמעות – כאשר אתם עוברים את הירדן (דעת מקרא). מהדברים משתמע שצריך להפריד ערי מקלט מיד בכניסה לארץ, אך הספרי מבין אחרת:

וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל, כי אתם עוברים את הירדן: – למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר אז יבדיל משה (דברים ד׳:מ״א), אין לי אלא שהפריש משה בעבר הירדן.

מנין שצווה משה את יהושע להפריש להם ערי מקלט?  – תלמוד לומר: והקריתם לכם ערים – אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר.

אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ? – תלמוד לומר: כי יכרית ה' אלהיך את הגוים האלה (דברים י״ט:א׳) – אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר.

לומד הדרשן כי הציווי כאן הוא השלמה להפרשת הערים שבעבר הידרן שנעשתה על ידי משה בספר דברים. ומהאמור בדברים אנו גם לומדים שהפרשת הערים נעשית רק לאחר כיבושה המלא של הארץ. ניתן להבין מדוע קשורות ערי המקלט עם כיבושה המלא של הארץ מהדברים בילקוט שמעוני:

אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה בַּדָּרוֹם אוֹ בַּצָּפוֹן מִנַּיִן יִהְיֶה יוֹדֵעַ הֵיכָן עָרֵי מִקְלָט שֶׁיְּהֵא בּוֹרֵחַ לְשָׁם? אָמַר לוֹ ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ״, תְּכַוֵּן לְךָ הַדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא יְהוּ טוֹעִים וְיִמְצָא אוֹתוֹ גּוֹאֵל הַדָּם. אָמַר לוֹ, הֵיאַךְ. [אָמַר לוֹ] הַעֲמֵד לָהֶם אִטְלָסִיּוֹת מְכֻוָּנוֹת לְעָרֵי מִקְלָט, לְכָךְ נֶאֱמַר (תהלים כ״ה:ט׳) ״טוֹב וְיָשָׁר ה׳⁠ ⁠״ וְגוֹ׳, אִם לָרוֹצְחִים עָשָׂה שְׁבִיל וְדֶרֶךְ שֶׁיִּבְרְחוּ וְיִנָּצְלוּ, לַצַּדִּיקִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם, י) ״יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט״.

הפסוק בספר דברים אומר: תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כׇּל רֹצֵחַ (דברים, י"ט, ג'), על מנת לייצר מצב בו ברור היכן צריכה להיות עיר המקלט (וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ), ועל מנת להביא למצב בו הדרכים משולטות ואין מניעה לאדם ללכת בדרך אל עיר המקלט (ולא לעבור בישוב של גויים העלולים לפגוע בו)- חייבת הארץ להיות בשליטה מלאה של ישראל.

עוד למדו חכמים מהדברים לגבי גבולות הארץ:

כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען:  – מכאן היה רבי יונתן אומר: אין הירדן מארץ כנען. – רבי שמעון בן יוחאי אומר: אשר על ירדן יריחו (במדבר ל״ו): מה יריחו מארץ כנען – אף הירדן מארץ כנען.

ר' יונתן מבין שהמילה ארצה מובנה לארץ – ה' שבסופה בא במקום ל' בהתחלה, ולכן אם מעבר (חציית) הירדן הוא לעבור לארץ כנען משמע שעבר הירדן המזרחי אינו חלק מהארץ. אך למעשה, יוצא שגם עבר הירדן לעניין זה נחשב כישראל, וכך עולה מדברי הרמב"ם:

מצות עשה להפריש ערי מקלט, שנאמר ״שלוש ערים תבדיל לך״ (דברים י״ט:ב׳). ואין ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל:  ושש ערים היו, שלש הבדיל משה רבינו בעבר הירדן, ושלש הבדיל יהושע בארץ כנען:

לעומת זאת עולה מדברי הספרי בהמשך שעבר הירדן אינו בארץ:

ערי מקלט תהיינה לכם – אין לי אלא שקולטות בארץ. בחוצה לארץ מנין? תלמוד לומר: תהיינה.

