וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ: (במדבר, ל"ה,כ"ה) 

פרשנים רבים דנו בשאלת הקשר שבין הכהן הגדול והרוצח בשגגה: מדוע תלויה תקופת גלותו של הרוצח בחיי הכהן הגדול? בעיון קודם ראינו את גישת בעל הכלי יקר אשר שם את הדגש בפירושו על אחריותו של המנהיג כלפי האירועים המתרחשים בעם. ננסה כאן לראות כמה גישות נוספות של המפרשים ביחס לשאלה זו:

גישה ראשונה, בדומה לדברי הכלי יקר, שמה את הדגש על הכהן הגדול ומטילים עליו את האחריות שאירוע זה התרחש בימיו:

רש"י למשל מביא שני פירושים בנושא ונתייחס לשני שבהם: דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו בישראל. בדומה לכך כותבים גם פרשנים נוספים כגון המלבי"ם ובעל הכלי יקר, וכן ר' אברהם אבן עזרא:[1]עד מות הכהן הגדול – כי הוא המכפר בעד ישראל, וזה המאורע אירע בימיו. נראה שיש כאן יותר מנימה של ביקורת כלפי הכהן הגדול ויוצא מדברי חכמים אלו שקשירת גורל הרוצח בכהן הגדול היא סוג של עונש כלפי הכהן.

גישה נוספת המתייחסת לכהן באה ואומרת שהחיבור הזה מטרתו לעורר חשיבה אצל העם ומי ששומע על המעשה:

רש"י אומר זאת בפירושו הראשון על הפסוק השאוב מדברי הספרי: עד מות הכהן הגדול – שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה ומקצר את ימי החיים, אינו כדיי שיהא לפני כהן גדול. יש בדבר מידה כנגד מידה- מי שקיצר את חייו של אדם יהיה תלוי במי שמאריך ימיהם של אנשים, וקשר זה מבטא את עליונותו של ערך החיים. אותה מידה כנגד מידה מתבטאת גם בדברי הספרי הבאים: רבי מאיר אומר: רוצח מקצר ימיו של אדם, וכהן גדול מאריך ימיו של אדם.

לעומת זאת, היו שראו בקשר זה עניין מעשי- על ידי מות הכהן עונשו של הרוצח קצוב:

רבנו יוסף בכור שור: וישב בה עד מות הכהן הגדול – לפי הפשט נראה: דמשום הכי נקט עד מות הכהן הגדול, ואין אנו יודעין עד מתי הוא חי זה הנהרג, אם לא שהרגו זה. ומשערינן ליה בכהן גדול שהוא חשוב, וידוע דמסתמא לא היה חי יותר מכהן גדול שהוא משמש לפני הקב״ה. וכזמן שקיצר שניו של זה יהיה בגלות, ולכך נתנה תורה לו ויקיירא בלעז בכהן גדול. ואפילו הוא בחור, וכהן גדול זקן, או הוא זקן, וכהן גדול בחור, לא חלקה תורה, אלא כי היכי דאיתרמי איתרמי.

לדעת הבכור שור זמן הגלות היה אמור להיקבע על פי משך חייו של הנרצח- כל השנים שהיה צריך לחיות, הרוצח חייב בגלות. אולם, מכיוון שאין לנו דרך לדעת כמה באמת היו עתידים להיות חייו, התייחסה התורה לחייו של כהן גדול כמשך זמן הגלות.

ברוח דומה אומר ר' עובדיה ספורנו כי משך חיי הכהן משמש כלי בידי הקב"ה לקצוב את עונשו של הרוצח:

עד מות הכהן הגדול – כבר באר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו ״והאלהים אנה לידו״.

עוד ראייה מעשית בדברים מביאים החזקוני[2] וקיצור פענח רזא:

עד מות הכהן הגדול – תלה הדבר דוקא במיתת הכהן הגדול, כדי שבצאתו של רוצח לא ירננו אחר הכ״ג על שאינו עושה נקמה בו בצאתו דעל הכ״ג הדבר מוטל כדכתיב ובאת אל הכהן אשר יהי׳ וגו׳, דלאפוקי אל הכהן שיקום אחריו אין לרנן אחריו דיאמרו מה לו ולצרה שלא היתה בימיו.

למעשה פירוש זה נותן ביטוי לתחושות העלולות להתעורר בקרב משפחת וחברי הנרצח, במידה ויראו את הרוצח יוצא מגלותו. הטענה שמתעוררת היא כלפי הממסד- איך אתם לא מענישים? הרי הכהן הוא שממונה על כך, העם סומך על יכולתו ליצור שקט ובטחון בחברה, ולכן בכדי למנוע טיעונים אלו (שכנראה בטווח הרחוק עלולים ליצור פיצול או ניכור בחברה), קשרה התורה בין הגלות ובין חיי הכהן.

נסיים בדברי הנשר הגדול, הרמב"ם, המובאים במורה נבוכים ובהם הוא מתייחס למצבה הנפשי של משפחת הקורבן וכיצד עניין זה יכול לאפשר להם להמשיך בחייהם:

ואמנם היות ׳רוצח בשגגה׳ ׳גולה׳ הוא להשקיט נפש ׳גואל הדם׳ עד שלא יראה מי שבאה תקלה הזאת על ידו. ותלה חזרתו במות האיש אשר הוא הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ׳ישראל׳ שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו – שזה ענין טבעי לאדם כל מי שתקרהו צרה כשתבוא גם כן לזולתו כיוצא בה או גדולה ממנה ימצא נחמה בזה על מקרהו – ואין במקרי מות בני אדם אצלינו יותר גדול ממיתת ׳כהן גדול׳:

שלב ראשון הוא שהרוצח גולה, וזה בכדי להשקיט את רוחו של גואל הדם ומשפחת הקורבן שהרי לזמן יש נטייה להשכיח ולהרגיע כעסים, ולכך מכוונת הגלות. השלב השני הוא לקשור את יציאת הרוצח מגלותו באירוע טראומטי לאומי- מות הכהן הגדול, אירוע זה מייצר תחושת אובדן בקרב כל העם ויש לו יכולת להכניס את התחושות לפרופורציה.

כאשר אירועים טראומטיים מתרחשים אנשים נוטים למקם את שאר האירועים בחייהם ביחס לאירוע הגדול, ובכך מורידים ממשקלם של אירועים שלפני כן נתפסו כעצומים, ולכן אומר הרמב"ם קשרה התורה בין הדברים.

אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

———————

[1] המלבי"ם: עד מות הכהן הגדול – שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה ולקצר ימי החיים אינו כדאי שיהא לפני כ״ג, רש״י בפירושו:

כלי יקר: עד מות הכהן הגדול – ומה שאמרה תורה ברוצחים שישב שם עד מות הכהן הגדול, לפי שאהרן מדתו השלום על כן היה לו להתפלל על בני דורו שאך שלום ואמת יהיה בימיו ולא תקראנה כאלה מקרה בלתי טהור זה, על כן ישב שם עד מות הכהן הגדול…

[2] חזקוני: וישב בה עד מות הכהן הגדל – שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו׳ (דברים י״ז:י״ב) אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו.