אחורה וקדימה

לאחר שירות של כארבע שנים באגף החשב הכללי במשרד האוצר, שבו התחלתי את דרכי בשירות הציבורי כמתמחה, הציעו לי להתמנות להיות סגן חשב במשרד רה"מ. המהלך נחשב לקידום לכל הדעות, וכמובן שהסכמתי מיד, בלי לחשוב בכלל. לאחר חפיפה שארכה כשבועיים, שוחח איתי ביום חמישי אחד גורם במשרד ראש הממשלה, ואמר לי לבוא ללשכת המנכ"ל. זאת הייתה מהפכה עבורי. לפני שבועיים התחלתי חפיפה, ועכשיו – לעבור לתפקיד אחר, לאחר שהביעו בי אמון? עברה עליי שבת קשה מאוד ומלאה במחשבות. הייתי בטוח שאני עומד בפני "משבר" מול החשב הכללי.

תהליך דומה התרחש גם במעבר בין לשכת מנכ"ל רה"מ ובין התפקיד המדהים במטה היישום, תחת האלוף במיל' דורון אלמוג. שוב מחשבות קשות, פחד, חוסר ודאות, משרה זמנית ואז – "משבר" גדול יותר: כאשר החליטה הממשלה להעביר את מטה היישום ממשרד רה"מ למשרד החקלאות, הייתי בטוח שחרב עליי עולמי. זה המשבר הכי גדול, אמרתי. איזה אובדן אמון, הייתי אובד עצות. חוויתי כמה שבועות של אובדן דרך. לבסוף, בחרתי ללכת עם האמת שלי, ולא לעבור למשרד החקלאות אלא למשרד הכלכלה. נחזור לזה בסוף.

עוד מהאתר

וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

וְסָמְכוּ כׇל הַשֹּׁמְעִים

כלי מחזיק ברכה

וביום השמיני

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם

מדרש מעט: שרה ואסתר

מסעות ושאלות

בפרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, עומדים בני ישראל לפני הכניסה לארץ "בערבות מואב על ירדן יריחו". התורה מסכמת את מסעות בני ישראל החל מהיציאה ממצרים ומפתנה של הארץ:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם…. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ, בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ, מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר….. וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר, בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם:  בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.  וְאַהֲרֹן, בֶּן-שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה, בְּמֹתוֹ, בְּהֹר הָהָר… וַיִּסְעוּ, מֵהָרֵי הָעֲבָרִים; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים, בְּעַרְבֹת, מוֹאָב". (במדבר לג).

"ויסעו ויחנו", "ויסעו ויחנו", ארבעים ושניים מסעות עוברים בני ישראל מארץ מצרים עד לערבות מואב. מסעות ארוכים היו וגם מסעות קצרים. תמיד חונים ועוצרים, לפעמים לפרק זמן קצר ולפעמים ארוך. כל מקום וייחודו שלו, וכל מסע והאירועים שבו.

ננסה לעמוד על שתי סוגיות שקשורות לתיאור זה. ראשית, נשאל על הפתיחה של תיאור המסעות: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם". בתחילה "מוצאיהם" ולאחר מכן "מסעיהם", אך מיד אחר כך: "מסעיהם למוצאיהם". נוסף על זאת, בפעם הראשונה מציינת התורה כי נסעו "על פי ה'" אך בפעם השנייה היא אינה מציינת זאת. שנית, נשאל על מות אהרון הכהן – מדוע בחרה התורה לציין אותו בתוך מסעות בני ישראל? למה לא מוזכרים, למשל, מות מרים הנביאה או נדב ואביהוא?

הכל מסע אחד

ה"כלי יקר" עונה על השאלה הראשונה בכמה אופנים. נתבונן באחד מהם:

האחד הוא שבמקצת מסעות הלכו לפנים, ובמקצתם נזורו אחור. כי מתחילה "וישובו ויחנו לפני פי החירות" (שמות יד ב), פירש רש"י שהלכו לאחוריהם לצד מצרים, וכן בפרשת דברים כתיב (דברים ב א): ונפן ונסע המדברה, פירש רש"י לפי שקלקלו, הפכו לצד המדבר, וכן בפרשת עקב (שם י ו) מבארות בני יעקן מוסרה שחזרו שמונה מסעות לאחוריהם, נמצא, שרוב המסעות אשר הלכו בהם לפנים ולא לאחור והיו על פי ה', נקראו מוצאיהם למסעיהם כי הפכו פניהם מן המקום אשר יצאו משם, שנקרא מוצאיהם, ופניהם אל מסעיהם אשר היו לפניהם, אבל מה שנזורו אחור בעבור שקלקלו בחטא, לא היה על פי ה', ונקרא מסעיהם למוצאיהם שחזרו ונסעו למקום שיצאו משם שנקרא מוצאיהם, כי הפכו פניהם לצד מצרים. (במדבר לג, ב').

כן, לפעמים המסע הארוך של כל אחד ואחד מאיתנו דורש לחזור לנקודת המוצא. כאשר נחזור אחורה במסע, נקרא לזה "מסעיהם למוצאיהם", וכאשר נתקדם קדימה נקרא לזה "מוצאיהם למסעיהם". עם זאת, נזכור תמיד שזאת דרך אחת. לפעמים קורה כך ולפעמים קורה אחרת, אך תמיד נשמור על ראש מורם. נראה את המטרה, נתחזק, נתרפא ונצעד אליה.

