החידוש הגדול של התרת הנדרים

את העולם אלוהים ברא לא מתוך משאלת לב ולא באמצעות מלאכת כפיים. את העולם ברא אלוהים באמצעות אמירה: "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור", "ויאמר אלוהים נעשה אדם", וכו'. איננו מסוגלים להבין כיצד הדיבור מיוחס לאלוהים, שהוא אינו גוף ואין לו גם דמות הגוף. קשה גם להבין את פשר הדיבור, כשאין לו נמען ששומע אותו. מדוע בכל זאת מסופר בתורה שאלוהים השתמש באמירה כדי לברוא את העולם?
אני סבור שהסיפור המקראי לא נועד ללמד אותנו היסטוריה ולא תיאולוגיה. כמו כל התורה, סיפור הבריאה בא לספק לנו בראש ובראשונה תובנת יסוד על האדם ועל החיים. וזהו המסר: דיבור הוא מלאכת יצירה. האדם יוצר מציאות על ידי האמירות שלו. באמצעות הדיבורים שלנו אנו רוקמים מערכות יחסים ויוצרים מחויבויות. אנו בונים ציפיות ומאפשרים שיתוף פעולה. התקשורת המילולית היא שהופכת קבוצת אנשים לבעלת כוח הגדול מסך חלקיה. התיאום, התקשורת המפורטת, הופכת את החיבור בין פרטים רבים לאפשרי.

על פי יובל נוח הררי, זהו היתרון שהעניק להומוספיאנס את השלטון בעולם. הרכילות, לדבריו, כלומר היכולת לספר סיפורים, היא היכולת האנושית היתירה של האדם על כל יצורי החי. למרות שכתב את הדברים ממקום שאינו מאמין באלוהים ובבריאה, הררי קלע בלא יודעין למסר המקראי. תרגום אונקלוס כבר קדם לו כאשר הוא פירש את הביטוי "נפש חיה", מסיפור בריאת האדם, כ"רוח ממללא", היינו כרוח מדברת.

*

אבל הדיבור כמובן גם יכול לפעול הפוך. כשם שהאמירות שלנו יכולות ליצור חיבורים כך הן יכולות לפרק אותם. שקר, תחבולה, כזב – כל אלו הופכים את הדיבור ממתנה שמאפשרת העצמה לכלי של הרס וחורבן. אדם מקדש אישה בדיבור אך באותה מידה הוא יכול לגרש אותה. כשם שאדם יכול לקדש שם שמים, כך הוא יכול לשאת את שמו לשווא, וכשם שהוא יכול לברך, כך הוא יכול לקלל.

זו המשמעות העמוקה לדעתי של האיסור "ברכת ה'" (בלשון סגי נהור) בשבע מצוות בני נוח. איסור זה מזהיר אותנו שלא נפנה את כוח הדיבור שלנו כנגד מי שחנן אותנו בו. זה גם המקום המרכזי שניתן לאיסור לשאת את שם ה' לשווא ולענות עדות שקר בחברינו בעשרת הדברות. הדיבור יקר ערך. אסור להשתמש בו למטרות הנוגדות את קיום הבריאה.

דווקא לאור זאת מפתיע לגלות מנגנון שמספקים לנו חכמים, שלכאורה מנוגד לכל מה שכתבנו כאן. פרשת 'מטות' נפתחת בדיני נדרים. היא מפקידה בידי המנהיגות המקומית, ראשי השבטים, את האחריות לאכוף את ההבטחות שאדם מבטיח לעשות. העיקרון המנחה אותה הוא שאדם מחויב לעמוד בדיבורו:

איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.

הלשון של התורה חדה: "לא יחל דברו". מי שלא עומד בדיבורו מחלל את הכוח שניתן לו. הוא פוגם בקדושת הדיבור, המכוננת חברה מתוקנת בארץ.

*

בניגוד מוחלט לכך, באים חז"ל בתורה שבעל פה ומייצרים מנגנון של 'התרת נדרים'. אנו מכירים את המנגנון הזה מתפילת 'כל נדרי' שבה אנו פותחים את תפילת יום הכיפורים מידי שנה. התרת נדרים מאפשרת לאדם שנדר נדר לסגת מן ההתחייבות שלו ולבטלה. כדי לעשות זאת עליו להגיע לחכם, לפרט בפניו את הנדר ולהביע חרטה, והחכם מבטל את נדרו.

למנגנון הזה לא רק שאין כל רמז במקרא אלא שהוא מנוגד להוראת התורה. פרשת 'מטות' מחייבת אדם לעמוד בדיבורו. רק לבעל קיימת אפשרות להפר את נדרי אשתו, וגם זאת רק באותו יום שהוא שומע אותם. אבל זאת מפני שלנדרי האישה השפעה ישירה על הבעל ועל הבית. מעבר לכך, אין לאף אדם אחר רשות לבטל נדרים. הדיבור הוא מקודש ויש לתת משקל למה שיוצא הפה.

חכמים עצמם הודו שלמנגנון התרת הנדרים אין כל יסוד בתורה (משנה חגיגה א, ח):

היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו.

הגמרא מנסה בכל זאת למצוא לכך תימוכין כשהיא דורשת את הפסוק: "לא יחל דברו – הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו" (בבלי ברכות לב, ע"א), אבל זהו רמז הרחוק מפשט הכתובים, המורים בדיוק את ההפך – לא רק כאן אלא בעוד מקומות. הנה כי כן, במקום אחר מתייחסת התורה בחומרה למי שנודר להביא קרבן למקדש אך נמנע מלקיימו (דברים כג, כב):

כי תדר נדר לה' אלוהיך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלוהיך מעמך והיה בך חטא.

קיום הנדר הוא הכרחי, ומי שלא מקיימו צפוי לשאת בעונש. הדברים נכון ביחס שבין אדם לעצמו, בין אדם לחברו וכל שכן שבין אדם לאלוהים. כיצד חכמים עברו אפוא על כך כשפיתחו את המנגנון של התרת נדרים?

*

סיפור אחד המופיע במשנה מסביר את העניין וחושף בפנינו תובנה עמוקה בנוגע לאופן התפתחותה של ההלכה. המשנה במסכת נדרים (ט, י) קובעת שאם אדם נדר שהוא לא יישא אישה אחת מפני שהיא כעורה (לא-יפה) ונמצא שהיא נאה, מותר לו לשאת אותה. הסיבה לכך היא "לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה… אלא שהנדר טעות". הווה אומר: הנדר מותר לא מפני שהמציאות השתנתה אלא מפני שמלכתחילה היה מדובר בטעות. לא על דעת האישה הזו הוא נדר.

את הדין הזה ממחישה המשנה באמצעות סיפור:

מעשה באחד שנדר מבת אחותו ענייה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה.

אמר לו רבי ישמעאל: בני, לזו נדרת?

אמר לו: לאו; והתירו רבי ישמעאל.

באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן.

אדם נדר שהוא לא יישא את בת אחותו, שהיתה ענייה ומנוולת. משפחתה הביאה אותה אל ביתו של רבי ישמעאל, שם טיפלו בה וייפו אותה. כשראה אותה הדוד הוא הצהיר שלא כך הוא ראה אותה בשעה שהוא נדר ממנה, והתיר להם רבי ישמעאל להתחתן.

סיפור זה מחדד את העיקרון של הדין שנאמר בראשית המשנה. השינוי שעבר על אותה צעירה לא שינה את המציאות אלא דווקא גילה אותה. הוא חשף את מה שהיה שם תמיד, אך נסיבות החיים (העניות) לא איפשרו לו להתגלות. לכן הנדר של אותו דוד מותר. הנדר שלו נעשה על בסיס ראיה מאד מצומצמת של המציאות, ולכן כאשר הוא גילה שהמציאות היא אחרת ממש שחשב, הנדר נחשב לנדר טעות והוא מותר.

*

זהו עומק הדין של התרת נדרים. המציאות משתנה באופן תדיר ("אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים", ביטאו זאת חכמי יוון העתיקים), והאדם שנודר נדר לוקח זאת בחשבון. לכן לא די בשינוי המציאות כדי לבטל התחייבות שאדם לקח על עצמו. כפי שנהוג בכל חוזה שאדם חותם עליו – האדם מחוייב לו גם אם המציאות השתנתה.

התרת נדרים מבוססת על הגיון אחר, שבו המציאות לא השתנתה אלא התגלה שהיא אחרת. חכמים הכירו בכך שלא תמיד האופן שבו אנו תופסים את המציאות באמת משקף אותה. ראייתנו מצומצמת ומושפעת מנסיבות שונות. אי אפשר להאשים אותנו על כך. כבני אדם, יכולת התפיסה שלנו מוגבלת. ממילא, כשאנו נודרים נדר על דבר מסויים אנו נאמנים לתפיסה מסוימת של המציאות, אבל לאחר זמן, כשאנו מגלים שהמציאות היא למעשה אחרת, הנדר מבחינתנו לא שייך. במקרה הזה, עושים חכמים התרה.