והקריתם לכם ערים:

מהו פירוש המילה הקריתם? מובן אחד הוא מלשון הזמנה:

רש"י: והקריתם – אין הקרייה אלא לשון הזמנה, וכן הוא אומר: כי הקרה י״י אלהיך לפני (בראשית כ״ז:כ׳).

רשב"ם: והקריתם – וזימנתם.

ספרי: והקריתם – אין הקריה אלא הזמנת ערים.

הזמנה זו פירושה הכנה (דעת מקרא) ועל ידי כך יהיו הערים זמינות- קיימות ומוכנות לקלוט את הרוצח.

הסבר נוסף במובן זה מביא הרש"ר הירש ואומר כי המילה באה מלשון מקרה – מה שיקרה לאדם:

והקריתם לכם וגו׳ – הערים תוקמנה במקומות שקל לרוצח הנס להגיע אליהם, כך שלא יצטרך לחפש אחריהן.

הרחבה לכך מוסיף הרש"ר בפירושו לבראשית כ"ד, י"ב:

למושג היהודי של ״מקרה״ אין כל דבר משותף עם התפיסה של ״המקרה העיוור״, אליו מתקשרת בדרך כלל תיבת ״מקרה״. הדבר שנקרא ״מקרה״ לפי התפיסה של ״המקרה העיוור״, בשום אופן אינו מקרי לפי התפיסה היהודית. כשאדם מדבר על ״כל הקורות״ או ״הקוראות אותו״, הוא מתייחס למאורעות, אשר הוא לא ״קרא״ להם; אלא הם ״קראו״ אותו אליהם. הוא לא ציפה להם ולא התחשב בהם, אך דווקא מסיבה זו הם פקדו אותו בגזרת עליון, שלוחים במכוון על ידי מנהיג כל היצורים…

תפיסה זו נראית בבירור במקרא, במקום בו נצטווינו להקרות ״מקרה״. נאמר על ערי המקלט: ״והקריתם לכם״ (במדבר לה, יא). עלינו להקים את הערים האלה במקומות נוחים, כך שיקל לרוצח בשוגג להגיע אליהם, כמו שנאמר במפורש: ״תכין לך הדרך״ (דברים יט, ג; עיין מכות ט:). לאדם זה לא הייתה כל כוונה להרוג מישהו דווקא בקרבת מקום לדרך המוליכה לעיר המקלט, המעשה נעשה הרי בשוגג. זה שהוא מצא עצמו קרוב לדרך הזאת, היה רק ״מקרי״ מנקודת מבטו. אלא שמלכתחילה נעשתה הכנה כדי להבטיח שתהיינה דרכים המוליכות לעיר מקלט, במרחקים מתקבלים על הדעת.

הרש"ר מסביר כי בניית הערים היא הכנה להורג בשגגה (ולכן נראה שהמילה באה בבניין הפעיל). המקרה, כפי שמסביר הרב, הוא פעולה שהוכנה על ידי מישהו אחר ובא על האדם שלא כיוון אליה. ביהדות כל מקרה מגיע מאת הקב"ה גם אם האדם לא תכנן את האירוע, ולכן מסביר בדרך זו שהנהגת העם צריכה לבנות ערי מקלט זמינות למצב שמישהו יהיה צריך אותן. ההורג לא תכנן להרוג, אך מרגע שעשה זאת מוכנה לו הדרך והעיר לנוס אליה.

בדרך שונה הולך ר' אברהם אבן עזרא ומסביר שהכוונה היא לבנות קריה (עיר):

והקריתם – מגזרת: קריה.

