ואברהם היה מהלך וקורא ומקבץ העם

הרבה צדיקים היו בדורות עד אברהם

את אברהם אבינו, אבי האומה העברית, אנו פוגשים לעומק לראשונה בפרשת "לך-לך". בשלב זה בחייו, כאשר הקב"ה מנסה אותו בניסיונו הראשון, יציאה מבית אביו אל הארץ הלא נודעת, אברהם כבר בן 75. עזוב את מולדתך, אומר לו הקב"ה, ולך "אל הארץ אשר אראך".

מאדם הראשון ועד אברהם עברו עשרים דורות, כלומר כאלפיים שנה. אלפיים שנה חלפו עד שבחר הקב"ה במי שעתיד להיות אבי האומה העברית. במשך תקופה זו עמדו כמה יחידים צדיקים, חלקם אף ראויים לתואר זה. כך למשל, מתאר לנו ספר הכוזרי[1] את גודלו ומעלתו של אדם הראשון:

"…כי אדם הראשון בראו האלוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו, שלם בגופו ובמדותיו, והוא קבל מאת האלוה את הנפש החיונית בשלמותה ואת השכל במעלה העליונה האפשרית לאדם לפי תכונתו האנושית, ואף את הכח האלוהי שמעל לשכל – רצוני לומר: את המדרגה שבהגיעו אליה ידבק האדם באלוה וברוחניים וישיג את האמתות בתחלת מחשבה בלא עיון ולמוד, לכם נקרא אדם הראשון אצלנו בן א-להים" (מאמר א, צה).

התורה מתארת באופן דומה גם את חנוך[2], אבי סבו של נח, שנלקח באמצע חייו אל האלוקים: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקִים" (בראשית ה, כד).

כך מבאר הרד"ק:

"והנה לזאת הסיבה לא זכר בו מיתה, וזכרה בשאר האנשים שנזכרו עמו, להורות על ההבדל שהיה בינו וביניהם, כי הוא השלים נפשו והגיע לו שלמות ושאר האנשים ההם מתו בלא חמדה".

גם על נח התורה מעידה מפורשות: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹקִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ" (בראשית ו, ט). דוגמאות נוספת לצדיקים שחיו בדורות אלה הן שם ועבר, בנו ונכדו של נח, שבישיבתם למד יעקב ארבע עשרה שנה לפני יציאתו לחרן.

צדיקים גדולים היו נטועים לאורך כל הדורות עד להגעתו של אברהם. אם כך, מדוע נבחר דווקא אברהם להיות "אבי האומה העברית"? מדוע שלא ייבחר אבי האומה "בן אלוקים" דוגמת אדם הראשון, או מי שהשלים נפשו והשיג את שלמותו כחנוך? מה מיוחד באברהם שהופך אותו דווקא ל"אבי האומה העברית"?

מהלך וקורא ומקבץ העם

לפני שננסה לענות על שאלה זאת, נזכיר את מה שציינו כבר בנוגע לסיפורי האבות ותכליתם. סיפורים אלו, שהתורה טורחת לפרטם לפרטי פרטים, באים ללמדנו מוסר גדול ולהראות לנו את דרך החיים הנכונה. חובה עלינו להפנים דברים אלו וליישמם בחיי היום-יום שלנו. כפי שכבר לימד אותנו הרמב"ן:

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו בכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות…" (בראשית יב, ו).

הרמב"ם (1138-1204, מצרים) בספרו "משנה תורה" מתאר כיצד כיתת אברהם רגליו מעיר לעיר ושכנע אנשים בהימצאותו של הקב"ה בעולם. הרמב"ם מתאר גם כיצד התווכח אברהם עם אנשי דורו ועל המאבק שניהל על צדקת הדרך:

"כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם… כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות… כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן… והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם–בשם ה', אל עולם" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים א).

אברהם לא נח לרגע ולא מתכוון להשלים עם מציאות שהוא לא מסכים איתה. הוא מתווכח, מסביר, נלחם על האמת ומנסה לשכנע. בדרכו אל היעד הוא נאבק במלכים ללא פחד וללא מורא. אף שקיים חשש שתתערער אמונתו, אף שהתעסקות עם אנשים מסוג זה עלולה לפגום בצדקותו, אברהם 'מהלך וקורא ומקבץ' ביתר שאת.

אברהם לא נרתע מירידה מכנען למצרים, למקום הנמוך ביותר בעולם מבחינה ערכית, רוחנית ומוסרית. את מלחמתו הוא יעשה גם שם, את שמו של הקב"ה הוא יפרסם גם שם. ואכן, אברהם מתמודד ומנצח. כן, הוא יודע שבמצרים ייתקל בבעיות ולכן מזהיר את שרה אשתו ומכין את משפחתו ואנשיו – אבל הוא יורד ונאבק.