 הרבה מסעות עוברים בני ישראל במדבר, אבל מה שחשוב הוא להבין שמדובר בדרך אחת ארוכה. יש לדעת תמיד מהיכן ולמה יצאנו לדרך, לאן פנינו מועדות, מה מטרתנו ומה יעדנו.  ההכרות עם המוצא שלנו תוביל אותנו ביתר כוח וביתר עוצמה קדימה, גם אם נידרש (ואף בעל כרחנו) לחזור אחורה. בסוף נגיע "לערבות מואב".

לצאת למסע עם דגל

המסע מתחיל ביציאה מארץ מצרים, מארץ שסימלה יותר מכל את הגשמיות, הטומאה, הרוע. ממקום כזה צריך להתקדם לארץ ישראל. המטרה ברורה (מעבדות לחירות, מטומאה לקדושה), הכיוון ברור והדרך ארוכה וקשה. המסע הזה הוא מסע לאומי, אבל הוא גם מסע אישי שנוגע בכל אחד ואחת מאיתנו. לכולנו הדרך וההבנה לאן אנחנו רוצים להגיע, אבל לא פחות חשובה ההבנה מהיכן יצאנו.

כל "משבר" שמתרחש בדרך (קרח ועדתו, מרגלים, קברות התאווה ועוד) נראה כאירוע הגרוע מכל. איך אפשר להמשיך כך? והתשובה: אפשר לעבור את המשברים, הגדולים והקטנים. הקב"ה נותן לנו כוח ויכולת להתמודד גם עם התהליכים הללו. התורה מלמדת שכל המסעות האלו הם מסע אחד, כל המשברים האלו הם תהליך אחד, כל האירועים האלו מצטרפים לאירוע גדול יותר.

היכולת לעבור את המסע הארוך הזה, ברמה האישית וברמה הלאומית, מחייב דגל. דגל שילווה את המסע כולו, שיזכיר כל העת כיצד צריך לנהוג. זה תפקידו של אהרון: אהרון, בדרכו ובהתנהגותו, הוא הדגל שאליו נשואות עיני כל ישראל. הוא זה שמלמד כיצד יש לעבור את המסע הזה. אהרון הוא הדמות היחידה שעליה נאמר "הוי מתלמידיו", כלומר, הייה בכל עצמיותך ובכל מהותך אהרון:

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה. (אבות א, יב)

היכולת לעבור מסעות מפרכים וארוכים תלויה ביכולת להיות מתלמידיו של אהרון. אי אפשר לדרוס, אי אפשר לא לכבד את האחר, אי אפשר בלי שלום בין הבריות – אחרת המסע לא שווה. המטרה היא להגיע ביחד, עם ישראל כולו, לערבות יריחו. רק עם אהרון ובדרכו נצליח, ולכן בוחרת התורה לציין דווקא אותו בתהליך הזה.

לשבת על המשבר

למילה "משבר" יש שני פירושים בעברית, פירושים שונים בתכלית. הפירוש היומיומי הוא "crisis" – "משבר הדיור", "משבר כלכלי" וכיוצא בזה. אבל למילה זו יש פירוש כמעט הופכי. כאשר יעקב שולח את בניו למצרים להביא אוכל, הוא אומר להם: "וַיֹּאמֶר–הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.  וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב, ב-ג). בדומה לכך, כאשר אישה "יושבת על המשבר" היא מביאה חיים חדשים לעולם.

כל אחד מאיתנו עובר הרבה משברים בדרך. בתפקידים השונים בעבודה, ברמה המשפחתית וברמה האישית. גם ברמה הלאומית, האומה כולה עוברת תהליכים ומשברים. ההבנה שאנחנו במסע אחד ארוך וגדול תסייע לנו להתמודד איתם. ההבנה והידיעה מאיפה יצאנו ולאן אנו הולכים תאפשר לנו גם לחזור אחורה, מתוך הבנה שזה משרת את ההתקדמות.

אם נחזור להתחלה, מאז שעברתי למשרד הכלכלה "זכיתי" לעבור עוד כמה "משברים", שבהתמודדות איתם הייתי סבור שזה "המשבר". הקב"ה לימד אותי דרך זה שזאת הדרך היחידה להתחזק, לבנות ולהיבנות, להתקדם ולהמשיך.

את פרשת במדבר סיכמנו ביכולת של כל אחד ואחד לצעוד מ"מדבר סיני" ל"אוהל מועד". את הפרשה שמסיימת את ספר במדבר נסכם באותו אופן בדיוק:

 בכוחו של כל אדם להגיע מארץ מצרים לארץ ישראל. בכוחו של כל אחד ואחת מאיתנו, ובכוחה של האומה כולה, ללכת "מארץ מצרים" ו"מדבר סיני" אל "אוהל מועד" ול"טבורה של ארץ ישראל". 

זה נכון מאוד לכל פרט, ובוודאי נכון לאומה. הדרך ארוכה, קשה ואפילו מתישה. כן, בדרך לפעמים אין מים ולפעמים היא אף מלאה בנחשים ובעקרבים. ועל אף כל זאת, קמים. לפעמים נופלים, לפעמים נסוגים ולפעמים נחבטים, אבל המסע הזה הוא מסע אחד. זה מסע שבו אנחנו תמיד זוכרים מאיפה באנו ולאן אנו הולכים.

רק כך נוכל להגיע ליעד הלאומי והפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו.