אברם העברי

מעשה אבות – סימן לבנים

הרמב"ן, בפתיחתה של פרשת "לך-לך", מלמדנו כלל יסודי בנוגע לסיפורי האבות. החל מפרשתנו ועד לסיומו של ספר בראשית ניתן לראות כיצד עיקרון זה מיושם באופן שיטתי:

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו: 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים', ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו" (רמב"ן, בראשית יב, ו).

אי אפשר בכלל להתחיל לדבר על האבות הקדושים בלי ההבנה הבסיסית הזאת. כל תכלית סיפורי האבות היא ברלוונטיות שלהם לדורי דורות ותועלתם היא ללמד אותנו דרך ארץ, דרכי מוסר והתנהגות, לספק לנו כוחות ותעצומות נפש להמשך הדרך וללמד אותנו כיצד בכוחנו להשפיע על המציאות ולשנותה.

בפרשתנו אנחנו פותחים היכרות עמוקה עם אברהם, ביציאתו מחרן בצו הקב"ה ובהגעתו לארץ כנען. אחד האירועים הדרמטיים ביותר בפרשתנו הוא מלחמת ארבעת המלכים עם החמישה. במהלך אותה מלחמה נשבה לוט, בן אחיו של אברהם. אברהם מגייס את אנשיו, ומצליח להציל את לוט ואת אנשי סדום מהשבי ולהביס את ארבעת המלכים.

זוהי עלילת הפרשה באופן כללי. אני מבקש להתמקד בפרט אחד קטן מאותה מערכה. הפרט שאציין שולי לכאורה, עם זאת, הוא בעצם מבטא את מהותו הייחודית של אברהם.

עבריות במלחמה

"וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן" (בראשית יד, יג–יד).

מלחמה מתקיימת בעמק סדום, מקום מושבו של לוט. "הפליט", אשר נמלט מהקרב, בוחר לרוץ לאברהם אשר יושב באלוני ממרא (אזור חברון) ולספר לו על תוצאות המלחמה. לכאורה, פסוק זה מיותר. גם לולא היינו יודעים את מקור הידיעה, לא היה נגרע דבר מהבנתנו את הסיפור ואת המגמות. במילים אחרות, אפשר היה לפתוח ב"וישמע אברהם כי נשבה אחיו".

כידוע, אין מילה מיותרת בתורה ולכן ננסה להבין את מהות המידע המתווסף לנו. מדוע בוחר אותו "פליט" להגיע דווקא לאברהם אבינו ולמה דווקא כאן מכונה אברהם "העברי"?

בעל פירוש "הכתב והקבלה", רבי יעקב צבי מקלנבורג[1] (1785-1865) עונה על שאלתנו בדברים המבארים את האינטרס המשותף של אברהם ושל הפליט:

"'לאברם העברי'. בשאר מקומות לא הוזכר רק שם אברם לבדו וכאן צירף גם שם יחוסו שהוא עברי, כי רק מבחינה זו התעורר הפליט להגיד הדבר אליו, להיותו עברי, שהתעורר להחזיק באמונת אחדות אלהות הפך דעת אמרפל שהוא נמרוד, מן המנצחים במלחמה זו, ואשר מסבתו הוכרח אברם לעזוב ארץ מולדתו, וזה יהי' סבה גדולה לעורר את אברם שונאו לעמוד נגדו וליקח את נקמתו" (בראשית יד, יג).

אברהם מסמל את האנטיתזה המוחלטת למלכים שניצחו באותה עת במערכה. עבריותו של אברהם מגלמת את האמונה באחדות האל, בקב"ה, ואת קידוש שמו בעולם. המלכים (ונמרוד בראשם) מסמלים את ההפך הגמור מאמונה בקב"ה, הם השתעבדו לפסליהם אך גם לכוחם ולעוצם ידם. לכן, הפליט מבין שאם יש מישהו שיסכים להילחם בתפיסה הזאת, אם יש מישהו בעל אינטרס מנוגד למלכים אלו ויגייס את כל כוחו, זה אברהם העברי. הוא אכן פונה אליו, מה שמתברר כבחירה מוצלחת במיוחד. אם ננסה לנתח את זה בימינו, הרי שהפליט חיפש לכרות 'ברית מדינית' עם גורם שיש לו אינטרס מדיני מובהק לצאת ולהילחם במדינות המאיימות על אמונתו, על תרבותו, על שורשיו ועל תפיסתו.

עבריות בעת צרה

בעל "העמק דבר", הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893), מסביר את הדברים בדרך קצת שונה:

"'לאברם העברי'. לא שהלך להודיע צער ולבשר רעה בלי תועלת. אלא משום שהיה העברי וידוע היה שיש תקוה ממנו לשנות את הדבר גם בדרך נס" (בראשית יד, יג).

על פי פירוש זה, הפליט ידע שרק מאברהם "יש תקוה לשנות את הדבר". אברהם העברי הוא הכוח בעולם שבכוחו לשנות מציאות. אדם חסר אונים שבורח ממלחמה מחפש מישהו שיכול לסייע לו מייד, ולא אחד שיתחיל לחשוב על הדברים, לעשות שיקולים, סברות והנחות. הפליט רץ למי שהוא יודע באופן ודאי שלא יישאר אדיש למציאות, ויפעל בה. ואכן, זה מה שקורה – אברהם פועל מייד: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו".

עבריות בענווה

בתחילת הפרשה אנו מוצאים את שורש המילה "העברי" מופיעה בהקשר אחר:

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי, אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב, ו).

אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר (1696-1743, מרוקו וארץ ישראל), מבאר את 'עבריותו' של אברהם ושופך אור חדש על הפסוק כולו:

"'ויעבור אברהם בארץ' – מודיע הכתוב כי היה אברם עובר בארץ ממקום למקום ואין אומר אליו דבר מבני הארץ. והגם שבעלי הארץ שהם כנען היו אז בארץ אשר עבר אברהם שמה, לא פצה פיו וצפצף. עוד ירמוז כי אברהם היה עובר ולא היה מחזיק עצמו בחשיבות, אלא עברי, על דרך אומרו: 'אברם העברי'" (בראשית יב, ו).

אברהם העברי היה עובר ממקום למקום ולא מחזיק עצמו בחשיבות. כולם ידעו את זה ולכן הגיעו אליו. גם הפליט ידע זאת ובחר משום כך לנוס אל אברהם. מי שלא מייחס לעצמו שום חשיבות נעשה נגיש לאחרים. הדבר נכון לשגרה ובטח בעת צרה – בלי גינוני כבוד, בלי מחשבות מיותרות, בלי להמתין שעות בתור, בלי מתנות ובלי בלבולים. באופן הכי פשוט, בכנות וישירות. מי שעברי פשוט עובר.

יחידותו של העברי

מדרש ידוע יביא לנו את הסיבה הנוספת שבגינה בחר הפליט להגיע לאברהם העברי:

"…אלא היו כולם עכו"ם ואברהם עמד ונתחכם מאליו ועבד הקב"ה. לכך כתב בו: 'ויגד לאברהם העברי' (בראשית יד, יג). מהו 'העברי'? שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד, והיה אוהב להקב"ה ועובדו" (מדרש פיסקתא רבתי, לג).

הסיבה הרביעית היא שאת אברהם מעניינת רק האמת והוא יהיה מוכן להילחם מול כל העולם בעבורה. ואכן, אברהם לא רק מביס את ארבעת המלכים ומחזיר את השבויים לביתם, במעשיו פורץ אברהם את הדרך לשינוי המציאות כולה.

נסיים בדבריו המופלאים של ראש ישיבת הר עציון,[2] הרב אהרון ליכטנשטיין[3] ( 1933-2015 ארה"ב וישראל), שבמילותיו המדויקות מסכם את הדיון המופלא הזה. בדבריו מבקש הרב מכל אחד מאיתנו להיות "אברהם העברי". אילו לא היינו מסוגלים לכך גם אנחנו, לא הייתה התורה בוחרת לספר לנו על אותה עבריות שהרי מעשה אבות – סימן לבנים. זה ה-DNA שלנו, זה שורשנו, זה בכוחנו, זה טבוע בנו:

"אבי האומה מלמד אותנו כי יש ביד האדם – אם רק ירצה בכך – לכבוש לעצמו דרך משלו, לפלס לעצמו נתיב, לסלול לעצמו זרם משלו. דמות זו מהווה עבורנו אתגר עצום, ומציבה לפנינו תביעה רבתי. עם זאת, מהווה היא גם מקור לנחמה. גם בשעה שאדם נתפס לייאוש לנוכח הזרמים הסוחפים, הגועשים ורועשים למולו, יודע הוא כי יוכל להם, אם אך ירצה לפעול נגד זרמי סחף אלה. אפשר שלא יעלה בידו להוליד אומה חדשה – 'בך חותמין – ולא בהם' – אבל כוחותיו יהיו עמו במאבקו מול החברה".

שנזכה לקבל מקצת כוחותיו של אברהם העברי ולשנות במקצת את הדרוש תיקון בחברתנו.

[1] רבי יעקב צבי מקלנבורג – 1785-1865, היה מרבני גרמניה. התפרסם בחיבור פירושיו על התורה בשם הכתב והקבלה. ספרו זה היה הראשון בסדרת ספרים שהתפרסמו בתקופתו בידי רבנים אורתודוקסים במגמה למנוע את התפשטות הרפורמה.

[2] ישיבת הר עציון, מכונה "ישיבת הגוש", הינה ישיבת הסדר הממוקמת ביישוב אלון שבות. הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ח (1968), בידי הרב יהודה עמיטל.

[3] הרב, ד"ר אהרן ליכטנשטיין – 1933-2015, כיהן כראש ישיבת הר עציון בגוש עציון, חתן פרס ישראל לספרות תורנית וד"ר לספרות אנגלית. נחשב לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק.