עַד אֵלוֹן מוֹרֶה 

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

באלוני מורה נגלה הקב"ה אל אברהם ומבטיח לתת את הארץ לזרעו, שם בונה אברהם מזבח לה' ומשם יוצא למסעו בארץ. אלוני מורה נזכרים גם בספר דברים בהקשר למעמד הר עיבל והר גריזים:

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:

על בסיס דברים אלו מקשר המדרש במדרש אגדה בין אברהם ובין המעמד הנזכר בספר דברים:

עד אלון מורה – הראה לו הר גריזים והר עיבל שהוא אצל אלוני מורה.

רש"י ופרשנים נוספים מביאים בדבריהם את דברי המדרש אבל אינם מסבירים מה ראה המדרש לקשר בין שני אירועים אלו ששנים רבות מפרידות ביניהם (מלבד כמובן המיקום הפיזי). גם בעל הכלי יקר מביא את דברי המדרש, אך הוא גם מתייחס לקשר שבין שני האירועים המתרחשים באלוני מורה ואומר על כך:

עד מקום שכם עד אלון מורה – הראהו קבלת התורה והשבועה שבהר גריזים והר עיבל הראה לו קבלת התורה להורות שבזכות קבלת התורה זכה לייעוד לזרעך אתן את הארץ כמו שכתוב (תהלים ק״ה: מ״ד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצורו...

הקשר שמוצא הרב הוא של סיבה ותוצאה- הבטחת הארץ לאברהם באה כתוצאה ממעמד השבועה שהתרחשה בהר עיבל וגריזים. ויש לשים לב- בניגוד לגישה הרווחת כי הארץ ניתנה לנו כתוצאה מהבטחתה לאברהם, ולכן כדי לקיים הבטחה זו זכינו לקבל את התורה, בא הרב ואומר שההיפך הוא הנכון: ההבטחה לאברהם היא התוצאה לאירוע שמתרחש שנים רבות לאחר מכן והוא קבלת התורה והשבועה של עם ישראל ללכת בדרכי ה'!

את דבריו סומך הרב על הפסוקים בתהילים המקשרים בין שמירת התורה וקבלת הארץ:

כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קׇדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּו:ֹ וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ: בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ:

קריאה של פשט הפסוקים מביאה למחשבה הפוכה מדברי דברי בעל הכלי יקר: הקב"ה זכר את אברהם ולכן הוציא את בני ישראל ממצרים ונתן להם את ארץ ישראל, ובכך נראה שההבטחה היא הגורם לכך שיקבלו בני ישראל את התורה. אולם נראה שהרב שם את הדגש דווקא על המילה בעבור המבטאת תכלית או מטרה, ובכך הופכת את כל משמעות הפסוקים: דבר קודשו של הקב"ה- הבטחת הארץ, ניתנה בשביל המטרה שישמרו בני ישראל את התורה.

דברי הפסוקים בתהילים מבטאים את ההכרה שמטרת קבלת הארץ היא עבודת ה' המתקיימת בה, ולכן ללא עבודה זו אין טעם לישיבת העם בארץ – וגם אין טעם בהבטחת הארץ לאברהם. משום כך מסביר בעל הכלי יקר כי הבטחה שניתנה מבחינה מוקדם יותר מבחינה כרונולוגית היא למעשה תוצאה של קבלת עול מלכות שמים על ידי העם בזמן מאוחר יותר: היחס הוא לא מבחינת זמן (מה בא קודם?) אלא מבחינת התוכן (מה גורם למה?).

בדברים אלו הרב לא רק מסביר את הרעיון העומד מאחורי הבנת המדרש אלא הוא גם מוצא בכך משמעות מעשית: האחריות על קבלת הארץ ושמירת האחיזה בה היא על העם בכל דור ודור- הארץ אינה הבטחה ללא תנאי אלא מצריכה המשך קבוע של קיום הברית ועבודת ה'.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן