פרשת מסעי, יותר מכל פרשה אחרת בתורה, יכולה להיקרא פרשת 'ארץ ישראל'. הפרשה דנה בחלוקת הארץ לנחלות לשבטים, ובדינים הקשורים בישיבה בארץ: ערי הלווים, ערי מקלט, העברת אדמות בין שבטים והורשת העמים היושבים בארץ. בתחילת הפרשה מתארת התורה את המסעות שנסעו בני ישראל במדבר, החל מיציאתם ממצרים ועד מעמד כניסתם לארץ- תיאור שיכול להיות מוסבר במובן של 'אין עתיד בלי עבר', ולכן העיסוק בפרשה בארץ ישראל מתחיל קודם כל בדרך שהובילה את העם אל הארץ. הפרשנים והדרשנים דנו במובן הרעיוני שבתיאור המסעות ומדרש תנחומא מסביר:

אלה מסעי בני ישראל- משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה. הוליכו למקום אחר לרפאו. כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה: כאן ישנו, כאן הקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר ליה הקב"ה למשה: מנה להם את כל המקומות היכן הכעיסוני, ולכך נאמר: אלה מסעי בני ישראל (תנחומא ג').

המדרש משווה את החזרה על המסעות לאמירת המלך: כאן ישנו , כאן הקרנו, כאן חששת את ראשך. מעניין לראות כי בעל המדרש מקביל מייחס את אמירת המלך דווקא למקומות בהם הכעיסו בני ישראל את הקב"ה ודווקא את אותן המקומות הוא מבקש ממשה למנות. במחשבה ראשונה נראה שדברים אלו מציגים את בני ישראל באור שלילי, אולם אם מסתכלים לעומק נראה שלא לכך הדרשן מכוון, וננסה להבין את  עומק הדברים:

המדרש מעלה שתי הנחות או נקודות מוצא שדרכן אפשר להבין את פשר תיאור המסעות. הנקודה הראשונה היא שיחס הקב"ה לישראל הוא כיחס אב לבנו.  הסיבה שהמלך יוצא למסע הוא הבן, המסע עתיד להיות מלא בקשיים, הן פיזיים (קושי ההליכה, הקור ועוד) והן פסיכולוגיים (ההתמודדות עם חולי הבן), אך הקושי לא מרפה את ידיו. כאשר חוזרים הבן והאב חזרה מראה המלך את המקומות שבהם היה קשה לבן : כאן ישנו.. כאן הקרנו.. וברור שאין מטרת המלך למנות את הקשיים שהבן הערים עליו והסבל שסבל בגללו, אלא להיפך והיא משתמעת מתוך מה שנאמר: תראה את הקשיים אך למרות שהיה קשה- אף על פי כן לא הפסקנו ללכת, לא עזבתי אותך ולא חדלתי מללכת איתך. ומכך נחזור לנמשל בו אומר הקב"ה לישראל: תראו כמה הכעסתם אותי, כמה מקומות חטאתם כנגדי– אך למרות זאת לא עזבתי אתכם!  ולכן כתיבת המסעות מוכיחה לעם שהקשר עם הקב"ה הוא לא ניתק, הוא לא תלוי זמן או מקום. ויותר מכך, יש כאן אמירה לעתיד: מצד אחד, גם לעתיד הקב"ה לא יעזוב את העם, ומצד שני-  אם כל כך הרבה הכעסתם אותי אז ועדיין לא עזבתי אתכם, תארו לכם מה יהיה כאשר כן תעשו את רצוני!

הנקודה השנייה שממנה יוצא בעל המדרש היא שמטרת המסע היא בשביל הבן, שהרי הוא זה שצריך להירפא, ומכך יוצא שגם מסעות בני ישראל היו בשביל ולטובת בני ישראל. כאשר המלך מראה לבן את כל אותם מקומות, אין מטרתו לכעוס על הבן או להאשים אותו בקשיים, אלא מטרתו היא אחרת: כאשר הם חוזרים והבן כבר בריא, כל אותם המקומות בהם החולי גבר, בהם היה קר מדי או חם מדי, נתפסים בעיני המלך כשלבים בהחלמה וכחלק מתהליך הריפוי- אם לא היינו עוברים את הקשיים האלו,  לא היינו מגיעים להחלמה ולרפואה.

גם בני ישראל בצאתם ממצרים היו כחולים, הכוונה היא לא חולי גופני אלא דווקא רוחני. בני ישראל באו מחברה אלילית בה הם היו עבדים, והתפיסות האליליות והמנטליות של העבדות נטבעו בהם. כל חטא והכעסה במדבר נבעו מאחד או משתי ההשפעות הללו. אבל, אומר הקב"ה, כל מקום כזה שבו הכעסתם אותי עזר לסלק חלק מההשפעות הללו: כאשר העם חטא הוא גם נענש וכל עונש כזה הוכיח לעם שה' הוא העליון על אלילי השקר ובכך דחק עוד ועוד החוצה את האמונות באלילים. גם השהות במדבר, עזרה לגדל דור חדש לעם שלא חי בתחושת עבדות, אלא יכול לפתח את הפן הלאומי שבתוכו על מנת שיוכל להיכנס ולהילחם על ארצו.  כאשר המלך נזכר בכל אותם המקומות המטרה היא לא ליפול ברוחו ולא להפיל את רוח הבן, אלא להיפך להרים: כל נקודה נתפסת כמדרגה שממנה נרפא הבן, עם ישראל. כאשר הקב"ה מזכיר לבני ישראל את המסעות הוא לא בא לומר להם: תראו כמה רעים הייתם, אלא לומר להם: תראו לאן הגעתם- יש לכם תורת אמת, אתם עם, אתם הולכים להיכנס לתוך ארצכם. כל השלבים שעברתם בדרך הכינו אתכם לכך.

אם כן, ראינו שלוש דרכים להסביר מדוע נכתבו המסעות: דרך ראשונה היא בבחינת 'דע  מאין באת' בכדי ש'תדע לאן אתה הולך',  הסבר שני הוא בכדי להודיע לעם על כך שלמרות כל ההכעסות עדיין הקשר שבין ה' והעם נשמר, וההסבר השלישי הוא בכדי להראות לעם היכן היה מבחינה רוחנית ולאן הוא הגיע – מעבדים השבויים בתפיסות אליליות הוא גדל לעם עצמאי, עם אמונה נכונה ועם תורה שכעת יוכל גם להילחם ולקבל את ארצו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.