סיפור דרך

בפרשת מסעי מתוארים מסעות בני ישראל במדבר, החל מיציאתם מארץ מצרים ועד לחנייתם בערבות מואב על גבול הכניסה לארץ – מ"ב מסעות. רק שמות המקומות בהם חנו מצוינים, מבלי לציין את המאורעות שהתרחשו בהם.

רק ארבע פעמים בלבד (מתוך ארבעים ושתיים מסעות) התורה עוצרת ומתארת מעבר לשם המקום גם את האירוע שהתרחש בו, או את התיאור הפיזי של המקום עצמו:

וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה. וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם... וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת… וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. ַויַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. (במדבר לג)

כאמור, שלושה אירועים זוכים ליחס מיוחד, ורק במקום אחד בוחרת התורה לתאר את תנאיו של המקום המדובר. האירועים הם: חציית בני ישראל את ים סוף ביבשה, מחסור במים ברפידים ומות אהרון הכהן. תיאור המקום הוא באילים, שהתורה מציינת שהיו בו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. מה מיוחד באותם מקומות שדווקא לגביהם בחרה התורה להרחיב? נוסף על זאת, מה מלמדת אותנו פרשת המסעות, שבקריאה ראשונה נראית כפירוט טכני לחלוטין?

עוד מהאתר

זמן שמחתנו

הסיפור הוא שלנו

איסור שחיטה מחוץ למשכן

ויהי איש מצליח

נתונים המה לו

לוחות העדות

כמלך ובנו

רש"י במקום מסביר כי כתיבת המסעות בצורה מפורטת נועדה "להודיע חסדיו של מקום, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר… נמצא שכל שמנה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות". בדבריו מבקש רש"י ללמדנו על חסדיו של הקב"ה, שלא טילטל את ישראל ארבעים שנה במדבר. רב הזמן בני ישראל חנו במקומם ולא סבלו במסעות פיזיים. בפרשת בהעלותך מסביר רש"י, כפי שניתן להסיק מדבריו גם כאן, שהיו מקומות שבני ישראל שהו בהם שנה ויותר.

רש"י לא מסתפק בזה ומביא גם משל:

משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו לרפאו המקום רחוק. כיוון שהיו חוזרים היה אביו מונה את כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.

רש"י רוצה ללמדנו שדווקא במדבר הקב"ה דאג לבני ישראל כמלך הדואג לבנו. כאשר המסע היה ארוך ומורכב, והבן לא חש בטוב, הוא תמיד ידע שיוכל לסמוך על אביו שיוביל אותו למקום רפואה וידאג לצרכיו.

לעומתו, הרמב"ם במונה נבוכים מבאר כי הפירוט המדויק נועד לאמת את סיפורי המדבר הפלאיים:

 נכתבו המסעות להודיע המקומות המדויקים למען דעת שלא היו ישראל במקום ישוב אלא במדבר הגדול ונתקיימו ע"י הניסים.

מסע האמונה

מעבר לסוגיית האמונה החשובה, התורה מבקשת ללמדנו יסוד גדול לחיינו, ולקח חשוב לכל מי שמנסה להגיע לאיזה יעד. תיאור המסעות מתחיל במקום השפל ביותר, הרודני, הלא מוסרי והכוחני של אותה תקופה. ההגעה משם עד לגבולה של "ארץ זבת חלב ודבש" כרוכה במסע קשה וארוך, שייתכן שבנקודת המוצא שלו אף אחד לא חשב או האמין שזה אפשרי.

התורה מבקשת ללמדנו כללים עקרוניים שילוו אותנו חינוכית, מחשבתית ומהותית בחיינו. רק באמצעותם נוכל להגיע להתרומם ולהגיע "ממצרים" ל"ארץ ישראל", ממקום מוצאנו למקום יעדנו. כאשר התורה ביקשה ללמדנו את אותם כללים, היא עצרה את התיאור ה"טכני" של המסע והרחיבה במעט.

בהסתכלות כללית אנחנו למדים (והלוואי שבדור ה"כאן ועכשיו" נפנים זאת) שבכדי להגיע ליעד הנכסף נצטרך לעבור כמה תחנות בדרך. זה יכול להיות תהליך מורכב וארוך. יכול מאוד להיות שזה לא יקרה מחר בבוקר, ויכול להיות שיידרשו לנו ארבעים ושניים מסעות עד שנגיע ליעד. ואף על פי כן, לא נרתעים. חייבים לצאת למסע הזה, להתחיל ולהתמיד בו.

הדרך ליעד חשובה ומעצבת כל כך. זה בדיוק מה שרש"י ביקש ללמד אותנו באמצעות המשל שציטט. למה היה חשוב למלך לומר לבנו מה קרה בכל תחנה? כי הם נבנו בדרך. הם התחסנו, הם הגיעו מוכנים יותר ליעדם. היעד חשוב מאוד אבל הדרך חשובה לא פחות. כולנו מכירים כאלו שהציבו יעד והתחילו לצעוד, והצעידה עצמה חוללה דברים גדולים בחברה ושינתה מציאות קיימת. הליכה בדרך משנה מציאות, ההליכה בדרך לעבר יעד היא חלק מהיעד, אי אפשר ולא נכון לוותר עליה. אם תוותר עליה, יקרה אחת משתיים: או שלא תגיע ליעד, או שתגיע אליו לא בשל, לא מנוסה, לעיתים לא ראוי.

מאמינים וממשיכים

עד כאן ברמת המאקרו. ברמה הפרטנית, התורה מבקשת ללמדנו שלעיתים במהלך המסע לא יהיו מים, יהיה יבש וקשה, פיזית, נפשית או רוחנית. ייתכן מאוד שנצטרך לעבור דרך הים ביבשה, או בשפתנו "לעבור דרך קירות". נידרש לשנות מציאות ולעשות דברים שנראים לנו בשלב הזה כבלתי אפשריים. יתרה מזאת: גם אם, חלילה, האור שליווה אותך כבה, אם אנו מאמינים בדרכנו – אנו ממשיכים. יש לנו הכוחות להתמודד עם סיטואציות מורכבות ומאתגרות. אנחנו רק צריכים להאמין בדרכנו, להאמין ביעד שהצבנו לעצמנו ולהחליט לפעול.

זו משמעות חציית הים, החיסרון במים ומות אהרון. ומדוע ציינה התורה את התמרים ומעיינות המים? המעיין הוא דבר נפלא ויסודי, כוחו בטבע הוא עצום. הוא מקור המחייה לכל הסובב אותו, בזכותו הכל ירוק מסביב ואליו מגיעים כל יצורי עולם לשתות ולנוח. בלעדיו הכל יבש. מצד שני, הוא נסתר ולא ניתן לראותו מראש ההר. לדעתי, התורה מנחה אותנו לשתול בדרכנו תמרים ש יחזקו אותנו ויתנו לנו את הכוח הרוחני, הנפשי והפיזי להמשיך, ומצד שני לדאוג למעיינות נסתרים, שיעזרו לנו לשמור על ענווה וצניעות לאורך כל הדרך.

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".