אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: (במדבר, ל"ג, א)

התורה אינה ספר היסטוריה, היא אכן מזכירה אירועים היסטוריים- אך תפקידה הוא לצוות ולחנך, ולכן היא לא מזכירה את כל האירועים שעברו על אבותינו אלא את אלו שיש בהם בכדי ללמד אותנו[1]. הבנה זו מובילה לשאלה שכבר העלו בעלי המדרש- מדוע נכתבו המסעות ומה יש ללמוד מכתיבתם?

למה נכתבו המסעות? אלא אמר משה בינו לבין עצמו: אם אין אני כותב המסעות מיציאת מצרים ועד היום הזה, למחר יאמרו אומות העולם: כל אותן ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא ניתן להם קורת רוח, אלא היו מהלכים ביום ובלילה מפני שתעו במדבר. לכך כתב כל המסעות, כדי שידעו אומות העולם שאי אפשר שיתעה אדם בכמו מקומות אלו המנויים ארבעים שנה [המניין מוכיח שלא תעו במדבר], כל שכן שש מאות אלף. וכדי שידעו שלא נתאחרו ישראל במדבר ארבעים שנה, אלא בשביל מה שארע להן. לכך כתב כל המסעות (מדרש הגדול).

הצורך בכתיבת המסעות, על פי המדרש, הוא בכדי שלא לתת טענה בפי אומות העולם ושיאמרו שסתם תעו בני ישראל במדבר. אבל, מה אכפת לו למשה מדברי אומות העולם? האם יש בכך טענה על יכולת הניווט שלו? נראה שבעל המדרש מכוון לטענה עמוקה יותר וננסה להבין אותה בדברים הבאים:

כאשר אדם הולך בשטח לא מוכר וצריך לנווט בו- יש סיכוי לטעות בדרך. אולם כאשר מסתכלים על המסלול כולו- כולל הטעויות ותיקונן, אפשר למצוא היגיון בדרך שעשה האדם: הוא ילך בכיוון מסוים וברגע שיבין שטעה הוא יחזור על צעדיו עד למקום שאותו הוא מכיר או בטוח במיקומו, ומשם ימשיך לנווט לכיוון אחר וחוזר חלילה עד שיגיע למקום חפצו.

במצב כזה, מכיוון שברור בו שמטרת ההליכה היא להגיע מנקודה א' לנקודה ב', נוכל לומר שהאדם טעה בדרכו. מצב שונה הוא כאשר מטרת ההולך היא לא רק להגיע לנקודה ב', אלא שכנראה יש מטרות נוספות בבחירת מסלול ההליכה. במצב זה המסתכל מבחוץ אולי יחשוב שהיו טעויות בדרך, אך זאת רק משום שהוא לא מודע למטרת ההליכה.

כאשר בעל המדרש מציג את טענת הגויים הוא מדגיש את ראיית המסעות כטעות בניווט: ..אלא היו מהלכים ביום ובלילה מפני שתעו במדבר! משמע הם רואים במטרת המסע את ההגעה לארץ ישראל, ולכן אם בני ישראל הסתובבו במדבר כל כך הרבה שנים הרי שטעו בדרך! וחמור מכך- הקב"ה לא היה מסוגל להוליכם בדרך הנכונה שהרי המסעות היו על פי ה':  וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.

אם כן נראה שלדעת הדרשן הסיבה שנכתבו המסעות היא בכדי להתמודד עם שאלות כלפי יכולת ה' להנהיג בעולם. טענה זו מושמת בפי אומות העולם, אך היא לא מוגבלת רק אליהם: גם בקרב בני ישראל עצמם- אז והיום, יכולות לעלות שאלות כלפי כל מצב שנראה בו כאילו אין מנהיג לעולם- הנדודים, הגלות, והשואה הם רק חלק מאירועים המעוררים מחשבה זו ושההיסטוריה היהודית מלאה בהן.

עונה על כך הדרשן באומרו: וכדי שידעו שלא נתאחרו ישראל במדבר ארבעים שנה, אלא בשביל מה שארע להן. משמע יש סיבה מדוע בני ישראל נדדו ארבעים שנה במדבר, מסעות אלו לא היו טעות אלא מוכוונים וכתיבתם מבטאת שהיו ברצון ה' ושיש הנהגה בעולם- גם אם אנו לא מסוגלים כרגע לראות את הסיבה.

הדרשן מדגיש שהנדודים היו בשביל מה שארע להן וניתן להבין מילים אלו בשתי דרכים:

דרך ראשונה היא שמה שאירע לבני ישראל הוא חטא המרגלים שהביא עליהם את העונש להישאר ארבעים שנה במדבר. דרך שנייה היא שהכוונה היא למה שאירע לבני ישראל במשך ארבעים שנים אלו. ראייה זו לא רואה בנדודים עונש בלבד, אלא תופסת שיש סיבה לעצם המסעות והישארות בני ישראל במדבר. בראייה זו עולה כמובן השאלה- אז מה היא המטרה?