המלבי"ם מנסה ליישב את דברי האבן עזרא עם דעת הספרי, רש"י והרשב"ם ולומר שלמעשה המילה הקריתם מלמדת על תנאי לגבי הערים שמכינים:

והקריתם לכם ערים – הראב״ע מפרש שהוא פעל משם קריה ומשמע שצריך שיהיו ערים בצורות שזה המבדיל בין עיר – ובין קריה… ומזה מבואר שמ״ש והקריתם לכם ערים אין הפירוש שימצא שם קירוי וחומה בפועל, רק שיהיו מזומנים לכך דהיינו שלא יהיו ערים קטנות וכפרים שאין ראוים לקירוי וחומה, רק והקריתם לכם ערים שיהיו ערים המזומנים לקירוי וחומה, ועל זה אמרו אין הקריה אלא הזמנה, רצה לומר שיהיו מזומנים להיות קריה בצורה אם ירצו, ובכ״ז צריך שלא יבנו חומותיהם רק יהיו מזומנים לבנין חומה…

חשיבות רבה יש לכך שהערים יהיו זמינות בכל רגע נתון, וכך פוסק הרמב"ם:

בחמישה עשר באדר בכל שנה בית דין מוציאין שלוחים לתקן הדרכים, וכל מקום שמצאוהו שנתקלקל, מתקנין אותו. ובית דין שנתרשלו בדבר זה, מעלה עליהן הכתוב כאילו שפכו דמים:

ערים:

הפסוק אומר והקריתם לכם ערים ערי מקלט… אולם המילה ערים איננה נצרכת כאן, שהרי היה אפשר לומר והקריתם לכם ערי מקלט ולכן מהדגשת המילה ערים למדו חכמים לגבי השאלה- מה נחשב עיר?

ספרי: שומע אני אף כרכים? – תלמוד לומר: ערי. אי ערי, שומע אני אפילו ספרים? תלמוד לומר: ערים. הא כיצד? – מגיד שלא היה שם אלא שווקים ובית המחיה.

מסביר את דברי הספרי בעל התורה תמימה: יתבאר ע"פ המבואר לפנינו בפ' ואתחנן (ד' מ"ב) דערי מקלט אין עושין אותן לא עיירות גדולות ולא קטנות אלא בינוניות, וטעם הדבר משום דעיירות גדולות הכול נקבצים לשם ותהיה רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב לו, ובעיירות קטנות אין כל המזונות מצויות שם, ולכן עושין אותן במקום שווקים ושיהיה שם בית המחיה.

ערי מקלט:

הערים האמורות צריכות לשמש למקלט, במובן של מפלט (דעת מקרא) – לנס אליהן יש מפלט מפני גואל הדם, וכך מובא בהמשך הפסוקים: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ.

הרש"ר הירש מסביר את המילה מקלט מלשון הכלה:

ערי מקלט – ״קלט״ נמצא במקרא רק בתיבת ״מקלט״ בהקשר הזה; ובביטוי ״שרוע וקלוט״ (ויקרא כב, כג), שם הוא מציין פרסה שאינה שסועה, שבה מתחברות האצבעות דרך גידולן. בלשון חז״ל, ״קלט״ מורה על קבלת והטמעת חומר זר כדי ליצור חיבור קבוע, כגון קליטת צבעים בצמר (שבת יז:) וקליטת הרכבה באילן (שביעית ב, ו). אולם הוא בא גם במובן של קבלה ארעית: ״קלוטה כמי שהונחה דמיא״ (שבת ד.).

ונס שמה רוצח:

עיקר עיסוקנו הוא בהקדשת ערי המקלט, אך נדבר מעט מעניין ההורג בשגגה:

וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה – וְלֹא בְזָדוֹן, וְאִם יַהֲרֹג בְּזָדוֹן וְיֹאמַר בִּשְׁגָגָה הָרַגְתִּי וִיהֵא בּוֹרֵחַ לְעָרֵי מִקְלָט, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ בּוֹרֵחַ וְנִכְנַס בַּמִּזְבֵּחַ שֶׁלִּי הִרְגּוּ אוֹתוֹ.. (במדבר רבה)

התנאי הראשון שיוכל אדם לנוס לעיר המקלט הוא שההרג נעשה בשגגה. מסביר הרמב"ם כי יש שלוש רמות של רוצח בשגגה:

(ב) יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו ״ואשר לא צדה״, ודינו שיגלה לערי מקלט ויינצל, כמו שביארנו:

(ג) ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס, והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם, נהרג עליו:

(ד) ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעוונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחויב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו, פטור:

ובפניני הלכה מוסבר ההבדל שבין כל אחד:

השוגג שקרוב לפשיעה, הוא זה שלא נזהר במעשיו ועשה דבר מסוכן, ולבסוף נהרג אדם ממעשיו. למשל: מי שזרק אבן לרשות הרבים, ופגעה באדם והרגתו, או מי שמפיל כותל באמצע היום לכיוון הרחוב. אף-על-פי שלא התכוון להרוג, כיוון שמלכתחילה עשה מעשה חמור, בחוסר זהירות מחפיר, לכן מעשהו נחשב לשגגה הקרובה לפשיעה, ודינו חמור יותר, שאין עיר המקלט מועילה לכפר לו. לכן, אם היה גואל הדם מוצאו והורגו, היה פטור מכל עונש (רמב"ם הל' רוצח ו, ד-ו).

השוגג הרגיל, הוא זה שנזהר באופן סביר, ובכל זאת קרה שהרג אדם. למשל: בעת שהניף את הגרזן להכות בעץ, מתוך תנופת ההכאה ניתק הברזל מהידית, ופגע בראשו של חבירו והרגו, וכן אם ירד בסולם ולפתע נשבר שלב ונפל על אדם אחר והרגו. בכל אלו הוא נחשב לרוצח בשגגה. מחד ברור, שאין בו פשיעה, ומאידך מסתבר, שאם היה נזהר יותר, לא היה הורג את חבירו. לכן עונשו שיגלה לעיר המקלט עד למות הכהן הגדול.

השוגג הקרוב לאונס, הוא זה שגם אם היה נזהר מאוד, לא היה יכול למנוע את ההרג. למשל: אדם שהפיל כותל בתוך חצרו, ובלא רשותו נכנס לשם אדם, ופגעה בו אבן והרגתו… במקרים כאלו, השגגה קרובה לאונס, משום שלא ניתן לצפות בהם את הסכנה וקשה על כן לנקוט באמצעי זהירות כדי למונעה. לכן ההורג בשגגה הקרובה לאונס פטור מגלות לעיר המקלט, וכמובן שאסור לגואל הדם להורגו (עפ"י הרמב"ם שם ו, יא-יד).

והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט:

התורה כבר הסבירה את הצורך בערי המקלט בפסוק הקודם, שנאמר: ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה, וכאן באה התורה ומדברת על כל רוצח שיש לו את הזכות לנוס לעיר המקלט לזמן ראשוני עד שיגיע לעמוד בפני בית דין. סיבת הבריחה מוסברת בספר דברים: פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ, התורה מכירה ברגש המתלווה לאירוע ורוצה למנוע מצב בו גואל הדם הורג את הרוצח עוד לפני משפטו:

ילקוט לקח טוב:  והיו לכם הערים למקלט מגואל – עד עמדו לפני העדה, לפני העדה למשפט, שלא יהרגנו בינו לבין עצמו:

רש"י: מגואל – מפני גואל הדם, קרוב לנרצח.

ספרי: והיו לכם הערים למקלט מגואל – למה נאמר? לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם, שומע אני בינו לבין עצמו יהרגנו? תלמוד לומר: ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט.

לגואל הדם יש רשות לפגוע ברוצח בכל מצב בו הוא נמצא מחוץ לעיר המקלט, כמובן בתנאי שהוא מחויב גלות:

אחד ההורגו בדרך קודם שייכנס לעיר מקלטו, או שהרגו בחזירתו עם השנים ששומרין אותו. נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון- הרי זה התיר עצמו למיתה, ורשות לגואל הדם להרגו, ואם הרגו כל אדם, אין חייבין עליו, שנאמר ״אין לו דם״ (במדבר ל״ה:כ״ז):

יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה, כל ההורגו, בין גואל הדם בין שאר אדם, גולה על ידו.

הרגו בתוך תחום עיר מקלטו- אפילו גואל הדם, הרי זה נהרג עליו:

בית הדין כאן נקרא בשם עדה:

רש"ר הירש: העדה כאן היא בית הדין, שכן בית הדין מייצג את העדה שה׳ הפקיד בידיה את תורתו והטיל עליה את החובה לעשות משפט.