בלשון ההלכה קוראים לזה 'פתח'. החכמים המתירים את הנדר שואלים האדם המתחרט על נדרו – אילו היית יודע בשעת הנדר שלאחר זמן תתחרט עליו, האם היית נודר? אם האדם אומר לא, מתירים לו את נדרו. הפתח שבו אנו משתמשים מורה שהמציאות לא השתנתה אלא התגלתה כאחרת. בשעת הנדר, האדם לא הבין את מלא המשמעויות של מה שהוא עושה כי ראייתו היתה מוגבלת. לכן, כאשר ממבטו העכשווי הוא רואה נכון יותר את המציאות, הנדר מתגלה כלא-רלוונטי, כטעות, וממילא הוא מותר.

*

דומני שבאופן הזה חכמים לא סתרו את דין התורה "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", אלא באופן פרדוקסלי דווקא קיימו אותו. כדי לתת קיום לנדרים שלנו, טוענים חכמים, יש להגביל אותם לזמן שבו הם שיקפו את המציאות כפי שתפסנו אותה. אך אם נמשיך לקיים אותם גם בשעה שהמציאות מתגלה לנו כאחרת ממה שחשבנו, אז אנו מחללים את נדרינו ודברינו. הרי לא לכך כיוונו. לא על המציאות הזו נדרנו.

במלים אחרות,  בהורדת התורה מן השמים אל הארץ חכמים הבינו שכדי לקיים באופן אמיתי את ההתחייבויות שלנו, לעתים אנו נדרשים להתיר אותן. אחרת, נתקע עצמנו במציאות בלתי אפשרית, בה איסורים על מציאות אחת חלים על מציאות אחרת. זו סכנה לא פחותה לקדושת הדיבור שלנו מאשר אי עמידה בהבטחותינו. כדי שדיבור יהיה מקודש עליו להיות נאמן למציאות שאליה הוא מתייחס.

*

לדעתי, ההיגיון הזה הוא שמחולל את התורה שבעל פה כולה. איסורי ומצוות התורה נכתבו לפני למעלה משלושת אלפים שנה, חקוקים בספר נצחי ובלתי משתנה. הם לא כפופים למציאות המשתנה ולא מוחלפים בתורה אחרת. ובכל זאת, התורה שבעל פה משנה ללא הרף את דיני התורה, מרחיבה ומצמצמת ולעתים מערימה, והכל בהתאם לזמן ולמקום. כיצד היא עושה זאת?

חכמים הבינו שלתורה יש הקשר. היא ניתנה במציאות מסוימת, בה תפיסת האדם את העולם ואת אלוהים היתה מסוימת, ובשפתו היא נכתבה. התורה ניתנה בעולם שעבד אלילים, התנהל בכוחניות ושבו חיי אדם יחידי פחות נחשבו. אך התודעה השתנתה. בשלב מסוים בוטל יצר העבודה הזרה, האלימות גונתה, וחיי אדם נתפסו אחרת. אנו חיים באותו עולם, רק התפיסות שלנו אותו השתנו והתעדנו. ממילא, טוענים חכמים, כדי לקיים את מצוות התורה יש לפרש אותן בהתאם: "עין תחת עין" יהיה ממון ולא עונש פיזי, התפילה תחליף את הקרבנות, בן סורר ומורה לעולם לא יהיה ואת הנדרים יהיה אפשר להתיר. זהו האופן שבו ההלכה הולכת ולא עומדת במקום. כך, באופן עמוק, כוונות התורה מתממשות.

בשלב מסוים בהיסטוריה, ובמקומות מסוימים, ההליכה הטבעית הזו של ההלכה נעצרה ודיני התורה הוקפאו. כך התפתחה זרות בין הצו הדתי ובין המציאות שבה הוא פועל; כאילו התורה והעולם הפכו לעולמות מקבילים שלא נפגשים.

התרת נדרים מלמדת שלא כך אמור להיות. לא זהו טבע ההלכה. הרוצה לקיים באמת את דבר האל צריך להיות בעל קשב עמוק למצוות, למציאות ולתודעה האנושית בכלל. רק הבנה מעמיקה של שלושתן תביא לקיום נכון של התורה. אם לא נעשה זאת, דבר האלוהים עלול להתחלל, ובמקום מקור חיים הוא עלול להיהפך למקור של הרס, הפלייה ואפילו מוות.

זו האחריות של חכמי התורה שבעל פה. העידן המודרני הביא לתמורות עמוקות בתודעה האנושית, היורדת עמוק יותר אל נבכי המציאות ומגלה יותר את סודותיה. את דיני התורה יש להלום עם התודעה הזו. רק כך תמשיך התורה להיות תורת חיים, הנושאת מסר רלוונטי לישראל ולאנושות בכלל.