כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ

כדי שנבין טוב יותר את פרשת השבוע הנוכחית, כל אחד צריך לשאול את עצמו עוד בטרם ניכנס לעומקה של הפרשה: כמה פעמים רבתי עם חבר או עם בן משפחה והסיטואציה הייתה כזו שהוויכוח התחיל בנקודה קטנה ואזוטרית ומשם התנפח והתעצם? אילו רק היה לאחד הצדדים מספיק אומץ לעצור את זה בזמן, הרי שמציאות חייהם של הצדדים, ושל כולנו, הייתה אחרת לגמרי. אני יכול להעיד לפחות על עצמי שזה קורה באופן תדיר.

היכולת לזהות את הנקודה הקטנה שעלולה להתפתח למריבה גדולה, קריטית במצבים אלו. חשוב מכך, האומץ לגדוע את הריב בזמן, ולקבל החלטה המתמודדת עם הסיטואציה באופן מושכל, יכול לחסוך המון כאב מכולנו.

פרשת "לך-לך", אשר נקרא השבת, מפגישה אותנו, בין היתר, עם ההתמודדויות השגרתיות ביותר של אברהם אבינו, ההתמודדויות היום-יומיות, שאיתן גם אנחנו יכולים להזדהות. באחד מאותם ימים שגרתיים מתגלע ריב בין רועי לוט לבין רועי אברהם. תגובתו של אברהם לאירוע היא לא פחות ממתכון לחיים:

"וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב… וְגַם-לְלוֹט–הַהֹלֵךְ, אֶת-אַבְרָם: הָיָה צֹאן-וּבָקָר, וְאֹהָלִים. וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג, א–ט).

מאז פטירתו של הרן, אביו של לוט ואחיו של אברהם, לוט נמצא תחת חסותו המלאה של אברהם, עד לפרשתנו. על פי פשט הפסוקים, ניתן להבין שהסיבה להיפרדותם היא שלשניהם יש רכוש רב ואין מקום לשניהם לדור ביחד. האם באמת סיבה טכנית של חוסר מקום הביאה להיפרדותם? האם הארץ באמת לא די רחבה וגדולה כדי להספיק לשניהם?

רש"י (1040-1105, צרפת), אשר מסתמך על דברי המדרש, מספר לנו מה עומד בבסיס הריב שהתנהל בין רועי אברהם לרועי לוט:

"לְפִי שְׁהָיוּ רוֹעִים שֶׁל לוֹט רְשָׁעִים וּמַרְעִים בְּהֶמְתָּם בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, וְרוֹעֵי אַבְרָם מוֹכִיחִים אוֹתָם עַל הַגֶּזֶל, וְהֵם אוֹמְרִים נִתְּנָה הָאָרֶץ לְאַבְרָם, וְלוֹ אֵין יוֹרֵשׁ, וְלוֹט יוֹרְשׁוֹ, וְאֵין זֶה גֶּזֶל, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ, וְלֹא זָכָה בָהּ אַבְרָם עֲדַיִן" (בראשית יג, ז).

הריב בין רועי אברהם לרועי לוט לא נבע מהעובדה שלא היה מספיק שטח מרעה בעבור שניהם. הריב בין קבוצות אלו נסוב בעיקר סביב שאלה אחת: מי יורש את אברהם, וכתוצאה מכך מה משמעותה של רעייה בשדות זרים. הריב היה לא פחות ממלחמה על התואר הנחשק 'ממשיך דרכו של אברהם'. האם זה יהיה לוט ואנשיו? כך טענו רועי לוט מכיוון שהארץ הובטחה לאברהם ואין לאברהם, בשלב זה, יורש מלבד לוט. או שמא יהיה זה מישהו אחר מזרעו של אברהם, כפי שהבטיח הקב"ה שאברהם ושרה עוד יפרו וירבו? כך טענו רועי אברהם. רועי אברהם עוד טענו כי כל עוד הארץ טרם ניתנה לאברהם באופן מלא (עובדה היא שהכנעני והפרזי עוד כאן), הרי שהיא בחזקת העמים שיושבים בה ויש להימנע מגזל. המדרש מביא את המאבק הזה לשיא:

"וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט" – רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר: בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיְתָה יוֹצְאָה זְמוּמָה, וּבְהֶמְתּוֹ שֶׁל לוֹט לֹא הָיְתָה יוֹצְאָה זְמוּמָה. הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי אַבְרָהָם, הֻתַּר הַגָּזֵל?! הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי לוֹט, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", וְאַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה וְאֵינוֹ מוֹלִיד, לְמָחָר הוּא מֵת וְלוֹט בֶּן אָחִיו יוֹרְשׁוֹ וְאִין אָכְלִין מִדִּידְהוֹן, אִינוּן אָכְלִין. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ: 'לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי', אֵימָתַי? לִכְשֶׁיֵּעָקְרוּ שִׁבְעָה עֲמָמִים מִתּוֹכָהּ 'וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ', עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לָהֶם זְכוּת בָּאָרֶץ" (בראשית רבה מא, ה).

אברהם מזהה את הריב המתקיים בין הרועים ואומר ללוט באופן ברור, כדי למנוע מריבה ביני לבינך, שהרי "אנשים אחים אנחנו", אני מבקש שניפרד. בחר לך כל חלק שתרצה, אומר אברהם בנדיבותו, ואני אלך לכיוון הנגדי.

קשה קצת להבין את תגובתו הנחרצת והלא פרופורציונאלית של אברהם. מה קרה? אם 'אנשים אחים' אתם, תנסו קצת להסתדר יחד על אותה פיסת קרקע. תיישבו את ההדורים ותישארו ביחד. ככה להיפרד?

סכנה: אחים!

אברהם ולוט היו ממש כמו אחים. האחים האלו, ואחים בכלל, חייבים להיות באחדות מלאה, לחיות על פי אותן מידות ואותן נורמות. כאשר זה לא מתקיים, קיימת סכנה ממשית לקיומם המשותף. סביב אחים אלו יושבים עמי כנען שרק מחכים לרגע המריבה. הכנעני והפריזי בוחנים בכל עת איפה הסדק בין אברהם ללוט; איך אפשר להפיל אותם, מתי הם יריבו כדי שנוכל אנחנו להיכנס להרחיב את הקרע ולהחליש את אחיזתם.

אברהם לא מוכן בשום אופן לאפשר מלחמת אחים. בהכרעה מהירה, על אף מחיר הפירוד, הוא בוחר לעצור את ההידרדרות באבחת חרב. רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) והמלבי"ם (1809-1879, אוקראינה) מסבירים את השפעת אותו ריב על יחסם של העמים ללוט ולאברהם:

"והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולכן היה הריב בין שני אחים גרים מבאיש את ריחם בעיני התושבים, כי בהיות מריבה בין האחים הגרים יחשבו אותם התושבים לאנשי ריב וישאו קל וחומר בעצמם" (ספורנו, בראשית יג, ז).

"ועל זה הדרך 'אז יושב בארץ', וספר זה משני טעמים. האחד, שמצד זה היה בנקל שריב הזה יעש באושים, כי יגיע דברי ריבותם באזני שכניהם, ויכניסו את עצמם בתגר זה כאדוני הארץ ושופטיה" (מלבי"ם, בראשית יג, ז).

אברהם מבין את ההשלכות המדיניות והחברתיות של "ריב אחים" אל מול גורמי חוץ ופנים כאחד. הוא מתמודד מול עמים שמסתכלים על "האחים" וממתינים לרגע שבו יוכלו לפרקם, לרגע שיתאפשר לפגוע בהם. אברהם אינו מוכן לקיים מלחמה פנימית ומצד אחר, אינו מוכן לוותר על דרכו, על המידות ועל הנורמות שבהם הוא מאמין ושאותם הוא מוביל בעולם. אברהם לא מוכן לוותר באף אחת מהחזיתות. אור החיים הקדוש, ר' חיים בן עטר, (1696-1743, מרוקו וישראל) מסביר:

"אל נא תהי מריבה – טעם אומרו ביני ובינך, הודיעו כי סופה להיות המריבה גם בין שניהם. והגם שיאמר לוט כי חלילה וחס לא יריב את רבו וגאונו ולא יהיה הדבר אף על פי כן יודה בדבר אשר כבר הוא בין רועיו ורועי אברם, והוא אומרו ובין רועי" (אור החיים, בראשית יג, ז).

