פרשת מטות פותחת בדיני נדרים:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכׇל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

דיני נדרים שייכים לתחום הפרטי- אדם בוחר לנדור ועל אחריותו גם למלא את הנדר,  גם הדינים הנוגעים לגבי אישה בנדרים שייכים לתא המשפחתי- אביה או בעלה הוא שמקים או מפר את נדריה, ולכן עולה השאלה מדוע משה בוחר לפנות בציווי דווקא לנשיאי המטות- נשיאי העם, במקום לצוות דינים אלו בהקהל מול כלל העם?

ננסה לענות על שאלות אלו מתוך דבריהם של כמה מפרשני המקרא:

הרב יוסף בכור שור מקשר בין סמיכת יהושע שנאמרה בפרשה הקודמת וקושר את הדברים עם האחריות שיש למנהיגי העם כלפי העם: וידבר משה אל ראשי המטות – לאחר שצווה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל, דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום… ולא מיבעיא מה שגזר עליהם הקב״ה שהם צריכים לעשות: שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצוותיו, אלא אפילו מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו, צריכין לקיים. האחריות של מעמד ההנהגה הוא להביא את בני ישראל לשמור את דרך ה' ובתוך כך גם לקיים את נדריהם. אחריות זו אינה מתבטאת רק במה שהקב"ה ציווה- שהרי זה ברור שזה תפקיד מנהיגי העם, אלא גם במה שנראה לכאורה פרטי ולא שייך לפן הציבורי של חיי העם- הנדרים, גם שם קיימת אחריות זו.

הנדר הוא פעולה רצונית של האדם, הוא מבטא דרכה את הבחירה האישית שלו להחליט על חייו ועל רכושו, ולכן נראה שתחום זה הוא עניינו הפרטי: ירצה- ינדור, ירצה– יקיים את הנדר. אומר הרב בכור שור: לא! תפקידה של ההנהגה הוא לדאוג לפרט גם כשהוא לא דואג לעצמו. אי קיום הנדר הוא חטא, הוא עלול להביא עונש על האדם ולכן תפקיד ההנהגה הוא לוודא שמצב זה לא יקרה. ויתר על כן, יש משמעות חברתית לכך שאדם לא עומד במילתו ולא מקיים את נדרו- באותה מידה יכול לא לעמוד במילתו כלפי הזולת ובכך לפגוע במרקם החברתי, ולכן חשוב שמנהיגי הקהל ישימו ליבם לאנשים כאלו וידאגו שיקימו את מוצא שפתיהם.

ר' שלמה דוד לוצאטו, שד"ל, מתייחס גם הוא לעניין הנשיאים ואחריותם אולם הוא קודם כל שם לב לכך שהציווי מגביל את מנהיגי השבט: וידבר משה אל ראשי המטות– הוצרך משה להודיע לראשי המטות שאין להם שלטון בדברים שבין איש לאשתו ובין אב לבתו בעניין הנדרים, שאם תבוא אישה ותצעק לפניהם שאין בעלה מניחה לקיים נדרה, יאמרו לה הוא רשאי ולא אנחנו. ומזה יש להבין שאם האיש עצמו שנדר יבוא לפני הנשיאים הרשות בידם להתיר לו לפי ראות עיניהם, ומכאן להתרת נדרים מן התורה. כי אמנם בני הבית משועבדים לבעל הבית, ובעל הבית משועבד לנשיאי המטות.

שד"ל בדבריו מתייחס לכך שמטרת ההודעה לנשיאים היא בכדי להגביל את כוחם, משמע יש תחומים בהם לא הם מחליטים. כך הוא המצב לגבי האישה בבית אביה או בבית בעלה. ישנן רמות של הירארכיה בתוך העם, ויש תחומים שבהם להנהגה אין אישור להיכנס. לעומת זאת דווקא לגבי האב או הבעל- הנשיאים הם אלו שמחליטים האם יכול להפר את נדרו או לא.

הנקודה המרכזית בדברי שד"ל היא שאדם צריך להיות בעל יכולת (מבחינה חברתית) לקיים את הנדר בכדי להתחייב בו, ולכן במבנה חברתי פטריארכלי בו האישה ובני הבית משועבדים לבעל- הוא הסמכות להחליט אם לקיים את הנדר או לא. אותו הדין חל על הבעל: בחברה שבטית באדם מחויב לראשי השבט, ולכן מי שמפר את נדר הבעל הם הנשיאים והם שיכולים להתיר או לחייב את הנדר.

רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, מסתכל על הדברים מבחינה חינוכית: טעם: וידבר משה אל ראשי המטות– כי אין צורך ללמד לכל ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. דינים אלו לא נאמרו לכלל העם כדי לא ליצור זילות של הנדרים ולהביא למצב בו כל אחד מתיר את נדרו ואין כבר משמעות לנדר. מצד שני דווקא חכמי ישראל ומנהיגי העם הם אלו שצריכים ללמוד נושא זה בדקדוק:

אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט. וירמוז עוד למדרש רבותינו (בבלי נדרים ע״ח.) כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר…והטעם בזה כאשר אמרתי, שעשה התר הנדר והשבועה בסתרי התורה שלא יאמרו אלא לראויים להם, ויכתבו ברמיזה. לעומת המון העם, דווקא ראשי המטות שעליהם מוכל להחליט למי להתיר את הנדר ובאיזה מצב- הם שצריכים לדעת חוקים אלו.

הרש"ר הירש מתייחס למשמעות הנדר כביטוי לרוח האדם והשבט: וידבר משה וגו׳ – אולם כאן יש לנו הכרזה חדשה. היא פותחת את המצוות שאדם מקבל על עצמו מרצון, אשר לפי זה הן אמורות כאן כתוספת על מצוות התורה המוטלות על האדם מאת ה׳. שכן התורה מייפה את כוחנו להטיל מצוות על עצמנו, כדי שנקיים כראוי את מצוות התורה. התורה מאפשרת ליחידים, לקהילות ולכלל האומה לקבוע לעצמם הנהגות קבועות להבטחת השמירה הנאמנה של המצוות.

משמעות הרצון החופשי היא שאדם פרטי או קהילה יכולים תקן תקנות ולקבוע הנהגות שיכולו על חברי הקהילה. הנדר מבטא יכולת זו משום שהוא מראה שהאדם יכול להוסיף על עצמו חיובים מעבר למצוות, וכך גם ברמת הקהילה- התקנות הן בגדר מצוות אנושיות שקהילה מטילה על עצמה בכדי להצליח לקיים כראוי את מצוות התורה. מתוך כך מסתבר מדוע נאמרו דינים אלו דווקא לנשיאים:

משום כך נאמרה פרשה זו בייחוד לנשיאים, אשר לא בכדי הם קרויים כאן ״ראשי המטות״. כפי שכבר ציינו בפירושנו לפרק א, ״מטה״ תופס את השבט כ״ענף״ של הכלל הגדול יותר, כאשר כל ענף עמל, באמצעות תכונותיו הייחודיות, להוציא לפועל את הייעוד המשותף לכל האומה כולה. היה זה תפקידם של ראשי המטות לדאוג למנהגים הנובעים מייחודיותו של כל ״ענף״, ולדאוג גם לפעילויות, לשאיפות ולמטרות המשותפות. על ראשי המטות הוטלה האחריות לכוון את כל אלה למסלול הראוי כדי לקדם את מילוי התפקיד הלאומי בהתאם לתכונותיו הייחודיות של כל ״ענף״. האמצעי לפעילות כזו, התנאי המוקדם להתפתחות האומה ככלל ולחיים קהילתיים, הוא כוחם המחייב של נדרים ושל תקנות שנתקנו על ידי אדם – ״לא יחל דברו״ (פסוק ג) – ובזה עוסקים ההלכות הבאות עתה.

לכל שבט בישראל יש את האופי המיוחד לו, את כוחות והתכונות הייחודיים לו. שילוב של כלל הכוחות המיוחדים של כל שבט מביא לכך שהעם ככלל יוכל להגשים את ייעודו. הנדר, כביטוי לרצון פרטי, מייצג את הכוח הייחודי של היחיד והשבט משום שהוא מבוסס על התכונה המיוחדת של הנודר. לכל אדם יש את האופי שלו שמשפיע על תחומי העניין שלו, על הרצונות שלו ועל הדרך בה הוא פועל במציאות, ולכן תפקידם של ראשי העם הוא לראות איך לרתום את הכוחות המיוחדים של כל שבט למטרה הלאומית ולכן עליהם הוטלו דינים אלו.

הרש"ר מוסיף רעיון נוסף המתייחס אל תפקידם של הנשיאים: בנוסף, הופקד היתר הנדרים ביד ראשי המטות. הם משמשים כיועצי משפחה וכיועצים רוחניים, הבאים מקרב העם עצמו. גם מטעם זה, נאמרה פרשת נדרים תחילה לראשי המטות. הנשיאים הם האנשים המכירים את אופי השבט בצורה הטובה ביותר לא רק בגלל שהם שייכים לאותה המשפחה, אלא משום שתפקידו של הנשאי והמנהיג בכלל הוא לשמש גם כפסיכולוג, יועץ ותומך לבני קהילתו ומתוך כך נובעת ההיכרות העמוקה עם חייהם. מנהיג כזה יודע מתי אדם יכול לתת מה שנדר, הוא יודע אם ישנה צרה מסוימת שהובילה אותו לנדר- למרות שידוע לו שלא יוכל לעמוד בו, ולכן מנהיג זה יכול להחליט אם יש לחייב את הנדר או לא.

לסיכומם של דברים, ראינו שיש דעה ברורה המתייחסת לנדר בהיבט החברתי שלו- הנדר אינו רק מה שהאדם כפרט מחליט לנדור, אלא יש לו השלכה חברתית על הכלל ולכן ניתנה פרשה זו לראשי המטות. אצל הבכור שור הדבר מתבטא במחויבות של ההנהגה לשמור על המבנה החברתי ולכן גם מה שנתפס כפרטי הוא תחת אחריותה. אצל שד"ל  באה לידי ביטוי היכולת החברתית- מי שיכול לנדור הוא מי שמבחינה חברתית מסוגל לקיים את הנדר, ולכן האישה מחויבת ברשות בעלה והגבר מחויב ברשות ראש השבט. הרמב"ן מתייחס לתפקיד הנשיאים בחברה- הם אלו שתפקידם להפר את הנדר ולכן הם אלו שמצווים. הרש"ר הירש מתייחס לתפקיד ראשי השבט לייצר מארג לאומי שבו באים לידי ביטוי כל הכוחות המיוחדים של כל שבט בכדי להצעיד את האומה להגשמת ייעודה. הנדרים הם חלק מביטוי הכוחות הללו ולכן על ראשי השבטים לכוון אותם בדרך הנכונה.