משה רבנו עונה על כך בספר דברים (ח',ב'-ה') באומרו לעם:

וְזָכַרְתָּ אֶת כׇּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כׇּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

מדגיש משה לבני ישראל שהליכתם במדבר דומה לייסורי איש את בנו. כאשר אדם מייסר את בנו מטרת העונש היא חינוכית, בכדי שהבן ילמד – שאם לא כן לא היה מדובר בעונש אלא בהתעללות ללא מטרה. עיקר חינוך זה לא מתייחס לדור יוצאי מצרים- הרי הם עתידים למות במדבר, אלא לבניהם שיכנסו לארץ, בכדי להכשיר אותם לחיים עצמאיים ולבסס בקרבם את האמונה וההכרה כִּי עַל כׇּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה הָאָדָם.

בכדי להבאי להכרה זו באו הנדודים והשהות במדבר, ולכן גם נכתבו. כאן מצויה גם הסיבה לדגש על אומות העולם במדרש- בניגוד לאומות, בני ישראל עצמם אמורים להכיר בצורך החינוכי של המסעות בגלל שהם עצמם עברו אותם והם אלו שלמדו (או שהיו צריכים) ללמוד את המסר מהם..  

לכתיבת המסעות יש גם זווית היסטורית- משה מתייחס לשאלה: כיצד יתפסו המסעות בעיני הדורות הבאים?  ולכן כתיבתם היא תחילתה המעשית של ההיסטוריוגרפיה היהודית, והיא מלמדת על אחד המסעות המשמעותיים ביותר בחיי העם היהודי- מבני ישראל לעם ישראל, ממשפחת עבדים לעם מסודר בעל ערכים, תפיסת עולם וחוקה משלו.

ההשוואה הקרובה ביותר לכך בימינו היא לימוד ההיסטוריה היהודית בגולה במאה שעברה: השואה, הקמת הציונות, והעליות לארץ הן מאירופה והן מארצות המזרח. לימוד היסטוריה זה שם את הדגש על התפיסה כי את העם יוצר העבר שלו והתהליך שעבר, תפיסה שאינה מודרנית לחלוטין, וסיבת כתיבת פרשת המסעות קשורה גם היא בכך.

המשכה של הפרשה מחזק נקודה זו- מיד לאחר פרשת המסעות עוברת התורה לספר על חלוקת הארץ והחוקים הקשורים בה, ונראה שיש בכך אמירה בפני עצמה: העבר והעתיד מאירים אחד על השני, ולא יתכן אחד ללא השני (הן מבחינה פיזית שללא המסעות לא היו מגיעים לארץ, והן מבחינה רוחנית שללא ההפנמה של האמונה בקב"ה לא היו זכאים לארץ).

התקופה בה אנו נמצאים כיום, שלושת השבועות שבין צום י"ז בתמוז ובין צום ט' באב, נקראים ימי בין המצרים. בתקופה זו נוהגות קהילות ישראל במיעוט שמחה, שכן ימי הצום הללו נקבעו לזכר החורבן הלאומי של עם ישראל בימי בית שני. הרב חיים דוד הלוי בפתיחה לדיני ט' באב, בספרו "מקור חיים", מדבר על הצורך בזיכרון העבר ונראה שדבריו משלימים וממשיכים במידה מסוימת את האמור לעיל:

…והרעיון הנלמד מדברי ה' ביד נביאו, גדול הוא ומופלא מאוד. הצום אינו לכבודו של ה', ואף אינו מעניינו. אם יודעת אומה לזכור ימי חרבונה ואסונה, וקובעת אותם כימי צום ותפילה, חזקה עליה כי גם תזכה לגאולה, ולכן הצום הוא עניין לאומה ולא לאלוקיה. ימי הצום הלאומיים, ובמיוחד ט' באב, יום האבל הלאומי הגדול, עורר באומה הדוויה והסחופה בידי אויביה, בימי עונייה ומרודיה, את כל זיכרון מחמודיה אשר היו לה מימי קדם. אותם געגועים שלוו בבכי וצום היו הסממנים שחיזקו את רוחה בציפייתה לגאולה (חלק ד', ר"ב)

ויהי רצון שכשם שאנו רואים בחורבנו של המקדש,  כך נזכה לראותו בנוי ועומד על תילו, וימי הצום והמספד יהפכו לימים של שמחה וחג.  

————————–

[1] הדוגמא הבולטת לכך היא חוסר האזכור של 38 השנים שבין השנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים והקפיצה קדימה לשנת הארבעים. כמו כן האירוע הראשון שמספרת עליו התורה בשנת הארבעים הוא מות מרים ומי מריבה, חטא זה לא מסופר מתוך ראייה היסטורית אלא בא ללמד על אותן שנים שלא סופר עליהם מבחינה חינוכית- אותן טענות שעלו בשנה השנייה חוזרות בשנת הארבעים כאילו לומר שלא למדו בני ישראל דבר בשנים שעברו מאז היציאה.