אין מציאות שבה אנשים מטעם מנהיגים, מדינות, חברות או סתם מטעם אנשים אחרים, נמצאים בריב – והמריבה אינה מגיעה לראש הפירמידה ובכל העוצמה (מי שעיניו בראשו ועוקב אחר הנעשה בעולם המדיני הבין-לאומי, רואה את זה כל יום מחדש). את זה ביקש אברהם אבינו למנוע. הנצי"ב (1816-1893, פולין) אומר זאת בצורה הברורה ביותר שיש:

"ביני ובינך – הסביר לו שאין לו עוד בטחון שלא יגיע הריב גם ביניהם ש'פוטר מים ראשית מדון'. 'ביני ובינך' – כי אם יריבו רועינו, אי אפשר שלא נריב אנחנו" (העמק דבר, בראשית יג, ח).

אברהם מוכן לשלם מחיר של היפרדות מלוט, כדי למנוע מלחמת "אחים" פנימית, כדי למנוע מעמים אחרים לפגוע ב"אחים אנחנו". הוא עושה את זה מייד וללא בירור ומונע מריבה גדולה יותר שלו ושל לוט, הוא עושה זאת עוד בטרם תגיע המריבה לראש הפירמידה. חכם יוסף זרוק[1] (1909-1981, לוב וישראל) מחכמי לוב, מסכם את הלקח העולה מדברינו:

"כל 'ריב' שמתחיל להיות אם לא מונעים אותו בתחילתו שלא ימשיך, הוא הולך וגדל ונעשה 'מריבה' גדולה, כמו נקבה שפרה ורבה…. הריב הקטן דומה לחור קטן, שנפרץ בצינור סכר המים, כיוון שמתפרץ מים דרכו, מתרחב החור עד שנפרץ לחלוטין… לכן אברהם אבינו, עליו השלום, כאשר בתחילה רק ראה שהתחיל להיות ריב עם רועי לוט, מיד עצר את הריב לפני שיתפתח" (חכם דוד יוסף ישועה, 'לכו חזו מפעלות צדיקים', עמ' 657).

הפרשה הזו מדברת אלינו ישירות. אנשים אחים אנחנו וסביבנו עמים רבים המבקשים לכלותינו, בכל רגע ובכל יום. אז די למריבות הפנימיות בחברה, במדינה, במשפחה. די להחרמות הנהוגות כל כך. די לירידות ולשפיכת הדם בערוצי המדיה השונים, די להתנגשויות שהן לא "לשם שמים". פשוט די, בואו נהיה "אנשים אחים".

נסיים בדברי התלמוד הבבלי המשבח כל כך את מי שבולם עצמו בשעת מריבה, עד כדי כך שכל העולם מתקיים בשבילו:

"אמר רבי אלעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר: "תולה ארץ על בלימה" (חולין פט, ע"א).

שנזכה לדעת ולהשכיל לגדוע את המחלוקות הפנימיות שלנו עוד באיבן, להתחזק בקשרים הפנימיים זה עם זה ולהיות חזקים ומאוחדים כלפי אויבנו מבית ומחוץ.

שנזכה לקיים את העולם בשתיקה אוהבת.

[1] חכם יוסף זרוק נולד בעיר זליתן בלוב בשנת 1909. בגיל 5 התעוור כמעט לחלוטין והמשיך בשקידתו בלימודי התורה. בגיל 45 עלה לא"י והתיישב ברחובות ולאחר מכן עלה להתגורר בירושלים וכיהן כרב בכמה ישיבות.