כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה

הפעם אני רוצה לעסוק בכוחו של הנדר או ליתר דיוק 'הדיבור המשמעותי'.

פרשתנו פותחת בנדרים: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".  לפי פשט הכתובים נדר הוא עניין מוחלט ומחייב, מאידך כולנו מכירים את הפתרון של 'התרת נדרים'. כיצד הדברים מתיישבים?

בהקשר זה אזכיר שתי פרשות מפורסמות: האחת בת יפתח והשנייה שאול ויונתן.

לפני שיפתח יוצא להילחם בבני עמון הוא נודר נדר: "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים י"א, ל'- ל"א). לדאבון הלב בִּתו היחידה היא הראשונה שיוצאת לקראתו. תגובתו של יפתח: "וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב" (שם ל"ה), וגם בתו אומרת: "עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ" (שם ל"ו), מקבלת את הדין.

מדוע לא התירו נדר זה? מצאנו תשובה במדרש בראשית רבה (פרשה ס, ג):

ולא היה שם פינחס שהיה מתיר לו את נדרו?! אלא פינחס אמר הוא צריך לי, ואני הולך אצלו?! ולא עוד, אני כהן גדול בן כהן גדול ואני הולך אצל עם הארץ?! [יפתח אמר אני ראש קציני ישראל ואני הולך אצל פינחס?!], בין דֵין לדֵין אבדה הנערה… ושניהם נענשו בדַמָּהּ

כלומר, אמנם ניתן להתיר נדר, אולם אם מסיבות שונות, הנדר לא הותר הוא נותר מחייב ומוחלט. מיד נראה הצעה נוספת.

עוד מהאתר

מדוע נשאר יוסף בבור?

אלה הם מועדי

גדולה המלאכה

למקומה של פרשת קדושים

מדבר שקר תרחק

ואם כל עדת ישראל ישגו

הפרשה השנייה, שאול ויונתן בשמואל א', פרק י"ד:

תקציר: בעיצומה של המלחמה בפלישתים מטיל שאול אלה על העם: "וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי..." (שם כ"ד).

יונתן לא שמע את השבועה ולכן טעם מן הדבש. בערב מציע שאול לנצל את המומנטום ולהכות את הפלישתים בלילה. אולם כאשר שואל שאול בא-להים, לא קיבל מענה. שאול מבין שיש כאן חטא. בעזרת התמים נלכד יונתן. יונתן מוכן למות למרות שעשה מעשהו בשוגג. אולם העם פודים את יונתן. לכאורה מהלך מתבקש: "הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל" (שם מ"ה). אבל בפסוק הבא נאמר: "וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם". אני שומע כאן זעקה, אמנם העם פדה את יונתן, במקום להכות בפלשתים ולכלותם, הפלישתים חוזרים למקומם בשלום, ובמערכה הבאה הכו את ישראל ונפלו שאול ויונתן.

זהו המחיר של אי קיום האלה. ושוב, מה עם התרת נדרים?

לשתי פרשות אלו וגם לפרשת אנשי גלעד מתייחס הרמב"ן בפירושו לפסוק: "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" (ויקרא, כ"ז, כ"ט):

ועוד מצאתי באגדה בילמדנו, תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה. ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו (שמואל א, י"ד, מ"ד) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן, ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה?!

הרמב"ן המשיך והסביר שמכאן נבעה טעותו של יפתח, שחשב שיש לבתו דין חרם – שאין לו פדיון – ולא היא! היה לה דין נדר שניתן להתירו.

אנו שרויים במדיום רווי במלל. אילו היינו מסוגלים לשמוע את גלי הרדיו היינו מתחרשים מהלהג האין סופי. בתרבות שבימינו דבורים אינם מחייבים, בפרט בפוליטיקה, שם נמצא אמירות כמו: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים…". מול כל זה אומר הפסוק: "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת, ה', א').

עם כל זאת, עלינו לדעת כי לדיבור יש כוח רב. ניתן לומר שהדיבור יוצר מציאות. אם חלילה אומרים דיבור שלילי הוא משפיע. אנו נדהמים לעיתים כיצד דיבור קטן שלא ייחסנו לו חשיבות רבה, השפיע ופגע, גם בקרובים לנו. ובפרט בחינוך ילדים, אנו יודעים היום שיש להיזהר ממיתוג. אסור לומר לילד אתה כזה, אתה טיפש, אתה שקרן. הילד נוטה לקבל אמירה כזו ולקבע אותה. בדומה לאב האומר לבִּתו: 'תזהרי לא ליפול, תזהרי לא ליפול… אמרתי לך".

מצד שני יש כוח רב לדיבור חיובי, בין אם זה חיזוקים חיוביים לאחרים, ברכה או תפילה. למעשה ניתן לפתח ולשכלל כוח זה. בבריאת האדם נאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", ואונקלוס מתרגם: "והות באדם לרוח ממללא", כלומר מה שמבטא את חיבור הנשמה לגוף, הוא כוח הדיבור.

חז"ל אמרו שאדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (בבלי ברכות ו ע"ב). מדוע רק מי שיש בו יראת שמים? משום שהוא מחובר לנקודה הפנימית שלו. אצל רבים הדיבור הרגיל הוא להג כצפצוף הזרזיר, משום שהם אינם מחוברים לנשמה ונשאר רק הדיבור החיצוני. את הכוח הזה אפשר לפתח ע"י דיבור. קחו דיבורים שמעוררים אתכם וחזרו עליהם. כמו שנאמר "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר" (תהילים קטז 10). ניתן לְהַפְנִים אמונה ע"י דיבור.

אזכיר כאן את הברייתא המפורסמת:

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! (בבלי ברכות, ז ע"א)

ואנו עומדים ומשתאים כיצד הדבר ייתכן? מקור הברכות מבקש ברכה מאדם?

אנסה להטעים מעט. ברכה זו למעשה המשכה כמו 'המבריך גפן'. בכוחו של האדם להמשיך ברכה מלמעלה, ואם נשים לב, ברכת ר' ישמעאל כוונה להנהגת ה' את בניו (ולא לעצמו):

יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין (שם)

יהי רצון שנזכה למעלת הדיבור הטהור ותתקיים בנו סגולת ישראל "שברכתן – ברכה"!