המאמר הוא הרחבה למאמר: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד 

התורה בפרשה מספרת על בקשת שבטי ראובן, דן וחצי המנשה להישאר בעבר הירדן המזרחי, ולא להיכנס ולנחול עם שאר העם בארץ ישראל. הסיבה לבקשה זו היא: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: תגובתו של משה לבקשה היא כעס עד כדי השוואתם למרגלים אשר לפני 38 שנה הביאו על העם את העונש החמור ביותר שניתן לבני ישראל במדבר. השבטים בתגובה עונים למשה כי הם יקחו חלק פעיל בכיבוש הארץ ורק לאחר ששאר השבטים יקבלו את נחלתם- אז הם ישובו למקומם, ולכך משה מסכים. מעציב מאוד שהשבטים לא רצו להיכנס לארץ, אבל הבקשה עצמה הייתה הגיונית ונבעה מצורך כלכלי, ולכן נשאלת השאלה: מדוע בעצם משה כל כך כעס על השבטים? ממה חשש משה כל כך אם ישארו השבטים בעבר הירדן המזרחי?

כיוון אחד לענות על כך הוא מבחינת החוסן הלאומי של העם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה.  יש כאן משהו לא הוגן! ולא רק שהוא אינו הוגן, הוא מפרק את המבנה של העם כיחידה אחת שעובדת יחד. אך האם זה החשש של משה? האם התפלגות העם היא מה שהטריד אותו? כמובן שכן אך זה לא העיקר, וממשיך משה ואומר: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'   – עלולה להיווצר תגובה שבה שאר העם לא ירצה לעבור לארץ, כי למרות  שעם ישראל עבר תהליך התבגרות במדבר והוא כבר לא רק עם של עבדים אלא הוכיח שיש בו יכולת להילחם לנצח ולכבוש, עדיין מלחמה מטבעה היא מפחידה ומרתיעה. אם העם יראה שיש אפשרות להימנע מהמלחמה ולהישאר מחוץ לארץ הוא עלול לבחור במסלול זה, לכן אומר משה- תניאון את לב העם: ההיענות לבקשה שלכם היא שתניא את העם מלהיכנס לארץ כי הם יראו פתרון קל יותר. משה מספר את מעשה המרגלים ואת שנגרם ממנו משום שגם המרגלים חיפשו מוצא אחר כי הכניסה לארץ הפחידה אותם ולכן בחרו לגרום לעם שלא להיכנס.

אם מסתכלים על הפסוקים רואים שזהו החשש הגדול של משה: כאשר הוא משיב תשובה לשבטים אומר משה כך: ְ

נִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהֹוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהֹוָה.

 למעשה אומר משה לשבטים: אם לא תניאו את לב העם ואם תגרמו לו להיכנס לארץ, אז אתם נקיים מה' ומישראל, ואפשר להבין זאת שמשמעות המילים בכך שהם כבר לא יהיו חלק מקהל ה' ומעם ישראל ולכן לא חייבים להם כלום… 

אך האם זאת באמת הייתה כוונת השבטים –  להתנתק מהעם? 

את התשובה לכך אנחנו מגלים בספר יהושע כאשר יהושע והעם מכריזים אחרי שנות הלחימה כי בני השבטים מילאו את תפקידים: 

אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: 

בהכרזה זו למעשה משחרר יהושע את השבטים לשוב למקומם ועל פי התנהלותם מרגע זה, נוכל לבחון מה הייתה מטרתם: 

לאחר חזרת השבטים לעבר הירדן המזרחי, המעשה הראשון שהם עושים הוא לבנות מזבח: 

וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה: וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה:  

מעשה זה, בניית המזבח, עלולה לרמז על רצונם להתנתק מהעם. בעולם העתיק לכל עם היה אל משלו והיה לו מקדש משלו. על פי רוב האל היה טריטוריאלי – הכוונה שכוחו היה מוגבל למקום אחד, וכאשר אדם עבר מקום הוא עובר מתחום שליטה של אל אחד לאחר. כאשר בני השבטים בונים מזבח הדבר יכול להתפרש כפרישה מהעם – יש להם שטח משלהם ויש להם מקדש משלהם. כך גם בני ישראל מבינים זאת: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא – בני ישראל מתכננים לעלות ולהילחם בהם. אולם, לפני  הם שולחים משלחת המונה  את הנשיאים ואת פנחס הכהן לברר את הדברים, ותשובתם של השבטים מפתיעה:

וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּיהֹוָה אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים יְהֹוָה הוּא יְבַקֵּשׁ:וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וּגְבוּל נָתַן יְהֹוָה בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּיהֹוָה וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת יְהֹוָה: וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהֹוָה לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּיהֹוָה: וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם: חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּיהֹוָה וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ. 

בני שנים וחצי השבטים מעלים טענה הפוכה לגמרי: החשש שלהם הוא שבני ישראל יוציאו אותם מהעם ולכן בנו את המזבח כעדות לדורות הבאים שהם גם משתייכים לעם ה'.

נראה אם כן שבסופו של דבר  לא תכננו השבטים להיפרד מהעם ומטרתם הייתה כלכלית בלבד. מבחינת משה החשש לא היה השיקול של השבטים, אלא מה זה יעשה לעם בשלב כל כך קריטי: אם העם יחשוב שיש אפשרות לא להצטרך להילחם וזאת על ידי ההישארות מחוץ לארץ הוא היה עלול לעשות כמעשה המרגלים, לכן גם תשובתו הכועסת של משה חטא המרגלים ועונשו הוא מרכז התשובה.

אבל משה לא מתעלם גם מהנקודה הראשונה: כאשר הוא מחייב את השבטים ללכת לפני העם למלחמה, הוא בעצם מחזק את הקשר בינם ובין העם- מצד אחד, רואים בני ישראל את השבטים נלחמים בשבילם ולכן מכירים להם טובה על השותפות במלחמה, ומצד שני- עצם הלחימה המשותפת והישיבה יחד עם העם יוצר קשרים ויוצר תחושת קירבה בין השבטים ובין העם כולו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.