רמב"ם: בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, ובית דין של אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותו משם ודנין אותו, שנאמר: ״ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם״ (דברים י״ט:י״ב).

מי שנתחייב מיתה- ממיתין אותו, שנאמר: ״ונתנו אותו ביד גואל הדם״ (דברים י״ט:י״ב).

מי שנפטר- פוטרין אותו, שנאמר: ״והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם״ (במדבר ל״ה:כ״ה).

מי שנתחייב גלות- מחזירין אותו למקומו, שנאמר: ״והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו״ (במדבר ל״ה:כ״ה):

כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו גואל הדם בדרך, ואומרין להן, אל תנהגו בו מנהג שופכי דמים, בשוגג בא מעשה לידו:

אם נסכם, ראינו שסיבת הציווי הינה בכדי לתת את האפשרות לבית הדין להעמיד את ההורג בשגגה למשפט ולמצוא מה עונשו.

ב. ערי המקלט:

(יג) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם. (יד) אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה. (טו) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.

התורה מצווה להקדיש שש ערים, שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש בעבר הירדן המערבי. ערים אלו הן מלבד ערי הלויים- שמתפקדות כערי מקלט, ומלבד שלוש ערי מקלט נוספות שעתידים להבדיל לעתיד לבוא כמבואר בספר דברים:

(ח) וְאִם יַרְחִיב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כׇּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ. (ט) כִּי תִשְׁמֹר אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כׇּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה.

וכן כותב רמב"ם:

בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש, שנאמר: ״ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה״ (דברים י״ט:ט׳). והיכן מוסיפין אותן? בערי הקיני והקניזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו עליהם ברית ועדיין לא נכבשו, ועליהם נאמר בתורה ״ואם ירחיב י״י אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה״ (דברים י״ט:ח׳-ט׳):

שש ערי מקלט תהיינה לכם: את שלוש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלוש הערים תתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה:

הדגישה התורה שששת ערי המקלט תהיינה  לבני ישראל, הדגשה שלכאורה אינה נצרכת, ולכן פרשו חכמים:

ילקוט שמעוני: ״עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה״. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁקּוֹלְטוֹת בָּאָרֶץ, בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּהְיֶינָה״.

בָּאוּ אַנְשֵׁי עֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְאֶרֶץ כְּנַעַן, יָכוֹל יִמְנוּ שָׁם שֵׁשׁ? אָמַרְתָּ- אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.

בָּאוּ אַנְשֵׁי אֶרֶץ כְּנַעַן לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, יָכוֹל יִמְנוּ שֵׁשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר- ״וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״.

לְפִי שֶׁאָמַרְתִּי אִם חָרְבוּ- יִבְנוּ אֲחֵרוֹת תַּחְתֵּיהֶן, חָזְרוּ הָרִאשׁוֹנִים וְנִתְיַשְּׁבוּ- לֹא יַחְזְרוּ אֵלּוּ לְמְקוֹמָן מֵעַתָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה״, וְהַשְּׁנִיּוֹת חוֹזְרוֹת לִמְקוֹמָן.

לימוד ראשון מהמילה תהיינה הוא שהערים שבחוצה לארץ- חשיבותן כמו חשיבות אלו שבארץ. המילה תהיינה אליה מתייחס המדרש מופיעה בסוף הפסוק הבא: ..תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה.  בנוסף לומדים חכמים שהתורה הגדירה שש ערים וקבעה את מקומן, ולכן גם אם יתרכזו כל העם בתוך הארץ או להיפך- הערים צריכות להישאר במקומן. הוא הדין אם נחרבו הערים או שננטשו ונבנו אחרות במקומן (במקום אחר)- כאשר יש אפשרות מחזירים את הערים הראשונות לתפקידן.

