המנהיג בשביל כולם, כולם בשביל המנהיג

לא פעם עולה שאלה עקרונית: מה קורה כאשר האינטרס הציבורי פוגש את האינטרס הפרטי? מה קורה כאשר ישנה חובה ציבורית הטומנת בחובה פגיעה באינטרס האישי, או מנגד העצמת האינטרס האישי, של האחראי על ביצוע המשימה?

פרשות מטות מסעי, החותמות את ספר במדבר, מלמדות אותנו לא מעט דרכי חיים. בין היתר הן מספקות תשובה לשאלה שבה פתחנו, והיא טמונה במעשיו של משה לקראת פרידתו מהעם. 

הקב"ה מצווה את משה רבנו לצאת למלחמה במדיין ולנקום את נקמת עם ישראל בהם. כזכור, מישראל נפלו עשרים וארבעה אלף איש לאחר שחטאו בני ישראל עם בנות מדין. בנוסף לכך, משה מתבשר מה יארע בתום המלחמה:  

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן….וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלֶף לַמַּטֶּה–שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף, חֲלוּצֵי צָבָא. (במדבר לא, א-ה). 

משה מקבל משימה מהקב"ה – נקום את נקמת בני ישראל במדיין. הוא אינו מצווה מתי לעשות זאת, איך לעשות זאת וכיצד להתכונן; אך משה מבין שזאת כנראה תהיה משימתו האחרונה, שכן לאחריה ימות.

הכרעתו של משה

לו אני משה רבנו, הייתי מתחיל תהליך ארוך של תכנון וחשיבה אסטרטגית. הייתי מכין מצגות מעניינות של שעות ארוכות עם תוואי שטח, כוחותינו וכוחות אויב, ומכנס את המפקדים למספר לא מוגבל של קפ"קים ודיונים. מי יודע מתי העסק היה יוצא לפועל. כך הייתי מרוויח עוד שנתיים-שלוש לפני סיום תפקידי. 

אבל משה מלמד אותנו דרך אחרת לגמרי. משה מבין שהאינטרס של עם ישראל וציווי ה' הוא מעל כל אינטרס אישי. משה אוסף מיד שנים עשר אלף איש מבני ישראל ומוציא אותם למלחמה, כפי שמלמד אותנו המדרש: 

רבי יהודה אומר: אילו רצה משה לחיות כמה שנים, היה חי. שאמר ליה הקדוש ברוך הוא: נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף. תלה הקדוש ברוך הוא מיתתו בנקמת מדין. אלא להודיעך שבחו של משה, שלא אמר, בשביל שאחיה אעכב נקמת בני ישראל מן המדיינים. מיד: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין". (תנחומא במדבר, שם). 

מדרש ילקוט שמעוני מביא את הלך הרוח שעבר על משה. משה הבין שביכולתו להישאר שנים רבות בחיים ובתפקיד, אך הכריע כמו שמנהיג גדול צריך להכריע: 

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף" – אמר משה: אם איני יוצא עכשיו אני נותן פתחון פה לבני אדם להשיח: אילולי בקש משה שלא למות לא מת, שאמר לו הקב"ה: אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל אין אתה מת, והיה יושב לו עשרים שנה או שלשים שנה, אלא אמר משה: אין רשות בידינו לעכב את המצוה, מיד: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם (ילקוט שמעוני תורה, תשפה).

ברצון נפשם הם מסרו

מסירותו של משה, מסירותו של המנהיג, מובילה מיד למסירות של העם. הכתוב משתמש במונח: "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". מסביר רבי יצחק אברבנאל בפירושו את הדברים:

ואמר הכתוב וימסרו מאלפי ישראל, להגיד שעם היות ההליכה למלחמות סכנה רבה, הנה בחורי ישראל התנדבו בעצמם ולא באונס והכרח, ולא על פי הגורל, אבל ברצון נפשם הם עצמם נמסרו להיות מהאלף למטה, ועימהם פנחס בן אלעזר לצבא. לא להרוג ולא לנגוע בחלל, אלא לפי שהיו כלי הקודש שהם האורים והתומים וחצוצרות התרועה בידו, שהם היו פעולות מיוחדות לכהן.

כאשר המנהיגות מוסרת את עצמה על האינטרס הציבורי והאמיתי של העם, העם מחזיר במסירות נפש שלמה ואמיתית מצידו. במצב כזה כל אחד ואחד, מכל שבט ושבט, מכל קבוצה וקבוצה – כולם מתגייסים למשימה הלאומית, מורכבת ככל שתהיה.

אפילו שבט לוי יצא להילחם לצד כלל שבטי ישראל, כפי שמלמד אותנו רש"י: "לכל מטות ישראל  – לרבות שבט לוי". 

מוסיף המדרש: 

"וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס". אותם – זו סנהדרין,  פינחס –זה משוח מלחמה, וכלי הקדש – זה ארון ולוחות שבו,  וחצוצרות התרועה – אלו השופרות". (ילקוט שמעוני, שם)

כולם יוצאים למלחמה. כולם מתגייסים למשימה. ומדוע? מפני שמשה רבנו מסר נפשו על עם ישראל. הנהגה כזו מעוררת בעם רצון להשיב במידה שווה של מסירות נפש.