המציאות הזאת לא מרתיעה אותו. אדרבה, הוא בוחר להיכנס אליה ולהתמודד איתה. אחר כך מוסר אברהם נפשו ויוצא להילחם בארבעת המלכים (שרק עכשיו הביסו חמישה מלכים אחרים), רק כדי לתקן את המציאות שאותה עיוותו המלכים. ובמשך כל הזמן הזה, מתמיד אברהם בהקרבת קורבנות לקב"ה ובכל מקום שאליו הוא מגיע הוא קורא בשם ה'.

לך-לך כדרך חיים

מעבר לסיטואציות פרטניות, אברהם נמצא כל הזמן תחת הציווי "לך-לך". אברהם כל הזמן מתקדם, פועל, עובר ממקום למקום. מעבר מהיר על פסוקי הפרשה מגלה שאברהם בוחר כל הזמן לנוע מיעד ליעד וממקום למקום והכול תוך כדי עבודת ה' שלמה:

"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'… וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן. וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה…. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו… וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל–וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'… וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית י"ב, ד–ט).

וַיֵּלֶךְ… וַיֵּצְאוּ… וַיָּבֹאוּ… וַיַּעֲבֹר … וַיַּעְתֵּק… וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וכל זה בשישה פסוקים בלבד. אין מנוחה ולו לרגע אחד.

אברהם יכול היה להצטמצם בקדושתו, להסתגר בתוך ביתו, לחיות לבד עם משפחתו ואפילו לחיות טוב מאוד. לו היה בוחר בכך, ודאי יכול היה להיעשות קדוש עליון ואולי היה נלקח גם הוא, כחנוך בשעתו, לשרת בשמי מרום. אך אברהם בוחר בדרך אחרת. אברהם בוחר להשפיע על המציאות ולתקן את העולם. הוא בוחר להגיע למקומות הנמוכים בעולם, לתקן אותם ולקדש את שם ה' דווקא שם.

אברהם מסמן את יכולתו של אדם גדול להיות מצד אחד "איש האלוקים" ומצד שני "איש המציאות". אדם כזה מסוגל לרדת למצרים, למקום הכי נמוך בעולם מבחינה ערכית ומוסרית, להתמודד עם המציאות הקשה והמורכבת ולצאת משם מנצח.

אדם כזה מגייס מיידית את חניכיו ויוצא לרדוף ולהילחם מלחמת חורמה שהיא כמעט חסרת סיכוי, כי הוא מאמין בדרכו, ביכולותיו ובקב"ה. ולמה יוצא אברהם להילחם בהם, מלבד שחרורו של לוט? רק כדי להודיע לארבעת המלכים שהם לא ישליטו רע בעולם, הם לא יקבעו את רמת המוסריות, השחיתות והרוחניות בעולם. לא הם. יש בורא לעולם, יש מנהיג אחד לעולם.

אדם מסוג כזה מכתת רגליו מעיר לעיר בכדי לתקן את המציאות ולהשיב אנשים לדרכם. גם כאשר המציאות אומרת אחרת, אדם כזה אוחז באמונה ושר את התקווה בקב"ה ("וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה"). אדם כזה ראוי להיות "אבי האומה" וה- DNA של אברהם אבינו טבוע בכולנו, בכל אחד ואחת מאיתנו. חובתנו להמשיך את דרכו, להמשיך את פועלו ולתקן כל מה שבכוחנו לתקן.

אדם שמצד אחד בוחר כל הזמן ב"לך-לך", להתקדם, להשפיע ולשנות את המציאות הקיימת ולא להישאר ב"תיבה" כאשר כל העולם עומד להיחרב, ומצד שני מאמין בדרכו באמונה שלמה ותמימה עד כדי סיכון נפשו באמונה זו, ראוי להיות "אבי האומה". אי אפשר שלא לסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק[3] (1865-1935, לטביה וא"י) על תפקידם של הצדיקים בעולם, ולוואי שנזכה לקחת כוחות להמשך הדרך:

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה" (ערפילי טוהר, עמוד לט).

—————————-

[1] ספר הכוזרי – חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), נכתב בשנת 1139 בערבית-יהודית. הספר מתאר דו-שיח מרתק בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות. נחשב לאחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית ומחשבת ישראל.

[2] חֲנוֹךְ היה דור שביעי לאדם הראשון, בנו של ירד ואבא של מתושלח, מתושלח היה סבו של נח.  

[3] הרב אברהם יצחק הכהן קוק – מכונה "הראי"ה". הקים את הרבנות הראשית בארץ ישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון בתפקיד בתקופת המנדט הבריטי. פוסק, מקובל והוגה דעות, נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית. הרב קבור בהר הזיתים.