ישנו קושי להבין את דברי המדרש (ומקורם מובא בספרי) כי הערים קולטות בחו"ל, ולכן דרך אחת היא להסביר שהכוונה היא לעבר הירדן המזרחי, אולם מציין בעל התורה תמימה, בשם הכסף משנה, דעה נוספת בעניין (הפירוש מתייחס לפסוק הבא):

וכתב הכסף משנה דצריך לפרש דרשה זו בספרי דהכונה דקולטות בחו״ל, כלומר שקולטות גם לבני חו״ל שנסו לשם. אי נמי דחו״ל קרי לעבר הירדן, עכ״ל. ולדעתי זה דוחק שיקרא לעבר הירדן חו״ל, ולא מצינו דוגמא לזה בכל התורה, וצריך לומר כאופן הראשון דקולטות גם לבני חו״ל. וטעם הלמוד מלשון תהיינה הוא מפני שבפסוק הקודם אמר תהיינה לכם, ויש לפרש דרק לבני א״י מדבר, כמ״ש כי אתם עוברים וגו׳ ארצה כנען, ולכן חזר ואמר תהיינה בסתם לכלול גם בני חו״ל.

הספרי לומד כי הדגש שיהיו רק שש ערים (בשלב הראשון) נלמד מהמילה תהיינה:

והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה – עם הראשונות.

והערים אשר תתנו שש ערי מקלט – ולא שש חוץ משלש שהבדיל משה אלא עם הראשונות.

עוד הסבר למילה תהיינה מתייחס לשאלה מתי מתחילות הערים לקלוט רוצחים?

תורה תמימה: שש ערי מקלט – להיכן גולין לערי מקלט, לשלש שבעבר הירדן ולשלש שבארץ כנען, שנאמר (פ׳ י״ד) את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, ועד שלא נבחרו שלש שבא״י לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר שש ערי מקלט תהיינה, עד שיהיו ששתן קולטות כאחת.

לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים:

התורה מפרטת מי הם שזכאים להיכנס לערי המקלט, ולמדו חכמים שגר תושב שהרג גר תושב- גולה, אבל אם הוא או נוכרי הרגו ישראל- נהרגים, וישראל שהרג גר תושב לא גולה (דעת מקרא).  בעל תורה תמימה מביא את דברי הגמרא במכות ומסביר:

ולגר ולתושב – ולמעלה הוא אומר (פ׳ י״ב) והיו לכם הערים למקלט, לכם ולא לגרים, הא כיצד, כאן בגר תושב שהרג ישראל, כאן בגר תושב שהרג גר תושב:

גר תושב שהרג ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות דתלינן שבשנאה עשה, אבל אם הרג את גר תושב בשגגה גולה. וענין גר תושב הוא: עובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולקיים מצות בני נח, ונקרא גר תושב על שם שמותר לנו להושיבו בינינו בא״י.

וכך פסק הרמב"ם להלכה:

ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב, גולה. וכן, העבד שהרג בשגגה את ישראל או את גר תושב, וכן, גר תושב שהרג את גר תושב או את העבד בשגגה, גולה, שנאמר ״(והיתה)ג לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם״ (במדבר ל״ה:ט״ו):

גר תושב שהרג את ישראל בשגגה, אף על פי שהוא שוגג, הרי זה נהרג, אדם מועד לעולם. וכן, גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו, הרי זה קרוב למזיד ונהרג עליו, הואיל ונתכוון להרגו. וגוי שהרג את הגוי בשגגה, אין ערי מקלט קולטות אותו, שנאמר ״(והיתה) לבני ישראל״:

לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה:

מסיימת התורה את ציווי ערי המקלט בחזרה על הרוצח בשגגה, ואין כאן סתירה לכך שגם הרוצח במזיד נס אליה, שכן כאן מדובר על הישארותו בסופו של דבר של ההורג בשגגה בעיר המקלט (דעת מקרא).

המשך הפרשה עוסק בדיני רוצח במזיד, ודינים נוספים הקשורים בעיר המקלט (עד מתי נשאר הרוצח בעיר המקלט ואיסור כופר נפש לרוצח מזיד), על כך בע"ה בפעם אחרת.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.