פרק ל"ב בפרשה עוסק כולו בבקשת שניים וחצי שבטי ראובן, דן וחצי המנשה להישאר בעבר הירדן המזרחי, באזור שנכבש על ידי משה ובני ישראל, ולא להיכנס ולנחול עם שאר העם בארץ ישראל. את הסיבה לבקשה מגלה לנו התורה כהקדמה לכל סיפור העניין:

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה:   

התורה מספרת לנו גם את התנהלות הדיון שבין משה והשבטים: לאחר הבקשה כועס משה על השבטים ומשווה אותם למרגלים שגרמו לעם לא להיכנס לארץ במשך 40 שנה. בתשובה לכך עונים נציגי השבטים שהם יהיו אלו שילכו לפני בני ישראל כל משך כיבוש הארץ, ורק לאחר שבני ישראל יתיישבו בה- הם ישובו למקומם. משה חוזר על דברי השבטים ואז מסכים לתת להם את הנחלות שהם ביקשו.

במהלך הדיון מתחייבים בני השבטים למשה:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה:

אמירה זו מקבלת תשובה על ידי משה:

בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

על שיח זה אומר המדרש:

וּמִקְנֶה רַב: זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְגוֹ' (קהלת י, ב). לֵב חָכָם לִימִינוֹ- זֶה מֹשֶׁה. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ- אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעִקָּר טָפֵל, וְהַטָּפֵל עִקָּר. לָמָּה? שֶׁחִבְּבוּ נִכְסֵיהֶם יוֹתֵר מִגּוּפָן, שֶׁאָמְרוּ לְמֹשֶׁה: גִּדְרוֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵינוּ פֹּה- פֹּה תְּחִלָּה! וְאַחַר כָּךְ- וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: לֹא תַּעֲשׂוּ כָּךְ, עֲשׂוּ אֶת הָעִקָּר תְּחִלָּה: בְּנוּ עָרִים לְטַפְּכֶם, וְאַחַר כָּךְ גְּדֵרוֹת לְצֹאנְכֶם!  

הֱוֵי, לֵב חָכָם לִימִינוֹ- זֶה מֹשֶׁה. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ- אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָּד. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם חִבַּבְתֶּם מָמוֹנְכֶם יוֹתֵר מִנַּפְשׁוֹתֵיכֶם, חַיֵּיכֶם, אֵין בּוֹ בְּרָכָה! שֶׁנֶּאֱמַר: נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְּבֹרַךְ (משלי כ, כא). אֶל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר, מִבִּינָתְךָ חֲדָל (משלי כג, ד). וְאֵיזוֹ עָשִׁיר. הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹּאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ (תהלים קכח, ב).

חלקו הראשון של המדרש עוסק בשאלת העיקר והטפל בחיי האדם – והמדובר כאן על כל אדם, לא רק על השבטים. לעיתים במהלך החיים, עם קושי הפרנסה או עם הרווחה, אדם עלול לאבד את הפוקוס על העיקר. בני השבטים, מכיוון שהיו עשירים, התייחסו לרכושם בעיקר ולכן כוונתם הראשונה הייתה להגן עליו ורק אחר כך לדאוג למשפחות שלהם. משה בתשובה שלו מחזיר את הפוקוס למקום הנכון- קודם המשפחה אחר כך הרכוש. הדבר נכון לא רק במצב של רווחה גדולה, אלא גם הפוך מזה – גם בקושי. המרדף אחרי הפרנסה יכול להשכיח מהאדם עבור מי הוא עושה ובשביל מי הוא עובד. לכן בא משה ומחזיר את השבטים ואותנו לדרך הנכונה ולסדר הנכון. 

חלקו השני של המדרש נותן גם הערכה אובייקטיבית לדברים:  החלק הראשון עוסק בעיקר וטפל – אלו דברים סובייקטיביים, אדם יכול להעריך דבר אחד כעיקר ואילו חברו יכול להסתכל על אותו הדבר בדיוק כטפל. רוב הפעמים החברה שסביב האדם תכוון אותו למה שנראה בעינה הנכון, לכן בא משה כנציג החברה והעם ומחזיר את השבטים לסדר הנכון – ועדיין הדבר סובייקטיבי, שהרי יכולה להיות חברה או עם אחר שיעריך דברים אחרים כעיקריים.

בחלק השני של המדרש בא הקב"ה ומספק הכרעה אובייקטיבית ואבסולוטית: אַתֶּם חִבַּבְתֶּם מָמוֹנְכֶם יוֹתֵר מִנַּפְשׁוֹתֵיכֶם, חַיֵּיכֶם, אֵין בּוֹ בְּרָכָה! כוונת המדרש היא שהראשונים לגלות מבין עם ישראל היו שניים וחצי השבטים. בא הקב"ה ואומר- להעריך את הרכוש והממון כעיקר הוא לעולם משהו לא נכון! וכאשר בוחרים בדרך זו – אין בו ברכה!